האלוף בני גנץ: האיש שכמעט היה שם
הוא תמיד חתר למגע אבל את התכונות שהפכו אותו לקצין קרבי מעולה השאיר בצד בקרב על הרמטכ"לות. המפקד שהפסיד - פרופיל
אבל את התכונות שהפכו אותו לקצין קרבי מעולה השאיר כנראה גנץ בצד בקרב על תפקיד הרמטכ"ל. בלי חתירה למגע באמצעות קמפיינים, בלי להתלכלך בפוליטיקה, בלי מערך יחסי ציבור סמוי מאחורי הגב. בצמרת הצבא היו מי שקיוו כי בסיבוב הנוכחי ידברו קורות חייו וניסיונו בעד עצמם, אבל גנץ הפסיד השבוע את התפקיד, וצה"ל הפסיד, כנראה, את גנץ.
סיפורו של האלוף בני גנץ, בן 51, נשוי ואב לארבעה, הוא סיפורו של צה"ל של העימותים האחרונים. הוא מכיר את הבוץ הלבנוני, את סמטאות הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון, את נקודות הכשל של מלחמת לבנון השנייה. אם שורות אלו היו נכתבות בתחילת המרוץ לתפקיד, הכתבה הזאת הייתה נראית ככתבת תדמית. היום, הטקסט הזה הופך להסבר מפורט על הפספוס הגדול של צה"ל.
את ילדותו העביר גנץ, בן להורים ניצולי שואה מהונגריה ורומניה שעלו ארצה באוניית מעפילים ונמנו עם מקימי היישוב כפר אחים, בפנימיית הכפר הירוק, ולצה"ל התגייס בשנת 1977 כלוחם בחטיבת הצנחנים. גבוה, בהיר עיניים וכריזמטי הוא משך תשומת לב והחל להתקדם בסולם הדרגות. הוא מילא בחטיבה את כל תפקידי הפיקוד הזוטרים, עד שמונה בגיל 28 למפקד גדוד 890.
תת אלוף (במיל') אסף סלע, שריונר בעברו, זוכר את גנץ עוד מימיהם המשותפים בקורס פיקוד ומטה, אותו קורס שבו השתתף גם האלוף גדי אייזנקוט. "בני הוא אחד החכמים שאני מכיר", הוא אומר. "יש לו יכולת ניתוח
לאחר שבלט בשדה הקרב - והיה גם אחד מהבודדים בצה"ל שסיים את קורס הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית ועבר בהצלחה את סדנת ההישרדות של יחידת העלית "הכומתות הירוקות", שנחשבת לאחת הקשוחות בצבא האמריקאי - הוחלט להלביש אותו במדי חיל האוויר ולמנות אותו למפקד יחידת העלית "שלדג". כעבור שלוש שנים בתפקיד היוקרתי הוא כיהן בשלושה תפקידי מפקד חטיבה, בזה אחר זה: הראשונה הייתה חטיבת מילואים של הצנחנים, לאחר מכן פיקד על חטיבת יהודה (חברון), ולבסוף סגר מעגל כשמונה לפקד על חטיבת הצנחנים הסדירה.
בתום התפקיד, שאת מרביתו מילא עמוק בבוץ הלבנוני, יצא גנץ ללימודים בארצות הברית. כשחזר, בתום שנה, מונה למפקד אוגדת מילואים בפיקוד צפון, ולאחר מותו של תת אלוף ארז גרשטיין - שנהרג ממטען רב עוצמה שטמן לו החיזבאללה - הוא מונה במקומו למפקד יחידת הקישור ללבנון.
בשעה שמפקדי אוגדות אחרים ישבו על גדר המערכת, מצא את עצמו גנץ פעם נוספת בעומק רצועת הביטחון הסוערת, מול לוחמי החיזבאללה. "הוא היה נע על צירים רוויי מטענים כדי להגיע אל המפקדים והחיילים במוצבים בדרום לבנון", סיפר אחד מהקצינים שעמדו לצדו באותה תקופה. "כשהיה מגיע למוצבים היה החיזבאללה מפצמ"ר אותם, כדי לרשום הישג נוסף אחרי מותו של ארז גרשטיין".
ההחלטה לסגת מדרום לבנון, נפלה עליו כרעם ביום בהיר. גנץ נאלץ להוביל את ההכנות החשאיות לנסיגה ולבצע אותה בתנאים לא הגיוניים, כשבמקביל נתקל בניסיונות לבקר את התנהלותו בשטח. ותיקי פיקוד צפון מסמנים גם היום בבירור את הדלת שממנה יצאה הביקורת, כמו גם את גוון הכומתה שאותה חבש אותו קצין. "רק מי שהיה שם באמת עמוק-עמוק בתוך השטח", אומר הקצין, "יודע איזה נזקים מיזער בני גנץ בזמן אמת".
אחרי הנסיגה, בשנת 2000, מונה גנץ למפקד אוגדת איו"ש. הוא פיקד על הגזרה הרגישה בשנה הראשונה והקשה של אירועי אינתיפאדת אל-אקצה, ולצד מלחמה בלתי פוסקת מול ארגוני הטרור הפלסטיניים הוא התמודד גם עם פרשת החייל מדחת יוסוף, חייל משמר הגבול שנפצע בקבר יוסף ומת לאחר שפינויו מהמקום התעכב.
במהלך המרוץ הוזכר שוב האירוע הקשה, ובסביבתו הקרובה טוענים כי הניסיון להדביק לו את פרשת מדחת יוסוף היא עוול. "היו שם שר ביטחון, אלוף פיקוד וקצינים בכירים נוספים, ועכשיו בגלל מרוץ לתפקיד להעלות את הסיפור הקשה והרע הזה לצה"ל זה לא מהלך ראוי", אומר גורם בסביבתו של גנץ. "אין ספק שמדובר בסיפור רע, אבל מי שמכיר היטב את העובדות יודע בדיוק כיצד הוא תפקד שם ומה הוא רצה לעשות, אבל כשדרגים בכירים נמצאים מעליך יש משמעות לדרגות. כולם גיבורים בדיעבד".
בתום שנתיים, בגיל 42, הועלה גנץ לדרגת אלוף ומונה למפקד גיס בפיקוד צפון, ולאחר מכן מונה לאלוף הפיקוד. במשך שלוש שנות כהונתו בתפקיד הוא הכין את צה"ל למלחמה באזור כששקד על תוכנית שנועדה להכריע את החיזבאללה בתמרון מהקרקע, אך במקביל ניסה לשמר את השקט לאורך הגבול, כדי לא לפתוח חזית נוספת בזמן שכוחות צה"ל עסוקים בלחימה האינטנסיבית ביהודה ושומרון ואת העורף מבעירים המחבלים המתאבדים.
כשהגיעה שעתו של סבב מינויים חדש, נחל גנץ אכזבה. הרמטכ"ל, רב אלוף דן חלוץ, בחר בידידו האלוף עמוס ידלין לתפקיד ראש אמ"ן שאליו נשא גנץ את עיניו, והוא מונה למפקד זרוע היבשה שתעסוק בבניין הכוח.
במהלך כהונתו בתפקיד הזה פרצה מלחמת לבנון השנייה, וגנץ צפה מהצד כיצד התוכניות שעליהן עמל נקברות. ביקורת נמתחה עליו על כך שאף שהיה אחד הקצינים הקרובים ביותר לדן חלוץ הוא לא התעקש איתו על מימוש התוכנית, אך בשיחות סגורות אמר גנץ כי לא הסתיר את עמדותיו. "הייתי נוקב מאוד", אמר , "שעתיים אחרי שהחלה המלחמה אמרתי שצריך לגייס מילואים ולצאת למהלך קרקעי. באתי עם תפיסת עולם שגובשה בתפקידי הקודם כאלוף פיקוד הצפון. ידעתי שאת הלחימה בקטיושות לא יהיה אפשר להכריע ללא תמרון קרקעי משמעותי".
בראיון ל"מעריב", רגע לפני שעלה אל המטוס שייקח אותו אל התפקיד הבא בארצות הברית, אמר גנץ: "אנחנו חלק מתוך מערכת שצריכה לאפשר חופש דעה ומשמעת פעולה. אם האיזון ביניהם ייפרץ, אי אפשר יהיה לנהל את זה. אז זה לא יהיה ארגון צבאי. אמרתי את זה בהזדמנויות שיכולתי להגיד את זה. יש רגעים שגם הייתי נוקב מאוד".
בשנת 2007 מונה גנץ לנספח צבאי בארצות הברית. לטענת דיפלומטים ישראלים ובכירי מערכת הביטחון הוא עשה עבודה מעולה, חיבר קצוות שנפרמו בשל המתח בין וושינגטון לירושלים, הידק קשרים קיימים, פתח דלתות שנסגרו בעבר בטריקה, ויתרה מזאת - הותיר רושם על אנשי משרד ההגנה האמריקאי כמי שעוד ישוב לשם ולא במדי צבא.
אבל בכתבה ההיא, לפני הטיסה לארצות הברית, הוא נשמע בדיעבד כמי שחוזה את העתיד. "לכל אחד מאיתנו יש יותר אכזבות ופחות אכזבות", אמר . "במישור האישי אני יכול לומר שני דברים: אני מלא סיפוק על יותר מ-30 שנות שירות. אני מרגיש סיפוק מהעשייה עצמה וזה גובר על כל מחשבה אישית שלא תהיה לי: אני אהיה או לא אהיה, רציתי להיות ואני לא, כל מה שאנשים נוטים להשתעשע בו. מדובר בביטחון המדינה וזה גובר על הקריירות שלנו. אני פה בשביל המדינה, ולא המדינה בשבילי. עשיתי הרבה, הסיפוק שלי ממה שעשיתי הוא רב. אם יקרו דברים אז יקרו ואם לא, יקרו דברים אחרים".
גיא בן דור, חברו הטוב של גנץ, נותן במה לתחושת הפספוס. "צה"ל הכשיר אותו לתפקיד הרמטכ"ל בצורה הכי טובה. הצבא פתח לו דלת אחרי דלת בשל הישגיו. תראו את מגוון התפקידים שהוא עשה. בדרך צנועה וישרה. ללא חיפופים. מה שמעציב זה שהוא היה הכי בשל. הכי ראוי לעשות את התפקיד הזה. אבל אין מה לעשות, יש שלב שבו נכנסת הפוליטיקה הארגונית ואלו התוצאות".
עכשיו, אחרי ההודעה על בחירתו של האלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל, עולה שאלת המשך דרכו של גנץ בצבא ובמערכת הביטחון. "הוא לא יכול להישאר בצה"ל", אמר השבוע בנימה עניינית תת-אלוף (במיל') אסף סלע, חברו הקרוב של גנץ ומי שמוגדר כחבר קרוב גם של הרמטכ"ל רא"ל גבי אשכנזי ושל אלוף פיקוד צפון גדי אייזנקוט.
"הוא עשה את רוב התפקידים. הוא מילא את כל הקריטריונים כדי להיות רמטכ"ל. בינתיים הוא לא קיבל החלטה, אבל אני מאמין שתוך ימים הוא יחליט מה הוא רוצה לעשות. הוא לא נעלב ומתייחס לדברים במקצועיות. יש כעת בניית תוכנית רב שנתית וראוי שסגן רמטכ"ל חדש יהיה אחראי עליה. יש החלטות לא פשוטות לטווחים רחוקים והמון נושאים שצריך לעסוק בהם ולכן נראה שהוא יפנה מקום".
בימים הקרובים צפוי גנץ לקיים פגישה עם אהוד ברק, שבה הוא עשוי לדווח על המשך צעדיו. ההערכה היא כי יפרוש, כשברקע נשמעות גם הערכות שיקבל הצעה לעמוד בראש אחד הארגונים הביטחוניים האחרים: המוסד או השב"כ. חבריו טוענים כי לא ניתן לפסול גם את האפשרות שיילך לניהול במשק.
ומה עם פוליטיקה? "כולם אומרים אוטומטית שהוא ראוי להנהגת המדינה", אומר סלע. "אני לא חושב שבשלב הזה הוא מעלה בכלל רעיון ללכת לפוליטיקה, אבל מצד שני, זה האיש שמסע חייו הוא המסע של המדינה. החל בעובדה שהוריו נמלטו ממחנות ההשמדה ועלו בספינה אקסודוס לישראל, דרך העובדה שהוא פיקד כמפקד שלדג על העלאת בני העדה האתיופית ועד לאפשרות שיהיה רמטכ"ל. אף על פי שלא זכה, הוא ישאיר אחריו מורשת לקצינים הצעירים שאפשר להגיע רחוק ללא מחנאות וללא פוליטיקה".
"בעיניי הוא מצטרף לקבוצה גדולה של מוכשרים שהתמודדו על תפקיד הרמטכ"ל ולא זכו, אבל מאוחר יותר הוכיחו אחרת, ראה ערך שלמה ינאי. בני לא רחוק ממנו", מסכם גיא בן דור. "כוכבים יש רק בשמים, אבל בני גנץ יותר מכולם ידע להניע את נושאת המטוסים הענקית הזו שנקראת צה"ל ליעד הרחוק דווקא בעת הזו. כל מה שנותר הוא לאחל למועמד שנבחר הצלחה - כי ביטחון המדינה, כמו שאומר בני, הוא מעל הכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם