גורל הילדים אינו גירוש, לא מחכים להם כבשנים
רוב הזרים הגיעו ממדינות יציבות, ולהורים אין שום זכות מוקנית לפני אמנה בינל' כלשהי. הממשלה מבהירה שילדים זה מסלול עוקף חוק
יש גם פתרונות גרועים יותר. מדינות אירופה מקימות בתי יתומים במדינות שמהן הגיעו הילדים, למשל באפגניסטן. ארגוני זכויות ילדים, ובכלל זה יוניצ"ף, מתנגדים להחזרת הילדים, בין השאר, מכיוון שמדובר במדינות לא יציבות, שאין בהן מנגנוני הגנה עליהם. פה ושם מתקבלות החלטות חד-פעמיות ללגליזציה של משפחות עם ילדים.
הדילמה, אם כן, היא עולמית. אלא שיש הבדל תהומי בין הילדים שעניינם נדון אתמול בממשלה לבין הילדים שמגיעים לאירופה. רוב הורי הילדים בישראל הגיעו ממדינות יציבות, כמו הפיליפינים. החזרתם איננה "גירוש". זו אגדה. לא ידוע על כבשנים שמחכים להם בארצות המקור ואפילו לא על מלחמות אזרחים. להורים של הילדים הללו אין שום זכות מוקנית לפי אמנה בינלאומית כלשהי.
לפי הדוח שהוגש לממשלה, יש 148 אלף שוהים בלתי חוקיים בישראל. לפי ההיגיון שמשתלט עלינו, הם צריכים לעשות ילדים וזו תהיה תעודת הביטוח שלהם. היגיון מעוות. ובמקום להעסיק עובדים זרים שכבר ממילא כאן, מעניקה הממשלה אלפי אישורים לעובדים זרים נוספים, שגם הם יממשו את זכותם להביא ילדים לעולם (בניגוד לתנאי האשרה), יחד עם הדרישה לשהיית קבע בישראל. בריבוי טבעי נמוך הם יהפכו למאות אלפים בתוך פרק זמן קצר.
נכון לעכשיו, בתל אביב בלבד יש כ-1,300 ילדים של עובדים זרים, ועוד כ-300 ילדים של מסתננים או פליטים מאפריקה. האחרונים אינם מועמדים כלל לגירוש. אין לאן להחזיר אותם. ומדי חודש מגיעים למעלה מ-1,000 נוספים דרך הגבול הפתוח היחיד בין אפריקה למדינה חופשית. דרום תל אביב הופכת לאסמרה.
כבר לפני ארבע שנים
יש מקום לשיקולים הומניטריים. הלב צובט מול ילד שגדל כאן, ששפתו עברית, שתרבותו ישראלית, שזה כל עולמו. חלקם יכולים וצריכים להפוך לישראלים. אלא שכמו בעניין הזרם הבלתי נפסק של המסתננים, כמו בהבאת עוד עשרות אלפי עובדים זרים - הממשלה לא מסוגלת לקבל שום החלטה רצינית שתקטין את מספר הזרים. יבואני כוח האדם חוגגים. ישראל ממשיכה במצעד האיוולת.
