"המדינה כלאה אדם על לא עוול בכפו"
שופטי בית המשפט העליון מתחו ביקורת חריפה על המדינה על שכלאה את עמי שירי ללא סיבה ונמנעה מלקחת אחריות למעשיה
בית כלא צילום: שימי נכטיילר
השופטים המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר השמיעו את ביקורתם בפסק דין בו דחו את בקשתו של הכלוא להגדיל את הפיצויים שנפסקו לו בסך כ-90,000 שקל.
עמי שירי, נהג גרר, הורשע, בשנת 1994, בבית משפט השלום בחיפה, בכך שגרר משאית אחרת ללא שלט מתאים. בגין עבירה זו נגזר עליו קנס בסך 1,000 שקלים, או 30 ימי מאסר תמורתם. שנה אחר כך, הוא הורשע בתיק אחר בהתנגדות למעצר. על עבירה זו נקנס בסכום של 1,500 שקלים או 30 ימי מאסר תמורתם.
שירי בחר שלא לשלם את סכומי הקנסות, ועל כן, בשנת 1996, ריצה 60 ימי מאסר. ואולם ביום 3.12.1997, הוא נאסר בשנית. לדבריו, הוא לא ידע מהי סיבת המאסר, אך לא התנגד לו בשל "נסיון העבר". תקופת מאסר זו נמשכה, כמעט חודש.
בשנת 2001, הגיש שירי תביעת פיצויים כנגד המדינה בגין כליאת שווא. המדינה טענה בכתב ההגנה, כי פקודת המאסר בגינה נאסר הוצאה כדין, בשל "עבירה אחרת" שביצע. ואולם בפני בית המשפט הוצג מכתב של שירות בתי הסוהר, בו מודה המדינה למעשה, כי פקודת המאסר השנייה הוצאה שלא כדין, בטעות, בשל עבירת התעבורה בגינה כבר ריצה שירי את עונשו.
למרות זאת, ובאופן תמוה, המדינה לא נסוגה וטענה כי עומדת לה הגנה מיוחדת על פי החוק, משום שצו המאסר ניתן על ידי בית המשפט כרשות מוסמכת.
"חירותו של אדם היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה"
בית משפט השלום בחיפה דחה את עמדת המדינה, וקבע, במרץ 2007, כי יש לה חבות בגין כליאת השווא. הוא מתח ביקורת על ניהול ההליך מטעם המדינה, ועל כך שבחרה לטעון כי מדובר בפקודת מאסר בשל עבירה אחרת, תוך התעלמות מן האישור שניתן על ידי שירות בתי הסוהר כי מדובר בטעות.
הוא חייב אותה בפיצוי של 435,000 ש"ח. לסכום זה הוסף פיצוי על סך 4,532 ש"ח בשל הפסד ההשתכרות והוצאות בסך 2,000 ש"ח נוספים.המדינה ערערה על גובה הפיצוי, שלטענתה מוגזם ואינו משקף את הנזק שנגרם לנהג עקב המאסר השני.
ביוני 2008 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את הערעור, ברוב דעות, והפחית את סכום
הפיצוי בגין הפגיעה בחירותו של שירי. הוא העמיד אותו על 3,000 ש"ח לכל יום כליאה, ובסך הכל 87,000 ש"ח, בתוספת הפסד השכר.
שירי פנה לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור, וביקש להגדיל את הפיצוי אך השופט ג'ובראן דחה את בקשתו וקבע כי היא אינה מצדיקה דיון "בגלגול שלישי" וכי הפיצוי שנפסק ראוי והוגן.
עם זאת, הדגיש השופט: "חירותו של אדם היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה, ורק אינטרס ציבורי מובהק מצדיק להגבילה". לדבריו, "קשה להפריז בחומרת מצב בו נלקח אדם ומושם מאחורי סורג ובריח, ואף נשאר שם משך 30 ימים, על לא עוול בכפו וללא הסמכה מפורשת כדין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם