בקו האש: מסע בעקבות מכת השריפות
הפרות ביער חרובית הזילו דמעות. בבית שמש חייל עם קיטבג עמל בהתנדבות במשך שמונה שעות כדי לסייע לכבאים. מצית אלמוני אחד כילה 1,700 דונם ביער ברעם בצפון, הרבה יותר משהצליח החיזבאללה. בשמורת יהודיה ניהל בסאם הכבאי מחול חרבות עם האש. ולא תאמינו איך ניצלו הנשרים של מעלה גמלא. מסע עגום בעקבות הלהבות
"עוף אחורה", אני שומע קול לצדי. קוראים לה זוהר. עם מערכת הנשימה המחודדת, "נשמית", נראית כציפור עם מקור לא מבוטל. יומיים ברשות הטבע והגנים וכבר הוטלה לאש. כשהכל פרץ הייתה עם האחרים בנחל זויתן. עם העשן הראשון הגיעה לשטח. בדיוק כמונו, שהיינו בדרך מהשריפה ביער בירייה לשריפה בגולן. הולכים בין אוד לרמץ. עוקפים גצים שמתעופפים כמלאכי מוות קטנים. זוהר, מצוידת במגרפה, מוסרת לאחר את מכל המים שעל גבה. נגמר לה הכוח. לי היא מושיטה בקבוק ספרייט מלא מים. שלא אתייבש פתאום. מורה לי לעקוף את קן הצרעות שלפנינו.
מבין הקוצים משמאל מציצים ראשים של ארבעה רעולי פנים. עם מכל המים על הגב, עם הזרנוק ביד, הם נראים כלוחמי וייטקונג בג'ונגל קו-צ'י. מרססים במים את קו התפר, שהאש לא תשלח אצבע אל שטחים שלא נוגעו. מראש הטור עולות צעקות: "מה עם המים?", " תביאו עוד מים". על רגבי החורש המפויחים מקרטע עוקב המים. מישהו מגלגל ממנו צינור ארוך ומתיז על תא הפלדה הגיהנומי של הטרקטוריסט.
ב-14:30 מגיע הסיוע האווירי. פייפר צהוב צולל אלינו, משייט כמעט בגובה הלהבות, משחרר קיטור של קצף. רסיסים תועים מרעננים גם את
למרות שהיא תמיד חוזרת, קשה להתרגל. תנועת מלקחיים זדונית של טבע ואדם שמפתיעה תמיד. לא ברור כמה מהשריפות נגרמו מחום אפריל-יולי וכמה מהצתות, אבל המספרים עצובים. עד כה עלו באש 21 אלף דונם של חורש טבעי ויער. 600 אלף עצים מצאו את מותם. "הנזק נאמד בעשרות רבות של מיליוני שקלים", אמר יו"ר קק"ל אפי שטנצלר. 50 שנה יידרשו, לדבריו, לשקם את הנזק. וזה כבר פרק זמן היסטורי. פה ושם אתה מגלה הבנה מסוימת-אולי אפילו השלמה - עם ההיסטוריה, עם המחזוריות. "עברנו את הצתות 'ענבי זעם', עברנו את מלחמת לבנון השנייה ונעבור גם את זה", אמר לי מנהל מרחב צפון בקק"ל, ד"ר עומרי בונה. "כואב כשיער כזה נשרף, אבל ליערות יש מערכות דינמיות ואנחנו יודעים לחדש אותם".
שריפת יער עדיין אינה נתפסת כנושאת מטען אסוני. ספר את סיפורי הריאות הירוקות למי שריאותיו התפחמו בפיח תל אביבי. כי מה בסך הכל קרה? מי מת? זה לא ה-Bushfire האוסטרלי שהרג אשתקד 200 בני אדם. שדות מיכה אינה לשמחתנו מריסוויל שבה ביקרתי - עיירה שנמחקה בחצי שעה. אצלנו עדיין מאמינים שזה עשן בלי אש. בניגוד לאוסטרלים, לרשותנו מעט אדמה אבל המון תודעה. מאפשרת להחביא בין קפליה איזו תבערה מנדנדת בגליל הנידח. הכאב האמיתי, העירום, שייך לחיילים בקו האש. לאותם יערנים שגידלו את היער, שהביאוהו עד הלום וראו אותו נכחד. כך שהמסע אל האדמה החרוכה מתמצה בתמונה אחת: זאת של היערן יוסי שמתייפח ליד גזעיו הפחמיים.
יוסי שרואני המתין לנו בכניסה לשדות מיכה. בן 49, מנהל היערות בגוש משואה. 18 שנה בקק"ל, אבל כל חייו הוא באזור. ילד יער. תחת הצמרות האלה שיחק. זוכר את הפועלים ממושבו, זכריה, יוצאים לעבד את העצים שעמדו אז באפרוחיותם. יש ביוסי משהו מהתנהלות ה"בוש דנדי" האוסטרלי. מאופק, שקול, לא עושה ביג דיל מעצמו, מעביר את תשומת הלב ממנו אל הטבע. "תסתכלו על התמונה העצובה של היער", הוא אומר לנו בכניסה ליער חרובית. "תראו את השטח. כמו אחרי פוגרום, כמו אחרי הפצצה".
עם המבט אל העצים שמתו, מכה בך הריח. עוטף את כל המושבים במרחק של קילומטרים. נאחז בשיער, חודר את העור, נדבק לג'ינס, מתנחל בין דפי הפנקס שבידך. ענפים מפוחמים, אבנים מפוחמות, גזעים עשנים שנראים כשוליה הנחרכים של סיגריה, כהודעת "תכף אשוב" שהשאירה האש. ומעבר לזה דממה גדולה. מורידה עליך מסך של מועקה. אתה צועד בתוך אפר ואבק. לא שומע אף ציפור. רק את סוליותיך המפצפצות ענפים פריכים. אלפי דונמים של חורש טבעי, יער נטוע עם עצי חרוב, אלות ואקליפטוסים מכל הסוגים, הלכו לאיבוד. "יש עצים שניתנים לשיקום, אבל יש כאלה שהם טוטאל לוס. כמו האורנים, למשל", אומר יוסי.
בחום המהביל פרות מעולפות לרגלי העצים. מחפשות נואשות פיסת צל. הוכנסו כדי לאכול את העשבייה וכך למנוע אוכל מפי האש. אבל לאחר שכילתה 80 אחוז משטחי המרעה, האש היא שמונעת מהפרות את מזונן.
אתה חושב שהן זוכרות משהו מהיום ההוא?
"אני בטוח שהן שואלות את עצמן לאן נעלם הירוק שלהן".
הן בפוסט טראומה?
"תחושת בטן שלי שהן יודעות מה היה. הן מרגישות שהשטח עבר משהו".
מה מביא אותך למסקנה הזאת? "שים לב שהן לא מעזות להתקרב אל השטחים השרופים למרות שיש לידם עשבייה. שמע, הן היו בפאניקה".
איך יודעים שפרה בפאניקה?
"מורידה דמעות כמו בן אדם".
היו בעלי חיים ששילמו בחייהם?
"עגל אחד, שני צבים ותן. שלא לדבר על הזוחלים".
אותו שלישי שחור בשלהי יוני היה "מהגרועים שהיו". רוח חמה ומניפולטיבית שינתה כיוון, התעמרה בכל מי שניסה לנבא את צעדיה. צופה על ראש גבעה גילה אותה מעלה עשן בשטחי מושב גפן והזהיר את המערכת. יוסי היה אז בין אשתאול לשער הגיא. הזניק כוחות ראשונים, הזמין כבאיות וניסה לטוס לאש. אלא שהפקקים הרגו אותו. נסיעה של עשר דקות התארכה ל-40. נתן גז. חלף על פני שדות הקישואים "עם תאילנדים שהיו בהלם". כשהגיע , מצא כבר אש שיצאה מדעתה. "אם העץ בגובה 15 מטר, הלהבות היו בגובה 30-20 מטר . חשבת שאתה בלב ים. האש השמיעה מין רעש גלים כזה".
באיזה מרחק היית ממנה?
"פנים אל פנים היינו".
כשהביט למעלה ראה שמים אדומים כפי שלא ראה באף זריחה. "ממש גג של אש ישב לי על הראש. הלהבות דילגו מצמרת לצמרת. כמו איזה דרקון מהסרטים". אנחנו עומדים בשדרת היער שבו תפסה האש את יוסי. מספר שעל ההתחלה הבין שאת האש הזאת, "שמזכירה את ההיא משער הגיא ב-1995", לא ניתן לבלום. מקסימום לצמצם. "ואני מכבה אותה בפינה אחת והיא פורצת מאחרת". והיה שם, לדבריו, איבוד שליטה טוטאלי. של חיל האוויר, קק"ל מכבי האש, כולם. "בפעם הראשונה שהרגשתי גם ייאוש וגם פחד. פחד מהאש. ייאוש מחוסר האונים. ואני שמעתי בקשר הרבה דיבורים של ייאוש. גם מאנשים שניהלו שריפות כמו אנשי צבא".
ממש מלחמה.
"אתה מרגיש כאילו מלחמה. לא הייתי באף מלחמה. פחדנו שהאש תתפשט ושאנחנו לפני קטסטרופה".
באותן דקות קריטיות יוסי מנסה לדאוג לגזרה שלו. גורלם של אנשיו שהתפזרו ביער מטריד אותו. מרגיש אחריות אישית. הרי הוא שהכניס אותם ליער. "וקראתי להם בקשר וקראתי להם בכריזה והם לא עונים. האש כבר איימה עליי אישית ועדיין אין קול מהם ואני אומר לעצמי שבטח כבר הלכו פייפן ואני צועק לאחד הכבאים:'אהרן, אהרן, תענה כבר, אהרן'. ואני צועק לו גם במירס ואהרן לא עונה".
באותן דקות, רס"ר אהרן אלמליח בכלל לא שומע את יוסי. הוא רק חושב איך להציל את ארבעת הכבאים מבית שמש שבאחריותו. "היה חום של 200 מעלות ברדיוס של 360 עצים. חום שמתיך עצים, להבות בגובה 40 מטר והם, הכבאים שלי, מסתכלים עליי. ממתינים לפתרון שלי".
מה עשית?
"חיפשתי מקום שכבר נשרף, שפכתי מים מסביב, שמנו מסכות וחיכינו למוות".
אבל פתאום הרוח שינתה כיוון, אהרן ואנשיו נחלצו מטבעת האש. "יש נסים", הוא אומר לי עכשיו, "כשהחברים בשדות מיכה ראו אותנו יוצאים מהיער לא האמינו שזה אנחנו. פשוט פרצו בבכי".
בטח גם אתם בכיתם.
"לא בכינו, אבל גיבורים לא היינו שם. אתה סוחב בראש את המשפחה שלך".
כשאני שואל את יוסי שרואני על משפחתו, הוא מתרחק ממני. נשען על כנף ה-4X4 ועיניו מאדימות. "אני מתרגש", הוא מתנצל, "אבל הלכו עצים. . . סכנה גדולה הייתה שם בפנים".
המושב שדות מיכה שוכן מצדו האחר של היער. בדרך אליו עוברים בשולי שדות המלון והפלפל שנקטפו. נוסעים לאורך כביש 383 שבאותו שלישי כבשני, האש דילגה בו מצד לצד. מושב שדות מיכה מקבל את פניך בקוקטייל של ריחות: עשן ושרף תאנים. השדות נקצרו וכעת נובט בהם הטנדר טויוטה של ראטב אבו גריבה מלקיה. ראטב והילד שלו, עגאב, מלקטים מתכות ששרדו את מלחמת האש. בלתי נמנע הפלאש של אמא קוראז' והקרון שלה בתוך המלחמה. ראטב עסוק בהפרדת המתכת מהפלסטיק, אבל בסך הכל הוא די מאוכזב. "ברזל סוג ג', הכל ילך לטורקיה", הוא מקטר. את הכסף הגדול יעשו בעלי המגרשים ברמלה. הוא, עם כל הטנדר שעמוס כמשאית אלטע זאכן, ירוויח אולי 50 שקל. "כי גם הדלק עליי".
איך בכלל הגעת לכאן?
"כשיש עשן אני בא".
הבית של ליאת ורוני אוחנה משקיף על שדה המתכות של ראטב. רוני הוא רס"ר מטבח בגבעתי ועל דלתו סטיקר "משפחת גבעתי". אשתו מקבלת אותנו בהתנצלות. כמה שלא תנקה, הבית עדיין מתמלא באבק מכתמי האש בחצר. באותו יום שלישי הרגישה ריח שרוף, יצאה החוצה, ראתה שהכל במקום ושבה למזגן. כעבור שעה קבלה טלפון מאחותה: "אין שריפה במושב שלך? ". כשיצאה הפעם, טבל מושבה בענן שחור. הילדים ששבו מבית הספר, התלהבו בהתחלה, אחר כך התחילו לפחד.
והיא, לבד עם ארבעתם, ובעלה בכלל בבסיס בדרום. מזל שאחיה הגיע, ניתק את בלוני הגז והוריד את השאלטר הראשי. ליאת החליטה להתפנות. זרקה לתיק בקבוקי סימילאק ומטרנה עבור הקטנים שלה ונחתה אצל אחותה בבית שמש. "עשר דקות אחרי שיצאתי, הגינה שלי עלתה באש". בערב הילדים ראו בחדשות שנשרף המקום שבו עמדו בצהריים. "הסתכלתי וכאבה לי הבטן", מספר קורן בן השש. אנחנו עומדים בחצר וקורן בועט בכדורגל מפוחם שקיבל "מהצבא של אבא". מעבר לגדר מגיח החבר שלו, יובל. לבוש חולצה של בית"ר ירושלים. לוקח אותי ללול. שאראה את הכלוב הריק של התוכים שנשרפו. התוכים שקנה לו אבא והוא חיכה כבר שנה שיביאו גוזלים. "ואני מרגיש עצוב כי לא כיף שתוכים מתו ולא כיף שרואים משהו מת וזורקים אותו".
"כשעה אחרי שדות מיכה, התחילה אש גם ברחוב הארזים בבית שמש. "ורוב הכוח היה בכלל שם, בשדות מיכה", אני מדבר עם רשף יצחק ראובן בתחנת בית שמש. 47 כבאים מבצעיים יש בתחנה. עובדים במשמרות של 24 שעות עם 48 שעות "אוף". " אוף" שנקטע בהקפצות ולילות אדומים. כבאי בית שמש חולשים על 800 אלף דונם ויותר מ-146 אלף תושבים. "לפעמים יש שריפה על גבול הגזרה, אתה עובד יום שלם ומגלה שהשמחה בכלל הייתה שייכת לאחר". בן 48 ראובן, על היום הראשון בעבודה נשלח לכבות שריפה. 21 שנה עברו מאז, אך נראה לי שלא היה מחליף מקצוע. "זה משהו כמו 'דודה'. נכנס בך כמו תולעת. משנה לך את זרימת הדם".
איזו פסיכולוגיה מאפשרת לכם לעשות את העבודה?
"פסיכולוג אחד אמר שאנחנו אנשים עם הפרעה. רצים למקום שממנו כולם בורחים. אבל אתה אומר לעצמך:'מה יכול להיות? אנחנו עם האמצעים שלנו נקרע אותה, את האש הזאת'".
אויב קשה בחרת לך.
"האמת שזאת מלחמה שמייבשת אותך. גורמת לך נזקים מצטברים, לכן אומרים שהחיים של הכבאים הכי קצרים במדינה".
משלמים בגוף?
"רואה את הכוויות על היד שלי? זה מאותו יום שלישי. הרגשתי שמשהו בוער בי ולא ידעתי מאיפה. רק כשהגעתי הביתה אשתי אמרה: 'ראובן, אתה מלא כוויות'".
כשחבריו מגנים על ביתו בכפר זכריה שליד שדות מיכה, יצא ראובן לכבות בבית שמש. כשהגיע מצא עשן כבד חונק את הבתים. הכבאים נאלצו להתנתק מהמסכות הרגילות ולעבוד עם מערכות נשימה חיצוניות. "ואני אומר לך שכבאים התאבדו שם, התמוטטו מתשישות". תוך כדי סערת האש, מצא לצדו חייל עם קיטבג. למרות שהיה בתענית י"ז בתמוז, ביקש מטיס ברוך בן-מרדכי לעזור. קיבל מסכה מראובן והתחיל להתיז. שמונה שעות עבד עם הכבאים. כשהכל נגמר הוצע לו אוכל. מטיס העדיף להמתין לצאת הצום. אני תופס אותו בקורס לעברית מטעם צה"ל. משם הוא רוצה להמשיך לגולני. חייל בודד שבא מרוצ'סטר בניו יורק ורואה את חייו רק בארץ: "רוצה שגם הילדים שלי יהיו חיילים בצה"ל".
מה דחף אותך לרוץ אל האש?
"זה גם ארץ שלי, לא רק שלהם, לא? כל החיים שלי אני רוצה להיות פה".
אתה אידאליסט?
"כל היהודים בעולם כאלה".
בין הבתים שנשרפו בי"ז בתמוז משוטטת עכשיו רוח רפאים. אות החיים היחיד שייך לנמיה שמנסה לפלס נתיב בפיח. יורדים במדרגות לבית ברחוב התאשור 10, ליד הדקל השרוף. פעם היה פה צירוף שאנן של טבע וחיים טובים. קני הסוף בוואדי הגיעו עד לדק שיצא מהסלון. אבל עכשיו הדק כולו פחמים, שולח לשון שחורה לתוך הסוף. ומהפרגולה שמעליו נשארה רק המסגרת. במקום דלת הזכוכית שפנתה לפאטיו יש רק קרטונים ומהטרמפולינה נשארו רק הקפיצים. ורדים שהזדקנו בן לילה, בקבוק קולה שלא הספיק להיגמר, קרטון פיצה משפחתית, אופני ילד שננטשו בבהלה, ונטילטור שהותך לשעון של סלבדור דאלי. "צריך עוד להגיד 'הגומל' שבלוני הגז לא הגיעו לטמפרטורה שבה יתפוצצו", אומר ראובן.
אבל האש כבר הספיקה להצמיח את האגדות שלה, את הגיבורים שלה. אחד מהם הוא סבא נסים אוזרקו. אני מוצא אותו משחק עם שלושת נכדיו בביתו שבשולי האש. בהתחלה הוא אינו רוצה לדבר, אך החוויה שעבר מבעבעת בו. "היה שמה האש", הוא מצביע אל קני הסוף, "פתחתי צינור, התחלתי להרטיב את העצים כדי לסגור לה את הדרך". ככה עמד מול הלהבות כשצינורו בידו. מפציר בי להישאר כדי שאפגוש את הצינור הירוק. "הנה תראה אותו, עדיין מקופל".
לא חשבת להתפנות?
"בשביל מה להתפנות? כולה אש".
על כביש 6, בין נחשונים לבן שמן, תקועה משאית "דאף" פול טריילר. הובילה גלגלי פלדה והאש מאחד הצמיגים אכלה כנראה את הגבעות בצד הדרך. אנחנו מגיעים תוך דקות, לאחר נסיעה מפותלת. ממושב בית נחמיה, לשביל רוכבי אופניים, לדרך כורכר מהמורתית, לאספלט המוזנח של מתקן אדם ולהר השרוף.
לרגליו מחכה גלעד מסטאי, מנהל אזור חוף שפלה בקק"ל. אנחנו בשטח שאמור להיות "באפר", חיץ בין יער בן שמן ובין שטחי האש של הבסיס וכביש 6. " אבל היום הבעיה היא בכביש 6", מסביר מסטאי. בגלל התפיסה שהכביש ייסע בנוף אין, לדבריו, חיץ בינו לטבע. כל בדל מקרי מניסאן מזדמנת עלול להדליק את האש. אנחנו מטפסים עם ה"האנטר" 4X4 של מסטאי לראש ההר. "אתה יודע מה זה יערן שנשרף לו היער? ", הוא שואל בין הקפיצות, "לו לי היה נשרף יער בן שמן הייתי מתאבד".
מיום הולדתו, הוא מסביר, פותח היער במסע הישרדות כשהאקלים בארץ הוא אויבו המר. "ואתה היערן חייב להגן עליו ביום ובלילה. אתה שם בו את המטען התרבותי שלך, אתה מעצב אותו על פי האישיות שלך".
אני חייב הסבר.
"למשל יוסי, שאותו פגשתם, אוהב אופניים. אז הוא פרץ 'סינגלים' (שבילי אופניים) ביער משואה. לי היה חשוב שביער בן שמן שבלב המדינה יהיו הרבה שטחי נופש. אז יזמתי ודחפתי הקמת חניונים".
איזה יחס נפשי מתקיים בינך ליער, כמו אב לבן?
"משהו כזה. את הבית שלי במושב ישרש העמדתי כך שכל בוקר כשאפתח את התריס אראה אם לא עולה עשן מהיער".
נתת לילדים שמות של עצים?
"לא, אבל בשבתות כשאני מוזעק לשריפה ובני שמעוני איתי, הוא תופס צינור ומתחיל לכבות".
את יער ברקת תפסה האש בימיו הכי קריטיים. בגלל צעירותו לא ניתן להכניס עדרים מדללי עשבייה והלהבות חגגו. זאת החצר האחורית של גוש דן. בחורשת האקליפטוס מוטלת פסולת בנייה שלא מכאן. אתה חומל על הברושים שהומתו בעריסתם. קטנים, שרופים, אבל גם במותם - זקופים. "אני בכוונה לא מגיע לכאן כי זה הורג אותי", אומר לי מסטאי, "עבודה של שבע שנים נגמרה בשעה".
בדרך צפונה ראינו שומר יערות אחר, אלכסנדר זייד, רוכב על סוס קטום זנב. האם הזנב הגנוב מצא את דרכו לטויוטה של ראטב, איש המתכת משדות מיכה?
יערות הצפון צולקו עוד לפני הקיץ הזה. התכתשויות הקטיושה בשנות השמונים, מבצע 'ענבי זעם' ומלחמת לבנון השנייה כמובן. ויש אויב נוסף: זעף החורף. עצים רבים נפגעו קשות בברד, במסת השלג ששברה אותם. ובכל זאת, כך נדמה, האדם תלוי כאן ביער, אבל פחות. הקרירות הגלילית והקיץ הנוח מפצים במשהו על אובדנו של העץ. מה שלא ממזער את הכאב על נפילתו של כל אורן.
מול קבר ישעיהו הנביא פנינו שמאלה ונכנסנו ליער ברעם. פסגת ההר השחור ביתקה את תכלת השמים. רעננות הבוקר ניגפה בפני ריחות הלילה. את פנינו קיבל היערן אבי פיבק מקיבוץ אדמית. 22 שנה בקק"ל. "מלכוד 22", הוא קורא לזה. אם יש משהו שהוא מרוכז בו עכשיו זה איך לעבור בשלום את רוחות הצהריים. שלא יעשו לו שוב אש. מה-4X4 של פיבק רואים סלעים אדומים מ"מעכב הבערה" שהטילו המטוסים. גם עכשיו יורד עלינו אחד לצלילת קמיקזה. בהעדר צמחייה שתאחז בהם, מידרדרים סלעים מהמדרון. אבי פיבק מתמרן ביניהם. מדהיר את רכבו לנחל דישון. "פה עבר המצית", הוא מסנן.
שמונה מוקדי הצתה היו ביער ברעם. 1,700 דונם נשרפו כאן הלילה לעומת מאה במלחמת לבנון. "מה שלא הצליח לעשות החיזבאללה, עשה המצית". אין לפיבק ספק שמדובר במישהו מחושב מאוד, אחד שיודע את העבודה. "הוא הדליק בוואדי עמוק כדי שמניפת הרוח תעיף את האש למדרונות. הוא פעל בטופוגרפיה קשה כדי שנתקשה לכבות. הוא הצית בכמה מוקדים כדי להכריח את כוחותינו להתפצל והוא יודע לנוע על צירים עם דרכי מילוט".
מה מניע אותו?
"ההרגשה שלי שכל ההצתות מבטאות סכסוכים על שטחי מרעה".
שום מניע אידאולוגי?
"לא רוצה להלביש על זה אידאולוגיה כדי לא לתת למישהו רעיון שזאת דרך להזדהות עם מטרה כלשהי".
ליד מטעי האפרסק והדובדבן של כרם בן זמרה עדיין מיתמר עשן. פיבק מנסה להיזהר מפניו. העשן שואב את הגצים, מנווט אותם לצמרות ופותח אש חדשה. אבל הקטע הקשה, בכך אין ספק, זה לעמוד מול האש. אותה החלטה פטאלית אם להיכנס לתוכה או להרים ידיים ולסגת.
זה או ניצחון או מפלה? אין פשרה עם האש?
"אתה צריך לדעת איך להרגיע אותה".
איך אתה מרגיע אותה?
"נותן לה מים, מנסה להבין לאן היא שואפת, מה היא רוצה".
אתה קורא את המחשבות שלה?
"לא יודע אם מחשבות, אבל משתדל לדעת כוונות".
שמת לב שאתה מדבר עליה כמו על בן אדם.
"יש לה נשמה, לאש".
מהוואדי עולים ארבעה עובדים מהכפר ינוח. עם ה"נשמיות" שהורמו מהפה למצח הם נראים כצוללנים שעלו מהחור הכחול. לאחד קוראים וואפיק, חייל משוחרר מתותחנים. במלחמת לבנון הייתה הסוללה שלו ליד בית הקברות בכפר גלעדי. המילואימניקים שנהרגו שם באו בדיוק להחליף אותם. "כל העשן הזה", הוא אומר, "מזכיר את 2006. אז מלחמה ועכשיו מלחמה, רק שכאן אתה לא יודע מאיפה יתנפל האויב". את שיחתנו קוטע קולו הגנרלי של פיבק: "רוצה להגיע בצהריים עם קווים רטובים שיפרידו בין השטחים שנשרפו לאלה שלא. שהרוח לא תעורר אותם מחדש. ברור?".
עד ליום שבו ביקרנו איבד יער בירייה 250 דונם לעומת 2,000 במלחמת לבנון. "החיזבאללה רצה את פיקוד הצפון ופגע ביער", מסביר היערן אלי חפוטה. ירוק בתוך היער הצהוב חפוטה. רק לפני ארבעה חודשים קיבל את הג'וב. היה ביחידת ציוד מכני של קק"ל, יצא ללמוד ייעור קרקע ברופין ונתפס. מהמפלס שעליו אנחנו עומדים רואים את מצודת בירייה ואת המטוסים שיורדים בברעם. הידיעה על האש תפסה אותו כשכיבה את "יער צה"ל" בכרמיאל. סלטה מורטאלה עשתה כאן השריפה שלו.
התחילה בשביל התחתון, דילגה על שני מפלסים והתנחלה במפלס שעליו אנחנו עומדים. פועלים חמושים ב"מקלאוד", מגרפה כבדה, שופכים עכשיו אדמה חיה למנוע התחדשות. אנחנו עוצרים ליד גזע עם ציור שחור שמזכיר קלשון. "אולי של כת השטן", מחווה חפוטה. מביטים לוואדי שבו היה מוקד ההצתה. בודקים פיאט סמוכה למעין עין גבר, "כי כל רכב חשוד בעיניי", אומר חפוטה.
בעיקול היער פוגשים את וייס האורב. ביום האש, כשהיה בדרכו לכבות בכרמיאל, חלף כאן על פניו מיצובישי עם "בני דודים צוחקים". חצי שעה אחר כך פרצה השריפה בבירייה. עכשיו, תוך כרסום פיתה, ממתין וייס למיצובישי שלו. אולי תחזור. איש עם זקן וכובע טמבל, אברהם וייס. היה חבר בקיבוץ ברעם, ניצול נדיר מהגדוד שספג הפצצת פנטום של חיל האוויר בשלום הגליל. לפני 11 שנה טבל במקווה של האר"י הקדוש בצפת וחזר בתשובה. "אתם לא תופסים שעושים לנו פה עוד אינתיפאדה", הוא אומר, "לפני שלושה שבועות כמעט נשרפה עמוקה, ל-1948 הם רוצים להחזיר אותנו". אני מאחל לוייס לתפוס את הרעים. "תאמר בעזרת השם", הוא מבקש ממני.
"בהצתה, ההתמודדות הרבה יותר קשה", אומר ד"ר עומרי בונה, מנהל מרחב צפון בקק"ל. אנחנו פוגשים אותו במשרדו בשולי היער. איש גבוה בונה. עם עבר בליגה הלאומית בכדורסל במדי הפועל חיפה, גבעת ברנר והפועל ירושלים. "למה לא מתקינים מצלמות ביער? ", אני שואל, "הרי המארבים של וייס והחברים נראים די פאתטיים". בונה , דוקטורט בפיזיולוגיה של עצי האורן, עונה שאנשים כוייס משולבים במערך תצפיות וסיורים עם המשטרה. "אבל חלק גדול לא בסמכויות קק"ל ולמערכות האחרות לא נפל האסימון עד כמה המצב חמור".
אתה נזהר לא לקרוא לאחראים בשמות.
"הגופים שאמונים על ביטחון: משטרה, מג"ב, משפט - כולם צריכים להחליף דיסקט. גם כשתופסים מישהו הענישה מגוחכת. מה שמנסה להיות הרתעה הופך לעידוד".
בירידה מכפר נחום אל הכנרת פאזל קיצי עגמומי. לצד כמה משבצות בירוק, גם הרבה צהוב ושחור. הנווטן (GPS) מזייף כל הדרך לגולן. מבשר במעלה גמלא: "הגעת אל היעד". ביציאה ממעלה גמלא ההר השחור מפתיע אותך. מכה בך באחת. בכניסה לשמורה יש שלט מעץ עם חור שנקדח באש. חרך ירי שמאפשר להביט דרכו אל השמורה השרופה. אבל גמלא מקבלת אותך גם בחיוך מסוים. בים האפר השחור, אתה רואה ראשיתו של ירוק.
מנהל השמורה הוא רועי שטראוס בן 34. חבר קבוץ מיצר שבדרום הגולן. סלאלום עקלתוני במיוחד מאחוריו. לימודי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שירות ביחידה המיוחדת של המכס, שלוש שנים בדרום אמריקה, ניהול עסקים של ים המלח במקסיקו. "לא ילד טבע", הוא מכריז על עצמו, "אבל התחום שבו אני עכשיו מאוד משך אותי. כל יום אני לומד".
ביום שלפני השריפה בשמורה שלו השתתף בכיבוי ארבע אחרות. הגיע הביתה בעשר בערב. ב-2:30 בלילה הוקפץ. כשהגיע לשטח מצא להבות שעדיין היססו ללחך את השמורה. אבל אז השתנתה הרוח והאש התחילה לנשוף בעורפה של גמלא. תוך דקות רצה בנחל דליות, טיפסה בנחל גמלא, העלתה בלהבות את העיר העתיקה מימי המרד ברומאים. "מגה אירוע", מתמצת שטראוס.
בצוות שהזעיק הייתה גם יעל חורש, בעלת תואר שני ב"תחנות האכלה לנשרים". כל הדרך מביתה במנוף שבמשגב חשבה על 15 נשריה. היה לה ברור שאי אפשר פשוט לפתוח את הכלובים ולתת להם לעוף. "הם לא גדלו בטבע ועם שחרור לא מבוקר היו מתרסקים על המצוק". מצד שני, גם הפינוי לא פשוט. 15 עופות ורק ארבעה ארגזי פינוי לרשותה.
קצה הלילה מוצא אותה צועדת עם שטראוס לכלובים. הם רואים נשרים מפוחדים בסטרס עצום. "שכבו שמוטי כנפיים על הרצפה והקיאו את נשמתם". כשמנסים לתפוס אותם, הם רוצים לנשוך. מכיוון שיש רק ארבעה ארגזי פינוי, מלבישים את השאר בטי-שירטים, מוציאים את הראש החוצה, עם השרוולים קושרים להם את הכנפיים במין חליפת משוגעים כזאת. עולים איתם למיול, חלק מאלה שארוזים בטי-שירטים מוחזקים בידיים. נסיעה של 500 מטר הופכת לאודיסאה. דלת אחד הארגזים נשברת והנשר שבתוכו מוציא ראש כדי להתעופף, ויעל דופקת לרועי שטראוס על גג הקבינה: "תאט, שנקשור את הדלת בחוט ברזל".
איכשהו מגיעים. תשעה נשרים משוכנים בכלוב הנטוש של הבזים. ששת האחרים מאופסנים בזוגות בכלובי הכלבים. "וזאת הייתה טעות, כי מרוב לחץ הם התחילו לשרוט זה את זה". כשהאש מתקרבת מאוד, מצווים על כולם להתפנות. חורש רוצה להישאר עם נשריה, אבל מקבלת פקודה: "לצאת מיד".
הלהבות כמעט מלחכות את מכל הסולר ושני כבאים מתייצבים מולן בגופם. שלא יציקו לנשרים בביתם החדש. אבל בינתיים הרוח משנה כיוון והאש נוסעת לתל בזק. חוזרים לשמורה, משיבים במהירות את הנשרים לכלובם השרוף. הם בקושי מתמקמים ומתקבל דיווח שהאש חוזרת לכלוב המקורי. שוב רצים עם הארגזים והטי-שירטים, שוב מנסים ללכוד, שוב מנסים לפנות. בסוף מתברר שזה עשן בלי אש והווטרינר הראשי מייעץ: "אם אתם יכולים לנשום, גם הם. עזבו אותם בשקט".
גמלא שקטה כשאנחנו עוזבים אותה. שקט זהיר שמלווה התחדשות הססנית. נוכחות זוחלת של ירוק טרי. עלים חדשים לצד עלי שלכת. מוללנו שומר טרי שכבש את הנחיריים. ראינו את החיים שבים. חולדים עמלנים בשטח, נשל רענן של נחש השב לביתו. ומעלינו טס חיוואי שהשמיע פעיות של תינוק בן יומו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם