ראשי » חדשות » בעולם » חדשות חוץ

קן הקוקייה הסובייטי: ולדימיר בוקובסקי נזכר

בוקובסקי, שחשף את אחד הפשעים השמורים ביותר של המשטר הסובייטי על אשפוז כפוי של אזרחים, נזכר בימיו במחלקה הסגורה. ראיון נדיר

הרעיון שכל האנשים שמאושפזים בבתי חולים לחולי נפש הם שפויים והאנשים שמסתובבים בחוץ כולם משוגעים הוא רק תחבולה ספרותית שמפיצים אנשים שצריך לאשפז אותם. תאמין לי שאין בה הרבה ממש. בגדול, השפויים הם שם בחוץ והחולים פה בפנים. לדוגמה, אתה פה כי יש לך הזיות שאנשים שפויים מאושפזים בבתי חולים לחולי נפש" (מתוך "מי דואג לילד" מאת טום סטופארד).

אביב 1970. ולדימיר בוקובסקי המתין בסבלנות לסוכני הקג"ב. הוא ידע שהפעם הוא הגזים. כבר כמה חודשים שהוא מסתובב עם הידיעה שהפעם חצה גבול מסוכן מדי, אבל המשטרה החשאית עדיין לא עטה עליו. במערב הוא הפך לא מזמן לגיבור - האיש ששבר את קשר השתיקה סביב אחד הפשעים הגדולים שהמשטר הקומוניסטי ביצע במתנגדיו - אבל במקום מגוריו במוסקבה, שתי מכוניות עקבו אחריו 24 שעות ביממה.

שנה לאחר מכן, במרץ 71', דפקו לבסוף סוכני הקג"ב על דלתו. הוא נעצר, נלקח לחקירה, ופתח בשביתת רעב לאחר שהשלטונות דחו את בקשתו לאפשר לו לבחור עורך דין. ההרעבה העצמית הייתה אקט של מחאה, שהסובייטים לא היו מוכנים לקבל. הם לא יכלו להרשות לעצמם שמשהו רע יקרה למתנגד המשטר שהפך לאייקון במערב.
  
"כדי לשבור אותי הם התחילו להאכיל אותי בכוח, דרך הנחיריים", תיעד את התקופה הקשה הזו. "12 שומרים לקחו אותי מתאי למרפאה. כפתו אותי בכתונת משוגעים, קשרו אותי למיטה, וישבו על הרגליים שלי, שלא אוכל לזוז. אחרים החזיקו את הראש והכתפיים שלי, בזמן שהרופאה דוחפת את צינורית ההאכלה לנחיר שלי. הצינורית הייתה יותר עבה מהנחיר שלי, והיא לא נכנסה. דם זרם מנחיריי ודמעות מעיניי אבל הם המשיכו לדחוף עד שהסחוס נשבר. אני מתאר לעצמי שהייתי צורח לו יכולתי אבל היה לי צינור תקוע בגרון. נדמה לי שגם לרופאה היו דמעות בעיניים אבל היא המשיכה לדחוף את הצינורית, עד שהגיעה לקיבה שלי".

הסיוט לא נגמר. "היא שפכה קצת מרק למשפך שחובר לצינורית. הם החזיקו אותי בכוח עוד חצי שעה, עד שהנוזל ייספג בקיבה שלי ולא אוכל להקיא אותו, ואז התחילו למשוך את הצינורית החוצה, לאט לאט. בבוקר הם היו חוזרים, והכל מתחיל מחדש. אחרי 12 יום הרשויות נכנעו. קיבלתי את עורך הדין שרציתי, אבל לא הרופאה ולא הסוהרים היו מסוגלים להביט לי בעיניים שוב".

בוקובסקי הורשע ונשפט ל-12 שנות מאסר בבית סוהר ובמחנות עבודה. בתקופת מאסרו התנהל קמפיין בינלאומי לחילוצו. בדצמבר 76' הוא שוחרר מהכלא במסגרת עסקת חילופי אסירים, בה יצא לחופשי מנהיג המפלגה הקומוניסטית בצ'ילה לואיס קורבלאן. הוא עבר לאנגליה, והמשיך מאז לעמוד בראש המאבקים הבינלאומיים לשחרור אסירי מצפון וקורבנות השלטון הקומוניסטי.

מסע התלאות הזה התחיל דווקא בפיקניק משפחתי על גדת הנהר במוסקבה, עם ילדים סמוקי לחיים, נשים מפויסות מבט, גברים דעתניים שלא הפסיקו לדבר, ושורה של צידניות מלאות. אף אחד לא יקפח את הבטן ביום שמש מוסקבאי, מאי 1970. אבל הסועדים המבלים לא ידעו שעל התמונה הפסטורלית הזאת משקיפים כל הזמן אנשי הקג"ב. והם לא ייתנו לולדימיר בוקובסקי מרחב פעולה.

האיש שעליו התמקדו המשקפות כבר נעצר בעבר שלוש פעמים. הוא ישב שנה וחצי בכלא לאחר שיזם הקראת שירה אנטי סובייטית במרכז מוסקבה. עם שחרורו יזם עצרת הזדהות לסופרים אנדריי סינאסקי ויולי דניאל ונשלח לעוד חצי שנת מאסר. כעבור שנתיים הוא ארגן הפגנה למען שחרור אסירים פוליטיים, הורשע ונשלח למחנה עבודה עד 1970, כמה חודשים לפני הבילוי התמים כביכול על שפת

הנהר.

לשלטון הסובייטי היה בהחלט ממה לחשוש. במסווה של פיקניק התחיל הקמפיין שהרעיש כמה חודשים לאחר מכן את המערב והפך את בוקובסקי לגיבור בינלאומי נערץ. המידע שמסר לאורחים - עיתונאים זרים בכירים ובני משפחתם - היה מרעיש: עדויות המצביעות כי מתנגדי משטר שפויים נשלחים בברית המועצות לאשפוז פסיכיאטרי בכפייה. השיטה הייתה פשוטה, אבל מעוררת אימה.

"הדעות שלך הן הסימפטומים שלך", נימקו הרופאים בבתי החולים את האשפוז המופרך, ודרשו מהאסיר להודות כי דעותיו החתרניות נבעו כתוצאה מעיוות נפשי. מי שסירב, אושפז במחלקה הסגורה לתקופה ארוכה. רעיון העוועים הזה איפשר לשלטון ברז'נייב, שדגל ביחסים טובים עם המערב ("דטאנט"), להמשיך לטעון בפני העולם כי בברית המועצות אין יותר אסירים פוליטיים.

"בשיטה הזו מאוד קל היה להעלים אנשים", מנסה בוקובסקי, בראיון מיוחד לסופשבוע, להסביר מדוע השלטון התאהב בשיטה. "אתה באשפוז. כשישאלו לאן אסיר נעלם, יאמרו שהוא תקף, השתולל, הוא חולה נפש והם ניסו להגן על עצמם. בית החולים לא נדרש לתת דיווח לעולם החיצוני. ולכן זו הייתה שיטה מסוכנת. ב-150 המסמכים שהעברתי למערב היו עדויות לכך שבשלושה בתי חולים פסיכיאטריים מאושפזים בכפייה כמאות פעילים פוליטיים. כולם שפויים לחלוטין".

זו הייתה שיטה חדשה לטפל במתנגדי המשטר?

"בתקופת סטאלין העדיפו לירות באנשים. לחרושצ'וב ולברז'נייב לא הייתה ברירה. אם היו נותנים למתנגדי המשטר לפעול, המערכת הייתה קורסת. נוצר כאן מלכוד 22. אם תשלח את העציר לבית חולים רגיל, הוא יברח. אם האשפוז לא יכניע אותו, הוא מהווה איום על המשטר. לכן הם לא יכלו לשחרר את האסירים במחלקות הסגורות. הם תכננו לבנות מתקני אשפוז לשלושה מיליון מתנגדי משטר, מעין גולאג פסיכיאטרי. אבל המערכת הרפואית טענה בפניהם שאין להם מספיק בתי חולים וצוותים רפואיים".

בשעה שאורחי הפיקניק התענגו על מטעמי המטבח הרוסי, ראיין כתב הסי-בי-אס ביל קום את בוקובסקי. "ביל ידע שיהיה מאוד קשה להבריח את הטייפ", מספר בוקובסקי. "ולכן הוא הכין כמה עותקים. הוא ביקש מטייס אמריקאי שהיה איתו בקשר לקחת את אחד העותקים ולהעביר לסי-בי-אס. הראיון שודר בתשע ארצות. עותקים אחרים נתפסו על ידי הקג"ב. זה היה הראיון הראשון שצולם באופן לא חוקי וללא הסכמה ותיאום עם השלטונות".

חשיפת השיטה הביכה מאוד את הרוסים. הקמפיין תפס אותם בעיתוי לא נכון. תקופה בה מדינות אירופה התחילו להאמין שמשהו טוב קורה עם השלטון הסובייטי, עשור אחרי שיא המלחמה הקרה.

הפרשה הבלתי נתפסת של האשפוזים בכפייה הרעישה את המחזאי טום סטופארד, אחד המחזאים הגדולים של המאה ה-20. הוא פגש את מתנגד המשטר ויקטור פיינברג ולמד ממנו על סיפורו של בוקובסקי.

ב-74' הוא קיבל הצעה מהמלחין אנדרה פרווין, המנצח הראשי של התזמורת הסימפונית של לונדון, לעבוד על פרויקט משותף. סטופארד בחר להעמיד במרכז העבודה "מי דואג לילד" את מאסרו של בוקובסקי. המחזה מביא את סיפורו של אסיר פוליטי שנשלח למחלקה הסגורה. בתא הוא פוגש חולה נפש אמיתי, המאמין כי הוא נגן בתזמורת ממשית, שמנגנת ממש מול עיניו. רופא בית החולים מנסה לשכנע אותם להודות כי הם סובלים מחזיונות שווא.

המחזה המצמית הוצג בלונדון וזכה לביקורת מצוינות. השבוע העלה תאטרון חיפה את ההצגה בבימויו של משה נאור (תרגום: דורי פרנס) ובהשתתפות השחקנים דורון תבורי ונורמן עיסא. סימפונט רעננה מלווה את ההצגה בפסקול של פרווין. שנים אחרי התפוררות ברית המועצות, השאלות העולות ממנו היום הן עדיין רלוונטיות מאי פעם. "עבור המאה ה-21 הזמנים הרעים הם עכשיו", טוען סטופארד.

שביל צר מוקף בשיחים לא גזומים מוביל לבית קובייתי ישן בעיר האוניברסיטאית קיימברידג'. בוקובקסקי פותח את הדלת בחולצה פתוחה שחושפת גוף גדול ובריא. עיניו מקרינות עוצמה. מאז שחרורו מהכלא הרוסי ב-76', הוא חי כאן. במשך השנים הגשים חלום ישן: לבלות את חייו החופשיים כחוקר למדעי המוח. הוא סיים תואר שני בביולוגיה, התמחה בנוירו-פיזיולוגיה, ויצא לפני כמה שנים לפנסיה. בוקובסקי ניגש למטבח להכין קפה טורקי לאורח מישראל, ואנחנו מתיישבים בגינה הפראית. עננים אפורים מסתירים את השמים.

אתה חי כאן באנגליה, רחוק ממשפחתך, מנוף ילדותך. לא שילמת מחיר כבד מדי על חשיפת הסוד למערב?

"אף פעם לא תפסתי את עצמי כקורבן, אלא כאקטיביסט. בשנים הראשונות הייתי כל כך עסוק, לא היה לי רגע פנוי. החברים שלי היו עדיין בכלא. כתבתי ספר, למדתי מדעים בקיימברידג', עזרתי בקמפיינים למען אסירים.

זה היה תפקידי העיקרי. זה בער בי, הסעיר אותי. לא היה לי זמן לחשוב, להרהר, להתעסק בזיכרונות. בזמן שכבר הורדתי את האינטנסיביות של הפעילות שלי, ברית המועצות התפרקה".

אשפוז אנשים שפויים במחלקות סגורות כעונש פוליטי נשמע כמו סיפור הזוי ובלתי נתפס. איך הוא התקבל בזמן אמת?

"הכדורים הפסיכיאטריים והטיפולים באמת הפחידו אנשים. זה היה איום רציני לכל תנועת התנגדות. אם אנשים יפחדו, הם לא יפעלו. פגשתי הרבה אנשים ששילמו מחיר על המעשים שלהם, ישבו שנים בכלא ובמחנות עבודה, נפגעו פיזית. אבל רק מעטים מהם איבדו את הנפש. פתאום חברים שלי התחילו להישלח לטיפולים פסיכיאטריים. לא יכולתי לשתוק. הפחד של הפעילים מפני השיטה החדשה היה איום עבורי. כל חיי ניסיתי לעודד אנשים להתעורר להתנגד ולפעול. לכן תפסתי את זה כמשימת התאבדות".

לא חששת?

"לא היה לי מה להפסיד. ממילא היו משליכים אותי לכלא עוד פעם".

בוקובסקי הכיר את הנושא על בשרו. כבר בשנות השישים הוא נשלח בפעם הראשונה לאשפוז כפוי. זו הייתה שגרה של סכנת חיים. "אנשי הצוות היו קרימינלים ששירתו את המערכת. הם יכלו להרוג אותך בעקבות ויכוח על סוכר ולומר שאתה תקפת אותם. לא הייתי אדם. הייתי כמו כלב, כמו פרה".

"בדרך כלל אושפזנו בקבוצה קטנות ונשארנו יחד. הסתכלנו על האנשים האחרים והבנו שאנחנו בסדר. מי שנשלח לבידוד היה בסכנה. אתה לא רואה אנשים בכלל. מתעורר כל בוקר ושואל את עצמך 'האם אני שפוי עדיין?', אין שום דבר אובייקטיבי שיכול לשקף לך אם אתה שפוי או לא. וזה מפחיד. זה גרם לאנשים לאבד את השפיות שלהם".

 
החשש האמיתי הוא מהתרופות. "המערכת הרפואית בזמני עדיין לא הייתה ערוכה לטפל באסירים הפוליטיים, שהיו אזרחים שפויים לכל דבר, ולכן היא השתמשה רק בשתי תרופות. הסולפסיד נועד להעניש. גופרית מעורבת בשמן. היא לא נספגת בגוף וגורמת לאינפקציה. זה כאב בלתי ניתן לתיאור. התרופה השנייה היתה אמנג'ין, חומר הרדמה חזק, שגורם לך לישון ימים ולילות". היו עוד שיטות ענישה, אכזריות לא פחות. "מאושפזים נקשרו למיטה או נעטפו בבד קנבס רטוב. כשהקנבס התייבש הוא חנק את הגוף. אנשים מתו מזה".

איפה היה הצוות הרפואי?

"בתי החולים לא היו ערוכים, לא היו מספיק רופאים ואחיות. טכנית האחות אמורה להציל אותך, אבל לא תמיד הן היו זמינות ואנשים מתו. ככל שעבר הזמן יותר ויותר פעילים נשלחו לבתי החולים הפסיכיאטריים. זה הפך לפרקטיקה. עם הזמן המערכת התארגנה והשתמשה בסמים ובתרופות הרבה יותר מסוכנים".

תאר לי את היחסים איתם.

"אתה יודע שהרופאים יקליטו אותך, האחיות מדווחות על כל פעולה שלך. אתה נמצא 24 שעות במעקב ואי אפשר להימלט מזה. לכן אתה מפתח מדיניות של להיות נחמד ולא להתלונן".

היה ולו צדיק אחד בסדום?

"בכל בית החולים הייתה רק רופאה אחת שיכולנו לסמוך עליה. היא הייתה מלאך, יוצאת מהכלל. היא ניסתה לעזור לנו ולקחה סיכון עצום. מתישהו עלו עליה, והיא נזרקה מבית החולים לרחוב. לא נתנו לה לעבוד יותר במקצוע, בלי משפט, כי לא מצאו נגדה חומר מפליל. ב-91' מצאתי אותה בסנט פטרסבורג. היא הייתה במצב ירוד. חולה, בלי כסף לאוכל, בלי מקצוע, כמעט עיוורת. עבורנו היא הייתה קדושה. הקמנו קרן שתמכה בה עד מותה".

לאחר השחרור בוקובסקי החליט להקדיש את זמנו לפעול נגד האשפוזים הפסיכיאטריים. "אספתי המון מסמכים, רובם גנובים. שכנעתי אנשים לגנוב עבורי, גנבתי בעצמי, קיבלנו חומר מעורכי דין שייצגו פושעים בבתי המשפט. היו בידינו דוחות של פושעים שנשלחו לאבחון פסיכיאטרי".

כשהחומר בידו, נותר רק לאתר פרצה בחומה. "זו הייתה משימה קשה. העיתונאים הזרים במוסקבה היו מאוד מוגבלים ותחת מעקב. אתה חייב לעשות את זה בצורה הכי פשוטה. זה לא סרט ג'יימס בונד. כמה שיותר פשוט, ככה יותר טוב. הייתי בטוח שהקמפיין הזה לא ישיג שום דבר, אשפוז כפוי לאנשים שפויים נשמע כמשהו סוריאליסטי, הזוי. הבנתי שהכתובת הכי נכונה במערב הם הפסיכיאטרים עצמם. ידענו שבכל חמש שנים איגוד הפסיכיאטרים העולמי מכנס ישיבה בנושא אתיקה. אמרתי אשלח להם את התיעוד לאשפוז ואצפה שיחקרו את הנושא".

וזה מה שקרה?

"הסובייטים הפעילו המון לחצים על הארגון והצליחו למנוע את הדיון. אבל ברוב המדינות המערביות ארגוני הפסיכיאטרים המקומיים הקימו קבוצות מיוחדות. אמרו'למה אתם מחביאים את הנושא, למה לא לדון'. זה הפך לכדור שלג. משנה לשנה הנושא הפך לעניין גדול. האנשים הכי טובים היו מעורבים. יהודי מנוחין. ונסה רדגרייב. עיתונים, שחקנים, אינטלקטואלים".

הדיון העולמי קיבל תאוצה בעקבות החומרים שהצליח להדליף באותו פיקניק במוסקבה, והרוסים יצאו מדעתם. בוקובסקי, כאמור, נעצר, והורשע בהוצאת דיבה על הפסיכיאטריה הרוסית, בקשרים עם עיתונות זרה ופרסום ספרות אסורה. גזר הדין: 12 שנות מאסר.

מעצרו חולל סערה בעולם והרוסים נאלצו להדוף את הלחצים הבינלאומיים. "אף אחד לא דיבר איתי על זה באופן רשמי, אפילו לא הזכירו. אבל בכלא קיבלנו את העיתונים הרשמיים. לפי תגובות כותבי המאמרים על נושא האשפוז, הבנתי שזה הפך לנושא גדול מאוד בעולם. אלו היו מאמרים טעונים במיוחד".

חילופי הנהגה בארגון הפסיכיאטרים הבינלאומי הביאו למפנה מדיניות ב-76' הם הודיעו לרוסים כי יקיימו דיון בנושא האשפוז. "כשהרוסים הבינו שהדיון יתקיים", מספר בוקובסקי, "הם החליטו לשחרר את כל האנשים שהופיעו ברשימות שלי, אחד אחרי השני. לא השאירו אף אחד. הם גם לא רצו שאהיה בכלא בזמן הוועידה ושחררו אותי במסגרת החלפת שבויים".

המראות רדפו אותך?
"בעשר השנים הראשונות לאחר השחרור היו לי עדיין חלומות על האשפוזים. חלק טובים, חלק רעים. אני זוכר את אחד החלומות האחרונים, זה היה בתקופה שהייתי בלימודים בקליפורניה. בחלום נאסרתי, אבל לא היה להם קייס נגדי. הבנתי שהם חייבים לשחרר אותי. סביבי היו המון נשים וילדים שביקשו שאתן פתקים לבעלים שלהם בחוץ. התעוררתי וראיתי את השמים הכחולים של קליפורניה. חשבתי איך ברדיוס של מאות קילומטרים אין מישהו אחד שמבין כמה בר מזל הייתי".

גם לאחר התפרקות ברית המועצות המשיך בוקובסקי במלחמה. "פניתי לבוריס ילצין ואמרתי לו אתה עושה טעות עם הקג"ב. זה הזמן להרוג אותם. כמו חיות. אם לא תהרוג אותם, הם יחזרו. הם יותר מדי חזקים. 19 מיליון אנשים היו מעורבים במערכת. חייבים להעמיד למשפט את השיטה, זה פשע נגד האנושות. אם לא תעמיד אותם, לעולם לא תשאיר את העבר מאחוריך. ילצין סירב. כעבור שנה הם חזרו לעמדות הכוח שלהם".

בשנת 1991 בוקובסקי הוזמן כעד מומחה למשפט הראווה נגד "המפלגה הקומוניסטית", שהוצאה מחוץ לחוק. "אמרתי שאני צריך להביא ראיות מארכיונים על האשפוזים הפסיכיאטריים. זו הייתה הפעם הראשונה שפתחו במיוחד את הארכיון עבור המשפט. הייתה לי רשות להסתכל במסמכים, אבל בכל דף שרציתי להשתמש בו כראיה, הייתי זקוק לאישור שלהם. אי אפשר היה להוציא חומרים החוצה".
 

מהפכן נשאר מהפכן, ובוקובסקי החליט לצלם ללא רשות את המסמכים. הוא הצטייד בסורק אלקטרוני, אז מכשיר לא מוכר בשוק. "ניצלתי את ההזדמנות לסרוק כמה שיותר מסמכים. זו הייתה עבודת נמלים. נאלצתי לסרוק בכל פעם חצי עמוד. במהלך יום העבודה הארד דיסק התמלא. אז בלילה הייתי מעביר את החומר לדיסקים. ג'וב נוראי. לקח כמה חודשים לסיים את העבודה".

הם לא קלטו מה אתה זומם?

"למרות שהסתובבתי עם לפטופ הם לא הבינו מה אני עושה. במהלך המשפט אחד מעורכי הדין, שהכיר את הטכנולוגיה מביקוריו בארצות הברית, הבין מה קורה פה. הוא צעק בבית המשפט שהעתקתי מסמכים וכי אני מסוגל לעשות בהם שימוש במערב. הם היו המומים, כולם קפואים. הזמנתי מונית, הגעתי לשדה התעופה וטסתי עם החומר לאירופה". כשחזר לאנגליה הבין מה יש ברשותו. אוסף של אלפי מסמכים בדרגת סודיות גבוהה. הוא העלה את כולם לאינטרנט, ופרסם ספר שתיעד אותם. חומר בעל חשיבות היסטורית עליונה שמוכיח את מה שהוא טען כל השנים, ומאפשר להבין מה באמת קרה מאחורי מסך הברזל.

עוד פעולת התאבדות שלך.

"נו באמת. הם לא יכלו לתפוס אותי, אלא רק להרוג אותי. אבל לא נתתי להם את ההזדמנות הזו. אם הם היו תופסים אותי, לא הייתי פה. אתה חייב לעשות מעשים כאלו. אני מתעסק עם רוע. אתה יודע שזה רוע. רוע מהסוג שהנאצים הפעילו. הם מאוד דומים - הקומוניסטים והנאצים. אז אתה חייב לפעול. לא כי אתה רוצה, אלא כי אתה חייב. הפעילות הזו לא נותן לי שום רווח אישי. זו האחריות שלך כבן אנוש. אין בזה שום אלמנט רומנטי. אתה לא צ'ה גווארה".

מה הכי הפתיע אותך?

"הקשרים הסודיים של המערב עם הקרמלין. אני לא מדבר על מרגלים, אלא על רשת הקשרים הפוליטיים. אלו לא היו רק מפלגות קומוניסטיות. מה שהדהים אותי היה שיתוף הפעולה ההדוק של המפלגות הסוציאל דמוקרטיות באירופה. כך למשל את המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית הייתה בקשר מצוין עם הקרמלין. מאוחר יותר הבנתי למה. הם רצו לבנות את עצמם כגוף בעל השפעה פוליטית, גשר בין המערב למזרח. בעשורים האחרונים למפלגות השמאל יש עדנה במערב אירופה, אם הקשרים המפוקפקים האלו היו נחשפים בעבר - הם לא היו מקבלים כזו תמיכה".

מי עוד היה איתם בקשר?

"מי לא. טייקונים כלכליים, אנשי השפעה במערב. לא ייאמן כמה אנשים. הם לא רצו שברית המוצעות תתמוטט. הם היו עסוקים כל החיים שלהם לעזור לה. טכנולוגיה, פרופגנדה, דיפלומטיה, סיוע כלכלי".

" אני רוצה שוב לחזור לזמנים היפים כשהעונש והפשע היו חופפים, עשר שנות פרך על פליטת פה או צפצוף, 25 אם עשית סתם פרצוף. ואפ'חד לא הדביק לך שום מחלה נפשית אצל סטאלין אתה חי או מת, אין אפשרות שלישית". ( מתוך המחזה)

כיקיר תנועות זכויות האזרח, הוא מגוייס באופן קבוע לחתום על עצומות בנוגע לאסירי מצפון. בעבר פרסם מאמר חריף בוושינגטון פוסט נגד השינויים המוצעים בחוק האמריקאי נגד העינויים. הוא גם תקף את הממשל האמריקאי על הפגיעה הנמשכת בזכויות האסירים במתקן הכליאה גואנטנמו ובבתי הכלא בעיראק. "אם סגן הנשיא צ'ייני צודק כשהוא אומר שטיפול אכזרי, לא הומאני או משפיל בחלק מהאסירים הוא כלי הכרחי כדי לנצח במלחמה בטרור - הרי שכבר הפסדנו במלחמה", כתב .

במאי 2007 הסכים בוקובסקי להציג את מועמדותו לנשיאות רוסיה. "ידעתי שיפסלו אותי למרות שבמבחינה משפטית עמדתי בכל הקריטריונים. המטרה הייתה לבנות קמפיין לאופוזיציה. לא הייתה אז אופוזיציה לפוטין".

במסע הוא קידם בנושא הקרוב ללבו, המלחמה באשפוזים הפסיכיאטריים. "בשנים האחרונות ברוסיה השלטון ניסה להחזיר את השיטה. הפעם היה להם קשה להסתיר את העדויות לכך. כשהם הבינו שאנחנו מתכננים להעמיד את הנושא במרכז הקמפיין שלנו ולעורר תהודה בינלאומית, הם החליטו להקפיא את השיטה. הם פחדו מאיתנו".

כשבוקובסקי מדבר על אסירי מצפון הוא לא מבדיל בין ימין לשמאל. כולם היו בניו. לפני כמה שנים אף חתם על עצומה לשחרר את חגי עמיר, אחיו של רוצח ראש הממשלה, יגאל עמיר. "חברים שלי בישראל כתבו לי מכתב. אני סומך עליהם. הם היו כלואים בכלא הרוסי בעקבות הפעילות האנטי סובייטית שלהם. אחד מהם הוא החבר הטוב שלי אדוארד קוזניצוב, שהורשע לאחר שניסה לחטוף מטוס רוסי כדי להגיע איתו לישראל. הם טענו שחגי עמיר הוא רק אח ולא שותף לרצח. הייתה פאניקה בישראל לאחר רצח רבין והאווירה הזו השפיעה על מדיניות המעצרים. זה לא בסדר. בן אדם חף מפשע לא אמור להיות בכלא".

העצומות האלו עוזרות?

"בדרך כלל הפעילות שלי עוזרת. כשנעצר אחד הפעילים בגאורגיה, יצר איתי קשר אחד החברים שלי. חתמתי על עצומה והבן אדם שוחרר. השנה פגשתי את נשיא גרוזיה סאקאשווילי. הוא אמר: קיבלנו את העצומה שלך, התברר שהוא חף מפשע ושחררנו אותו".

פעילים יהודים בתנועת ההתנגדות הרוסית הפכו בישראל לאנשי ימין מובהקים.

"אחרי 67' הרבה מהקולגות היהודים בחרו להיות מעורבים בנושא הציוני. הם התפלגו מאיתנו, אבל הקשרים נמשכו. כולנו חברים טובים. עזרנו להם במה שיכולנו. הם כיוונו את המאבק שלהם למקום אחר. אנשים משתנים כל הזמן. חלקם נהפכו לדתיים מאוד".

איך אתה מסביר את זה?

"שאלתי את נתן אלטמן שגם ישב בכלא הרוסי איך זה קרה לך. הוא אמר שההחלטה שלו להיות דתי היא מוסרית ולא דתית. אם אתה חי בישראל צריכה להיות לך סיבה מוסרית. להיות יהודי ולא שומר מצוות זה אבסורד. כשהוא הגיע אליי לביקור בבית, הוא אמר: 'זה יום שישי אמר ובעוד כמה שעות אני לא יכול להדליק את האור'. אמרתי 'אני אעזור לך, אהיה גוי של שבת. ככל שאנחנו נהיים מבוגרים צריכים להקל עלינו, לא להגביל אותנו'. במהלך כל השבת שתינו וודקה. התווכחנו על בעיה פילוסופית אם כאשר אנחנו שותים אנחנו מטרידים את אלוהים או לא, כי אנחנו משנים את מצב התודעה שלנו. הוא טען שלא".

בוקובסקי רואה בחבריו להתנגדות אחים למשפחה. מביתו שבקיימברידג' הוא עוקב אחריהם, ומנסה לשמור על קשר עם מי שאפשר. מאז שחרורו ביקר כמה פעמים בישראל ואפילו הכיר את בנימין נתניהו. "הוא חבר ותיק שלי. הכרתי אותו ב-79' בוועידת בינלאומית על טרוריזם, וגם כשהיה שגריר באו"ם המשכנו להיות בקשר. כבר בשנות השבעים הוא סיפר לי על הרעיונות שלו לגבי ההפרטה.

"בבחירות 96' חברים שלי עזרו לו, ארגנו את הקהילה הרוסית. אני אפילו התראיינתי עבורו לעיתונות הרוסית. ב-2000 פגשתי אותו שוב ואמרתי לו: הייתה לך הזדמנות, אבל לא עשית כלום. הוא התנצל ואמר: 'היו לי בעיות פוליטיות'. זה שטויות! לפוליטיקאי צריכה להיות אג' נדה מהיום הראשון, לא שאחרים יקבעו לו מהי. נתניהו אמר לי: בפעם הבאה יהיה יותר טוב. אמרתי לו בפוליטיקה אין עוד פעם. מתברר שהוא צדק. אבל זה יכול לקרות רק בישראל".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...