ים כנרת, ים המוות: ישראל מתייבשת, גרסת 1944
שנים עמלו בכירי מהנדסי המים ביישוב העברי, בראשות שמחה בלאס, על הכנת תוכנית מקיפה לבעיית המים של המדינה שבדרך. בין ההמלצות שהוגשו לבן-גוריון: המלחת מי הכנרת במי הים התיכון באמצעות תעלות ומנהרות; כיבוש שטחים מהמדינות השכנות כדי להשתלט על מקורות מים; והובלת מים באמצעות עורק מרכזי
אף שמצב מאגרי המים בישראל גרוע בהרבה מזה של הכנרת, נבחרת בכיכובן של נינט טייב, בר רפאלי ושלל סלבריטאי ישראל התגייסו למען הקונצנזוס הלאומי הבלתי מעורער של המשבר במשק המים. בפנים מתקלפות הם הפצירו בנו שחייבים להציל את הכנרת - פשוט חייבים - והציפו את התמונות קורעות הלב של מה שבמשך עשורים סימל בעינינו את ארץ ישראל היפה, הישנה והטובה, כשסירות הדייגים נאנסות באכזריות על ידי משבר המים להיתקע בקרקעיתה היבשה של הכנרת התמימה, הזכה והמובסת.
אלא שהקמפיין מכין גם את הציבור למהפכה ההיסטורית, שתגיעה לעיצומה בעוד שלוש שנים, כאשר רוב מי השתייה של ישראל יסופקו למעשה מהים התיכון. המוביל הארצי ההיסטורי, שבמשך קרוב לחמישה עשורים הוביל מים מהכנרת ליישובי הנגב, יאבד את מעמדו לטובת המוביל הארצי החדש, שמקורות מקימה בימים אלה ממתקני ההתפלה במערב לעורק המים הראשי.
"לאחר תהליכים ארוכים, בא עידן ההתפלה. היום הוא מדבר על מתקנים שמצויים ברצועת חוף של 70 ק"מ מחדרה בצפון ועד אשקלון בדרום, שהחל ב-2012 היא שתספק את רוב המים למדינת ישראל", מסביר בהתרגשות עידו רוזוליו, מנכ"ל מקורות, שחש כי הוא ממשש את ההיסטוריה בידיו. "בתקופת החורף זה יכול להגיע ל-80 אחוז מאספקת המים, ובשיא הקיץ זה יעמוד על 50 אחוז. חל כאן מהפך אדיר! במקום שהמים יזרמו מצפון לדרום, הם יזרמו ממערב למזרח, צפונה ודרומה. זאת מהפכה.
לראשונה מים יעברו מדרום לצפון, ובמקום שיחכו בכנרת ובמאגרים שאני שואב לפי נוחיותי, ההסכמים עם מתקני ההתפלה אומרים שעכשיו ייצור המים יהיה רציף. המים נדחפים למדינת ישראל לאו דווקא לפי צריכה, כשהמאגרים הגדולים כמו הכנרת, האקוויפרים ואפילו מאגר אשכול יוצאים מהמשחק. כל חיבור למתקן התפלה אחד הוא כמו המוביל הארצי כולו. כבר היום, לדוגמה, מפעל חדרה לבד מייצר בערך מה שאנחנו מוציאים מהכנרת בשנה - כ-130 מיליון קוב".
אז האם הגיעה השעה להתכנסל צילום פרידה במדורת השבט של משבר המים הלאומי בדמות הכנרת המתייבשת? רגע לפני התממשות החזון, לפיו רוב המים שיגיעו לברזים שלנו יהיו למעשה מי ים מומתקים, האם אתם מסוגלים לדמיין שבימים שרק המציאו את רעיון המוביל הארצי המיתולוגי חשבו מהנדסי המים הבכירים שלנו לממש את החזון הציוני, בין היתר, באמצעות המלחת מי הכנרת המתוקים על ידי מילויה במי הים התיכון?
כי הם חשבו שבאמצעות תעלות ומנהרות שיחפרו מחוף עכו לצפון הכנרת, שתביא להמלחת הימה המתוקה היחידה בארץ, יהיה ניתן להציל מייבוש גם את ים המלח? שלצורך מימוש הרעיון יהיה צורך לערוך "תיקוני גבולות" או בלשון פחות מכובסת - לכבוש שטחים ממדינות ערב השכנות לטובת השתלטות על מקורות מים כדוגמת נחל הליטני שבעומק לבנון, נהר הירמוך שבלב האמירות הירדנית ו"הרחקת הגבול" עם סוריה מנהר הירדן?
פרשת הדרכים ההיסטורית שבה אנו עומדים היום הובילה את ותיקי "מקורות" להביט לאחור ולחטט בארכיון חברת המים הלאומית שלנו, שם הם גילו את תוכנית האב הראשונה של "מקורות" שנחשפת כאן לראשונה. התוכנית הודפסה במספר עותקים מצומצם והוגשה למקבלי ההחלטות של היישוב היהודי במאי 1944. היא הוזמנה על ידי דוד בן גוריון, משה שרת, מנחם אוסישקין, אליעזר קפלן ולוי אשכול, שעמדו בראש הסוכנות היהודית, ההסתדרות, קק"ל ומקורות. מסמכיה של התוכנית היו במשך שנים ארוכות סודיים ולא נחשפו מעולם. על הכנת המסמך ההיסטורי הנדיר שקדו בכירי מהנדסי המים שלוש שנים רצופות ולצורך כך הקימה "מקורות" משרד טכני מיוחד, שבראשו עמד מהנדס המים המיתולוגי שמחה בלאס.
טרם השקעת סכומי העתק בהכנת התוכנית, שלח לוי אשכול, מנכ"ל מקורות דאז, מכתב להנהגת המדינה שבו הוא משכנע אותם בנחיצות הדחופה לגייס 3,000 לירות ישראליות להפקת התוכנית: "אנו מצדנו מייחסים לדבר חשיבות קולוניזטורית (התיישבותית, ע"ח) ופוליטית גדולה מאוד", כותב אשכול. "ההכרה בתפקידה ההיסטורי של הציונות בשעה זו, וחובת היישוב כלפי הגולה הדוויה, הם
למכתב הזה, המעיד כי מנהיגי המדינה שבדרך כבר מבינים שמשהו נורא קורה ליהודי אירופה, מצרף אשכול מסמך נוסף שהוציא לצורך קידום המטרה המהנדס שמחה בלאס. באותם ימים מונה היישוב היהודי פחות מ-600 אלף תושבים, ובמסמך בין חמישה עמודים מציג בלאס את התיאוריה שלו, לפיה יהיה ניתן להקים אלף כפרים חקלאיים במדבריות ישראל וליישב בהם מיליוני יהודים בעזרת שינוע מים, שרובם יגיעו מנחלי הצפון.
"לפי הערכתו של בלאס, מקורות, שקמה רק ארבע שנים קודם לכן, תוכל להעלות את היקף אספקת המים שלה מחמישה מיליון קוב למיליארד קוב מים", מסביר ישראל מנטל, פנסיונר של מקורות, הנמנה עם חושפי תוכנית האב של בלאס בארכיון החברה. "לא ייאמן. על מה הוא מדבר? על מיליארד קוב! לחברה שבאותם ימים הייתה עוד קקה-מייקה אמיתית". את המסמך הזה מסיים בלאס: "כדי שאני אוכל לכתוב ספר ולבסס את הנתונים שכתבתי עליהם עד עכשיו, אני צריך תקציב של 3,000 לירות ישראליות".
פרנסי המדינה שבדרך, ובראשם בן גוריון, משתכנעים בחשיבות התוכנית להגשמת הציונות ומגייסים את הסכום הנחוץ להוצאת התוכנית, שתיקרא לימים "אוצרות המים בארץ ישראל - סיכויי השקאה (השקיה) ופיתוח הידרו-אלקטרי". על פני עשרות עמודים בצירוף מפות, דיאגרמות ותרשימים שטח בלאס את ההוכחות המדעיות שלו להיתכנות יישום תוכנית המים שבנה למדינה שבדרך. חלקם הגדול של הרעיונות שהציע אכן יושמו ונוכחותם בולטת עד עצם היום הזה. כך, למשל, רעיון הובלת מים מצפון הארץ לדרומה באמצעות עורק מים מרכזי (מפעל המוביל הארצי), שאיבת מים מאקוויפרים, בניית מפעלי מים אזוריים, וכל זאת על ידי "אחידות המפעל". כלומר מערכת מים בישראל תנוהל בידי גוף אחד וב"במתקן הנדסי אחיד", במטרה לרכז ולווסת את אספקת המים לפי צורכי חבלי הארץ השונים, תוך שימת דגש על חשיבות השקיית השדות והגידולים החקלאיים.
חלק אחר של התוכניות של בלאס מפתיע ונועז ביותר, גם במרחק של 66 שנים לאחר הולדתם. בתוכנית לבניית תשתיות המים, בלאס כלל לא מתייחס לכנרת כמשאב מים חיוני למדינה. יתרה מכך, הוא מציע לחפור תעלות ומנהרות שבהם יוזרמו מים מחופי עכו שבים התיכון לאגם מלאכותי שייחפר בצפון הכנרת. משם יוזרמו המים המלוחים לכנרת ויהפכו אותה לימה מלוחה. מעורר השתאות, אבל גם התפעמות לנוכח העובדה שכבר אז, בשנת 1944, הוא חשב שכך יהיה אפשר להציל גם את ים המלח מכליה.
להצעתו, מי הצפון שיועברו לנגב ייתפסו עוד לפני כניסתם לכנרת במטרה לחסוך באנרגיה בשאיבת מים מהכנרת, הנמצאת מתחת לפני הים. בלאס אף מציע לנצל את כוח הגרביטציה שייווצר כתוצאה מהפרשי הגובה בין נהר הירדן לחלקים הדרומיים של הארץ, להקמת שבע תחנות כוח לייצור חשמל.
"הטיית מי הירדן צפונית מים כנרת ואיחוז מי שיטפונות המתנקזים לתוכו ישפיעו בהכרח על גודל ים כנרת", הסביר בלאס בתוכניתו. "בהנחה שההתאיידות באגם היא 500-400 מיליון קוב לשנה, יש לחשב כי כחצי הכמות הזאת תוסיף לזרום אליו בדרכים שונות אף אחרי כן. אולם במשך הזמן עלול הדבר להביא להתקטנותו של ים כנרת. עוד יותר ישפיע היעדר המים בירדן על ים המלח, ובמידה שינוצלו מי עבר הירדן להשקיה - יקטן זה עוד יותר, אף אם לא ייעלם לגמרי מפאת הזרמים התת-קרקעיים וניקוז האדמה המושקית באגן. התקטנות הכנרת וים המלח עלולה בלי ספק להשפיע לרעה על אקלימה של בקעת הירדן, הקשה בלאו הכי. אך על ידי הכנסת מי הים התיכון לבקעת הירדן יישארו מי הכנרת וים המלח בגודלם הנוכחי".
בהמשך מתרגם בלאס את הרעיון למונחים מעשיים ומסביר את ההיגיון שעומד מאחוריו. הוא עושה זאת תוך חשיבה רחבה על כלל החזון הציוני, הכולל את הצורך בייצור חשמל ליישובים הקיימים ולאלה שבדרך, וביצירת מקורות תעסוקה חדשים גם לעולים הרבים שייקלטו בהם: "תעלה מן הים ופניה מזרחה תיבנה על יד עכו. להלן יעברו המים במנהרה שאורכה כ-20 קילומטר וימשיכו את דרכם במדרוני הגבעות הצפוניות מים כנרת עד היכנסם לאגם מלאכותי. התוכנית תכלול מערכת אגמים לאורך הירדן (הערה: הירדן הדרומי מהכנרת ועד ים המלח) ושמונה תחנות כוח. אחת מהן היא תחנת נהריים הקיימת. על ידי מספר סכרים לרוחבו יהפוך הירדן, דרומית לנהריים, למערכת אגמים ארוכים אשר יכסו את שטחי השיטפונות לאורך הירדן, שטחים שאינם באים בחשבון להשקיה. מי הים יוזרמו לתוך הבקעה רק במידה שיתפנה המקום בה עקב הטיית המים המתוקים לצורכי השקיה. בהמשך הזמן ייהפך ים הכנרת לאגם מלוח".
תשע שנים לפני שהחל בלאס לכתוב את התוכנית הקים מייסד חברת החשמל ומנהלה הראשון פנחס רוטנברג, "הזקן מנהריים", תחנת כוח הידרו-אלקטרית בנהריים, הסמוכה לאשדות יעקב. התחנה הוקמה במפגש הנהרות הירמוך והירדן הדרומי (מכאן נגזר השם "נהריים" ), במטרה לנצל את מקור הכוח הגדול ביותר של המים הזורמים בארץ, לטובת ייצור חשמל לארץ ישראל.
מאחר שכמות המים שזרמה באפיקי הנהרות לא הייתה קבועה, הוחלט להשתמש במי הכנרת כדי להבטיח את כמות המים הרצויה להפעלת טורבינות התחנה. לצורך ויסות הזרימה מהכנרת לנהריים, הקים רוטנברג בשנת 1932 את סכר דגניה המפורסם. תחנת הכוח בנהריים סיפקה באותם ימים את מרבית החשמל בישראל. היא הייתה אחד המפעלים הגדולים בארץ וסיפקה תעסוקה למאות רבות של עובדים - המתיישבים הראשונים של עמק הירדן.
"באותה תקופה כבר הכירו את הטורבוגנרטור ובמקביל רוטנברג הולך על הקמת רידינג ותחנות הכוח", אומר פרופ' ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה, היסטוריון ומומחה לסכסוכי המים במזרח התיכון. "אבל הרעיון היה לנצל את מתנת אלוהים: למה להביא דלק אם אפשר להתפיל מים?".
בלאס מתייחס במסמך הנדיר לתחנת החשמל של רוטנברג בנהריים. הוא מציע בתוכנית האב שהוא בונה כי לא רק שתחנת הכוח לא תבוטל בעקבות הצורך במים להשקיית השדות, אלא להפך. באמצעות הזרמת מי הים התיכון לכנרת, "התחנה תוכל לייצר 120 מיליון קילוואט שעה במקום כ-50 מיליון קו"ש המיוצרים בה כיום לשנה". בנוסף אומר בלאס יוקמו שבע תחנות הידרו-אלקטריות נוספות לאורך הירדן הדרומי תוך ניצול הפרשי הגובה מהכנרת למקום הנמוך ביותר בעולם - ים המלח.
"בלאס בעצם אומר, 'אני תופס את כל המים והנחלים שנכנסים לכנרת. הכנרת וים המלח יתייבשו. מה הפתרון שלי? מנהרה מעכו לצפון הכנרת. אני מכניס מים, מי ים תיכון, עושה מפלים, מייצר אנרגיה בכל אחד מהמפלים ופתרנו את הבעיה'", מסביר ישראל מנטל, פנסיונר מקורות, בהתרגשות. "ככה לא תתייבש הכנרת, לא יתייבש ים המלח ויהיה חשמל. זה הפתרון שלו. גאון! רוצים להקים פה מדינה במדבר, רובה לא מיושבת, אין מזון, אין לה כסף לקנות מזון, אז היא צריכה לייצר מזון בעצמה. זה הרעיון הבסיסי. מצד שני, הוא מצליח בעזרת המוח המבריק שלו להמציא רעיונות יצירתיים, שלא רק שלא יפגעו בתשתיות החשובות האחרות להקמת המדינה, אלא אף ישדרגו אותן".
אלא שבלאס מתנה את ההיתכנות ליישום התוכנית גם ב"תיקוני גבולות". אלו כוללים את הליטני שבעומק לבנון, "הרחקת הגבול מנהר הירדן לכיוון מזרח". שם , ברמת הגולן, שלטה באותם ימים סוריה ומי הירמוך זרמו עמוק בתוך האמירות הירדנית: "לתוך מערכת המפעל ייכנסו מקורות הירדן העליון על שלושת נחליו העיקריים (הדן, הבניאס והחצבני) ושיטפונות החולה, הירמוך וחלקם של מי הליטני", כותב בלאס וממשיך, "למרות היות הדן נובע בגבולות הארץ, רצוי היה להרחיב את אלה בכיוון צפון. כמו כן, היה רצוי להוסיף רצועת אדמה שאורכה כעשרה קילומטר לערך, בחלקה הדרום-מזרחי של החולה, להרחיק על ידי כך את קו המים מן הגבול ובנוסף לזה, לאפשר לקו צורה אשר תוזיל את הקמתו".
בחישוב הכללי של ניצול מקורות המים מנחלי הצפון, הליטני והירמוך מהווים למעלה משליש מהכמות שעליה בנה בלאס את תוכניתו. פרופ' סופר נדהם נוכח קיומו של המסמך, שהוזמן על ידי מנהיגי הציונות. "ב-1944 אמנם מדינת ישראל עדיין לא קמה, אבל הגבולות בינינו ובין האמירות הירדנית, לבנון וסוריה כבר נקבעו ב-1923 במסגרת הסכמי סייקס-פיקו", הוא אומר. "ב-1919, עוד לפני סגירת הגבולות הללו, מציע בן גוריון שהשטח הישראלי יכלול גם את הליטני הלבנוני. בלאס בעצמו ולאודר אמרו 'בואו נפיל את המים מהליטני לישראל, נקבל מים וחשמל, את החשמל נחזיר ללבנון ואת המים ניקח לנו ולירדן'. אבל לא היה עם מי לדבר, ולכן המסמך שיוצא ב-1944 מדהים עוד יותר. זה הזוי בקנה מידה עולמי. גם אם לא היה סכסוך יהודי-ערבי, אין תקדים בהיסטוריה שמדינות יוותרו על שטח ועל משאבי מים למדינה אחרת".
עם הגשת התוכנית מתכנסת ועדת התיכון בראשות בן גוריון לדיון עם מומחים, ביניהם גם מומחי מים, על עבודת איסוף הנתונים ובניית תוכנית האב של בלאס. הכנס נועד לבדוק את ההיתכנות לקליטת מיליון וחצי יהודים בארץ בתוך שנתיים. במהלכו מתעורר דיון סוער על פוטנציאל נתוני המים שבמסמך. בשעה שבלאס טען כי היקף פוטנציאל ההפקה עומד על ארבעה מיליארד קוב מים בשנה (כולל הירמוך והליטני), המתנגדים טענו להיקף קטן בהרבה. במהלך הוויכוח התייחס בן גוריון להערכה מדויקת של היקף המים בהקשר של גורל יהודי אירופה.
"אחת השאלות העיקריות שיקבעו היא אם אפשר להוכיח הוכחה של אמת שיש בארץ ישראל אפשרות של יישוב גדול. זה אולי יכריע את גורלנו המדיני בארץ ישראל. אילו אפשר היה להוכיח את מה שמאמין בו בלאס, זה משנה את פני הציונות. אם אנשי המדע שלנו יבדקו וימצאו שזה נכון-ייתנו את כל האותות והמופתים שזה נכון, מפני שזה משנה את כל הדברים, מפני שזה מסלק את כל הטענות נגד הערבים והמענה שזה יפתור את בעיית היהודים".
רוזוליו, מנכ"ל מקורות, אומר כי בתוכנית שהציג בלאס יש הערכת יתר עצומה באשר לכמויות המים האמיתיים במקומות שהוא בחן. "במכתבו כתב בן גוריון לכל מי שנתן לו את התוכנית:'חבר'ה, אתם השתגעתם? פה יש יותר מדי משאבים. אולי בכלל לא צריך להילחם על הארץ? אולי יש מקום לכולם?'
מים רבים זרמו בנהרות ישראל, ובמהלך ארבע השנים שחלפו מאז שפרסם בלאס את תוכנית האב הראשונה של מקורות נכבשה תחנת הכוח הגדולה בנהריים על ידי הירדנים, יתר התחנות ההידרו-אלקטריות הידידותיות יותר לסביבה בירדן הדרומי לא הוקמו, ואת מקומן הירוק כובשות תחנות הכוח הפחמיות. בניית המוביל הארצי מנהר הירדן יצאה לדרך בשנות החמישים, אבל העבודות שנעשות בשטח ההפקר שבין ישראל לסוריה מביאות להתנגדות מזוינת מצד הסורים והיא נגנזת.
"מדינת ישראל חייבת להגיד תודה לסורים שלא נתנו לה לבצע את התוכנית הזאת", אומר פרופ' משה גופן, מומחה לאגמים מהמכללה האקדמית תל חי ומנהל לשעבר של המעבדה לחקר הכנרת. "אם הסורים לא היו מפריעים לנו לבצע את התוכנית המקורית, איכות המים בכנרת הייתה נפגעת קשה ובאופן משמעותי, כי הם היו לוקחים חלק משמעותי ביותר מהמים שנשפכו מעורק המים המרכזי לכנרת. באותה תקופה לא חשבו מה יהיו ההשלכות האקולוגיות על האגם. ורק כשהתחלנו לעבוד ב-1969 במעבדה לחקר הכנרת התחלנו לפקוח את עיני הקברניטים של משק המים ולהגיד להם את זה. אני לא מכיר את התוכנית הזאת של בלאס, ומדהים אותי לשמוע שדווקא הוא תכנן להמליח את הכנרת. המשמעות היא שאת כל הנוף המוכר והמדהים של הכנרת לא היינו רואים היום. מים מלוחים משנים את כל המארג האקולוגי של בעלי החיים, הצומח בתוך המים ומחוצה להם. זה נראה לי הזוי מכדי להתחיל בכלל לצייר את ההשלכות של תסריט כזה".
לצד הרעיונות הנועזים ואלו שנראים לנו היום הזויים, רבים מהרעיונות שהציע בלאס בתוכנית האב הראשונה הזו יושמו לאורך עשרות שנים בבניית משק המים של ישראל. מנכ"ל מקורות רוזוליו עומד בימים אלה בפני המפנה ההיסטורי השני בתולדות משק המים של ישראל. הסחבת הביורוקרטית שבה הוא ממשיך להיתקל בימים אלה, שבהם מתקיימים דיונים בממשלה על הדרכים ליישום היציאה מהמשבר, מעוררת בו געגועים לימים הרחוקים והפשוטים של שנות הארבעים.
"העבודה של בלאס, שחלקים משמעותיים ביותר שלה יושמו לאורך השנים, מראה שככל שהתקדם הזמן כך גדלו גם ניגודי האינטרסים ומספר בעלי העניין. היום היה הרבה יותר קשה לבצע תוכניות מהסוג הזה. מאז 1988 אין לנו תוכנית אב. כבר אז דיברנו על הקמת מפעלי התפלה לאורך חופי הים התיכון. הדבר הזה היה יכול למנוע את המשבר הנוכחי במשק המים היום, כשאנחנו נמצאים סוף סוף בפתחה של מהפכה נוספת עם הקמת מתקני ההתפלה, הביורוקרטיה עדיין מונעת בניית תוכנית ארוכת טווח, שהיא הכרחית במיוחד כשמדברים על שינויים קיצוניים כאלה בכל משק המים. עד שנת 2012 בין 50 ל-80 אחוז מאספקת המים בישראל תהיה ממי ים מותפלים. ייצור המים יהיה רציף בלי שום קשר למזג האוויר, והמדינה תעבור ממצב של מחסור במים למצב של מחסור באנרגיה. גם הפיתוח והאחזקה של מקורות המים הוותיקים הכרחי לצורכי גיבוי, כי אם למשל נופל מתקן ההתפלה בחדרה, אז שליש מאספקת המים של המדינה נופלת ביחד איתו. מדובר בכמות מים שלבדה היא שוות ערך לאספקת המים הממוצעת מהכנרת".
במקרה כזה, לדברי רוזוליו, נהיה חייבים להפעיל את המקורות האלטרנטיביים, אלא שכדי שיהיו תקינים יש צורך להכין תוכניות לאחזקתם. "פעם לא הייתה שאלה מי יתפעל את כל המשק הזה", אומר רוזוליו."'המפעל האחיד' שהגה בלאס יושם בכך שהמדינה הייתה עושה את זה וזהו. היום ישנם גורמים שבאידיאולוגיה שלהם מאמינים שגוף פרטי יודע להתנהל יותר טוב מגוף ממשלתי וציבורי. בתחומים של התשתיות הלאומיות זה לא בהכרח עובד. אני לא יודע איפה ההפרטה הזאת תיגמר, אבל אני בהחלט מודאג שבקצב הזה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בלי המערך ההכרחי ובלי תשתית ההובלה ההכרחית שתזרים את מי המהפכה האלה בצורה תקינה לכלל העם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם