מה שלמדתי מפלסיבו והפיקסיז על אמנות ופוליטיקה
בניגוד לפלסיבו, הפיקסיז פשוט פחדנים מדי להגיע – אבל יותר מכך פוחדים להודות שאין להם מושג מה קורה כאן, והם הולכים עם הזרם שמחרים את ישראל
"אנחנו 'פלסיבו', והיה לנו מספיק אומץ לעלות על מטוס ולבוא לישראל" – זה היה המשפט הראשון (אחרי ה-“Toda” ו-“Shalom” הצפויים), שאמר סולן הלהקה בריאן מולוקו, בהופעה המצוינת שהם נתנו אתמול בתל אביב.
מולוקו סובל מפחד טיסה, ולא מתבייש להודות בזה, אבל המשפט שלו ביטא הרבה יותר מכך, בעודו מתייחס למשמעויות שנוגעות למציאות שעוברת על ישראל, וליחס העולם אליה בימים אלה.
האומץ הגדול של פלסיבו מתבטא בכך שלמרות שאמנים אחרים מבטלים את הגעתם לארץ, הם לא עשו זאת. הרבה יותר קל לומר "אני לא מגיע לשם", ולפתור את עצמך מתשובות למעריצים שמצפים שלא תופיע בישראל, לאמנים אחרים ולמדיה - שתשאל בוודאי שאלות ותכניס אותך למקום פוליטי שבו יהיה עליך כאמן להשיב תשובות מושכלות.
האומץ של פלסיבו מתבטא בכך שהם הלכו נגד הזרם הסוחף את התרבות העולמית בעת הזו, ולפיו יש להחרים את מדינת ישראל. אך בעיקר נדמה שהדבר שפלסיבו התגברו עליו הוא הפחד מלהודות: "אנחנו לא יודעים לגמרי מה קורה שם", אמת שלא מודים בה אמנים אחרים, שמקבלים את הנרטיב החמאסי והטורקי בשבוע האחרון.
אני לא מאשים את אותם אמנים בכך שהם לא באו. כעיתונאי ישראלי שמנסה לראות את המציאות בפריזמה הכי רחבה האפשרית, בעת שישראל נמצאת במרכז הדיון הציבורי העולמי, אני משתדל לעקוב אחר הסיקור בתקשורת הזרה. שם, הכל נראה אחרת.
מבחינת הסיקור העולמי, לא משנה שעל הספינה היו תומכי ג'יהאד מנוולים שחיפשו להכות חיילים ישראלים. התמונה בעולם היא: "חיילים הרגו אזרחים". וכן, אפילו העיתונאים שמסקרים את ישראל עבור אמצעי התקשורת הזרים, מתקשים להאמין שהחיילים אחזו ברובי צבע ורק לאחר מכן, כשהבינו שנפלו למלכודת מוות, עשו שימוש באקדחים.
למלכודת
תמונות החיילים המוכים לא יעזרו לישראל להצטייר בדרך טובה יותר. להיפך. בעולם סבורים שישראל שלחה את הלוחמים הכי טובים שלה להתמודד עם אזרחים, ואפילו את זה הם לא הצליחו לעשות.
את הטור הזה כתבתי מיד אחרי ההופעה המשובחת שנתנה פלסיבו, תוך קריאה לקהל שיבוא השבוע לגני התערוכה ויראה לפיקסיז שגם להם היה כדאי לבוא לישראל. הבוקר הם הודיעו שהם לא באים.
קשה לי לכעוס על הפיקסיז בשל כך שביטלו. אני יכול להבין את העובדה שהם פוחדים לבוא לאזור, כשאלה המראות בעולם. אני יכול אפילו להבין שהם לא רוצים להיכנס לתוך הקלחת הפוליטית הזאת שבה ישראל והפלסטינים נמצאים, ולהצטייר כתומכים באיזשהו צד בסכסוך, בעצם הגעתם לפה.
הדבר היחיד שמכעיס אותי באמנים שמבטלים הוא חוסר הכנות. אם כבר ביטלתם, תודו שאתם פוחדים להגיע לאזור. ואולי תודו בדבר הרבה יותר מפחיד – שאתם לא מבינים את המצב לגמרי, אבל אתם פוחדים ללכת נגד הזרם.
הפיקסיז הפכו ללהקה חשובה כל כך מבחינה היסטורית, בדיוק משום שהאמנות שלה הייתה הליכה עם הזרם, אבל גם נגדו, לצידו, מאחוריו ולפעמים מעליו (כן, אפשר לעשות זאת, תאזינו לרביעייה המופלאה הזו). הפעם, הפיקסיז היו פשוט פחדנים מדי להודות שאין להם מושג. אין להם מושג והם הולכים עם הזרם שמחרים את ישראל שנראית רע בעולם.
וזה האומץ הגדול ביותר של פלסיבו. חבריה הודו שהם לא מבינים את המציאות המורכבת שלנו, והלכו נגד הזרם. הם הופיעו בישראל, כשהם דואגים להעלות מסרים אנטי ממסדיים וכעוסים, כאלה שממש התחברו למצב שבו ישראלים רבים שהגיעו להופעה שלהם נמצאים. וגם תושבי עזה.
"פאק דה גוברמנטס, ווי מייק מיוזיק", צעקה פלסיבו. באומץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם