צביעות הומניטרית
כל עוד פקיסטן, סין וגם עזה ממשיכות להעדיף ייצור נשק על חשבון תשתיות אזרחיות והומניטריות, למיליארדים שמגיעים מהמערב אין ערך
השבוע קיים האו"ם ישיבה מיוחדת לדון במצב בפקיסטן. מזכ"ל האו"ם באן קי מון הגדיר יפה את המצב שם כשדיבר על "צונאמי בהילוך אטי". מחשבה דומה עברה בראשי, כי מים הם מים - מה זה חשוב אם הם באים בצורת גלי ענק מהים או נופלים מהעננים ללא הרף? אולם בשני המקרים, גם הצונאמי המפורסם של 2005 וגם השיטפונות בפקיסטן בשבועות האחרונים, אין מדובר באסונות טבע.
גלי צונאמי שוטפים מדי פעם אזורים שונים בעולם. ההבדל הוא שבעוד שבמדינות המתועשות, המפותחות והדמוקרטיות אורח החיים מבוסס על הומניטריזם יסודי, בסיסי, כמעט דתי, בארצות הפחות מפותחות והלאדמוקרטיות, שתרבותן מבוססת על פטליזם מסורתי כזה או אחר, המצב הפוך והתוצאות, במונחים של אסון חברתי, הן בהתאם. במילים אחרות, השאלה היא לא אם הטבע משתגע מדי פעם - רעידת אדמה, שרב קיצוני, התפרצות הר געש או שיטפון - אלא כיצד מתכוננת חברה כזו או אחרת לקראת השיגעון הטבעי הבא.
זהו לב לבו של הסיפור, ועד שהדברים הללו יישמעו בדיוני האו"ם, נמשיך לראות תמונות של משברים הומניטריים ברחבי העולם הלא-מתועש והלאדמוקרטי, הפטליסטי. אמנם גם בצד הדמוקרטי, החופשי, המפותח ויש לומר בלי להתבייש, החילוני, ישנם אנשים שנאמנותם לעקרונות השוק החופשי מביאה אותם לעמדות פסיביות שפירושן "לסה-פר" עד לאסון הטבע, ולאיסוף כספים סמלי בשעת משבר (גם מיליארד דולר זהו סכום סמלי כשארבעה מיליון פקיסטנים נותרים ללא בית, ללא רכוש וללא פרנסה). אך היא הנותנת.
החרב המתהפכת
המכנה המשותף, לפחות בתחום ההצהרתי, הוא "הומניטריות". המשט לעזה היה כידוע "הומניטרי". כאשר מאות פלסטינים מוצאים את דרכם בכל שנה מעזה הטהורה, האדוקה, מתעבת המערב, אל בתי החולים המערביים, המפותחים והמשוכללים של ישראל המתועבת, הצידוק הוא "הומניטריות". כשדיון באו"ם מוקדש למעצמה גרעינית שלא מסוגלת לארגן לאזרחיה הגנה בסיסית משיטפונות, גם זה נעשה מסיבות "הומניטריות".
הצביעות הזו היא אולי גם הפתח לתקווה. לצד חשיפתה של הצביעות הזו, על כל צעד ושעל ובכל זירה עולמית, יש להציב את השאלה הפשוטה: "הומניטריות? בוודאי. השאלה
היא איך, ומה צריכה כל מדינה לעשות על מנת להבטיח שלאזרחיה יהיו תשתיות חיים בסיסיות". שאלה כזו גוזרת שורה ארוכה של תשובות המחייבות נקיטת מעשים בצדן.
זוהי שאלת החרב המתהפכת: קצה אחד שלה מופנה למשטרים החשוכים, המרשים לעצמם לפתח נשק גרעיני אך לא דורשים מעצמם דרכים, תעלות ניקוז, מתקני התרעה בפני התפרצויות געשיות וגלי צונאמי, תקני בנייה אלמנטריים, וכיוצא בזה. הקצה השני שלה מופנה כלפי מגלגלי העיניים לשמים, תורמי המיליארדים במערב העשיר, מיליארדים ששוויים המעשי הוא אפס, וערכם הממשי הוא בשדה הדימויים בלבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם