מפונקים, נמאסתם

עלינו לשחרר את החברה הישראלית מגישת "הלקוח תמיד צודק". בחיים , בדמוקרטיה ובציונות יש לפעמים סתירות וסתירות פירושן כאבים

אודי מנור | 16/8/2010 5:36 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
לצד האתגרים והבעיות האובייקטיביות עמן מתמודדת החברה בישראל, ניצבת בעיה סובייקטיבית, הנובעת מהבנה קיצונית של מושג הדמוקרטיה. כמו בכל המדינות בעולם, גם בישראל אנשים נולדים לתוך מציאות מסוימת וסבורים שככה היה מאז ומעולם: אוכל במקרר, רכבות שנוסעות ומגיעות בזמן, חופשות ברודוס, אייפון ושאר ירקות.

על בסיס ההוויה ההיפר-טכנולוגית הנוחה כל כך מספרים להם גם על הדמוקרטיה, שהיא חופש, עוד חופש ועוד קצת חופש, ובעיקר "אתה לא תגיד לי" כי "אני אחראי לעצמי", וגם "הבטחתם? תקיימו" - המקבילה הפוליטית למנטליות שירות הלקוחות במישור הכלכלי-צרכני.

שכנה שלי לשעבר, כאשר הייתה בחודש השמיני להריונה נשבעה שהתינוק שלה לא יבכה אף פעם. היא הבטיחה כי הילד שלה לא יבכה כיוון שלעולם לא יחסר לו כלום. עולם ללא כאבים, עולם ללא סתירות, עולם של שירות לקוחות כי הלקוח-הילד, הצרכן, האזרח-תמיד צודק. ציצי עכשיו, פלאפון עכשיו, שלום עכשיו וגלעד שליט עכשיו. "הבטחתם? תקיימו". ואם לא? "הורים גרועים", " אני עובר לבנק אחר ","מושחתים נמאסתם".

צורת המחשבה הזו היא האחראית גם לבלבול המביא אנשים טובים לחשוב שמצבנו מעולם לא היה רע יותר, כשבפועל, על פי מדדים אובייקטיביים של תוחלת ורמת חיים, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר מכאן, שזו כמעט משימה לאומית להשתחרר מגישת שירות הלקוחות. הלקוח לא תמיד צודק, וכל ילד חזקה עליו שיבכה לא פעם, גם כאזרח בוגר, כי החיים מלאים סתירות, וסתירות פירושן כאבים.

במישור הציבורי, הסתירות המכאיבות שעלינו ללמוד לחיות ולהתמודד עמן מוכרות. כואב להבין שהקשר בין יהדות לציונות הוא לא רק קשר מורכב הדורש מאמץ מאוד גדול להבינו, אלא מייצר גם תופעות לוואי כמו גוש אמונים. אבל כשם שאנחנו לא נבהלים מתופעות פיזיות או ביולוגיות, כך אין מקום לבהלה או לסלידה ממוטציות חברתיות-תרבותיות.
הדמוקרטיה היא גם זכויות המיעוט

אנשים ממשיכים להביא ילדים לעולם על אף שהם יודעים כי יש סיכוי שתופעה כלשהי תפגע בבריאותם. כך על אנשים להמשיך ולטפח את הקשר המורכב בין יהדות לציונות, גם אם על גבעות יש"ע מתרוצצות תופעות לוואי מסוכנות.

כואב, למשל, להבין שדמוקרטיה היא משימה קשה מאוד היא לא רק ריבונות הרוב, אלא גם זכויות המיעוט. אבל היא לא רק זכויות המיעוט, אלא גם חובות המיעוט. היא לא רק חופש הפרט, אלא בעיקר חובתו של הפרט לרסן את עצמו. כי אחרת אין חברה.

וגם כאן, העובדה שמיעוטים קיצוניים (נטורי קרתא, התנועה האיסלאמית, נוער הגבעות, סרבני המצפון, ועוד) לא מבינים מהי

דמוקרטיה, לא הופכת את הדמוקרטיה לדבר נטול פשר או חסר סיכוי. שנאמר, "את קלקלותיה של הדמוקרטיה מתקנים בעוד דמוקרטיה".

"עוד דמוקרטיה" זה לא בהכרח עוד זכויות ופחות חובות. עוד דמוקרטיה אומר לפעמים עוד שב"כ דווקא, עוד משטרה ובעיקר עוד תוכנית ליבה ועוד מדינת רווחה. כי ההנחה מאחורי שב"כ, משטרה, חינוך ורווחה, היא שאם כולם נהנים מהעושר המשותף, על כולם לקחת חלק ביצירתו, ועל כולם להימנע מפגיעה בו. ואם הפרט איננו מרסן את עצמו, או אם קבוצת מיעוט איננה נמנעת מפגיעה בכלל, על השב"כ ועל המשטרה לעזור להם. והילד של השכנה? בכה תודה לאל, בכה כדבעי. 

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אודי מנור

צילום: דעות

ד"ר בחוג להיסטוריה, תקשורת ואזרחות במכללת אורנים. מלמד היסטוריה במכינה ע"ש רבין. פרסם ספר על השמאל היהודי-רדיקלי בניו יורק של תחילת המאה ה-20, ביוגרפיה על ברל לוקר וספר בספרדית אודות 'ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית'. חבר מפלגת העבודה

לכל הטורים של אודי מנור

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/channel_news/nrg_opinions/ -->