הרפתקאות אליס: חוזרת לבג"ץ ונלחמת בכלור
מאז ששככה סערת הבג"ץ שהכשיר נשים להתקבל לקורס טיס, הספיקה אליס מילר לשרת עשר שנים כמכונאית בחיל האוויר, לפרוש לטובת חיי טבע בכפר נידח בהימלאיה, להתחתן עם גבר הודי, לגבור על חיידק טורף וללדת בת. עכשיו היא מוכנה לעוד התכתשות עם המדינה, הפעם בשביל להקים בריכות טבעיות, נטולות כלור
כבר שמונה שנים שמילר מעבירה את חייה בין הודו לישראל. ב-2004 נישאה בטקס הינדי לשאלב גאלוט, מדריך קיאקים הודי, אותו פגשה במהלך טיול תרמילאים ארוך. "נסעתי לטיול מסביב לעולם למשך שנה. בהודו קצת נתקעתי", היא מחייכת. "מאז אני שם".
15 שנה חלפו מאז הגישה את "בג"ץ אליס מילר" המפורסם, שחולל מהפכה בצה"ל ופתח את קורס הטיס לנשים. מילר הייתה אז צעירה בת 23, בוגרת עתודה צבאית שעלתה לישראל מדרום אפריקה, בעלת רישיון טיס אזרחי. הצעירה העקשנית שרצתה להיות טייסת הקרב הראשונה עשתה היסטוריה כאשר לא התייאשה גם כאשר נשיא המדינה עזר ויצמן אמר לה בכבודו ובעצמו שזה "לא בשבילך, מיידלע" ו"ראית פעם גבר סורג גרביים.".
היא פנתה לבג"ץ בדרישה לקבל הסברים מהמדינה מדוע לא ישלב צה"ל נשים בקורס טיס. כך סללה מילר את הדרך לשירות נשים כטייסות כמו גם למקצועות קרביים נוספים. מאבקה של צעירה אחת שינה ללא היכר את צה"ל ואת פניה של החברה הישראלית.
מעטים יזהו אותה ברחוב, אבל את השם אי אפשר לשכוח. "בכל מקום
השבוע היא התייצבה שוב בבית המשפט העליון, ושוב במטרה להגשים החלום: להקים את הבריכה הטבעית הציבורית הראשונה. ביחד עם חברותיה, יעל בן צבי כהן ולימור גרובר מ"עופרה הידרוס?"- חברה שמקימה בריכות טבעיות פרטיות ומנוהלת על ידי נשים בלבד - הגישה בתחילת השבוע, בסיוע האגודה לזכויות האזרח ושדולת הנשים ובאמצעות עורכי הדין יואל פרייליך ואורן ביאלר, בג"ץ שדורש מהמדינה לקבוע תקנים להפעלת בריכות הפועלות על פי חומרים טבעיים בלבד. בבריכות האלה טיהור המים נעשה באמצעות מיקרואורגניזמים שמפרקים את המזהמים המזיקים במים. לטענתן, הוכח מעל כל ספק כי הבריכה הטבעית שומרת באופן נאות על בריאות הציבור. בהחלטת ביניים קבע בית המשפט העליון כי על משרד הבריאות להמציא תגובה מקדמית לעתירה ולהתייחס לאחת החלופות שהוצעו - הקמת פיילוט.
הטכנולוגיה הזאת קיימת כבר משנות השמונים ובישראל אפשר למצוא היום כעשרים בריכות טבעיות שפועלות באופן פרטי. באירופה קיימות מאות בריכות ציבוריות כאלה ועוד עשרות אלפים פרטיות. בישראל מעדיפים כנראה להישאר עם הכימיקלים. "לא נוכל לאשר בריכת שחייה ציבורית כל עוד לא יהיה חומר חיטוי שאריתי שהוא הכרחי כדי למנוע העברת מחלות", כתבו במשרד הבריאות למילר ב-2008. הם כנראה לא ידעו שמילר לא נוהגת לקבל "לא" כתשובה.
היא נחתה בישראל לפני שבועיים, עדיין מתקשה להתרגל ל"תחושת הסניטציה" והמזגנים המקפיאים שבמשרד עורכי הדין שלה, שעמלו עד כניסת החג על התיקונים המשפטיים הקטנים של הבג"ץ. כשאנחנו יורדות לשבת בבית קפה קטן, על כוס בירה ובריזה נעימה, היא מרגישה הרבה יותר בנוח. "אני עוד צריכה לעשות את הסוויץ' הזה בין הנהר והחליבה של הפרות בבוקר והטיולים שלי בג'ונגל, לבין קפיצה ישירה אל עורק תל אביבי סואן ומזגנים".
בנוסף , היא מנסה להתרגל מחדש להתעניינות התקשורתית בה, לאחר מספר שנים שגזרה על עצמה שתיקה. בשנים האחרונות, מאז השתחררה משירות צבאי בן עשר שנים כמהנדסת אווירונאוטיקה בחיל האוויר, היא מחלקת את זמנה בין בניית ביתה העתידי שבקהילה האקולוגית בקיבוץ חוקוק, לבין אתר הנופש שהיא ובעלה מקימים בכפר קטן בשם שיבאנאנדי בהרי ההימלאיה, צפונית לרישיקש.
בדיוק כמו לפני 15 שנה, מילר מציבה סימני שאלה על כל דבר בחיים. מנסה להסיר מהדרך את המכשולים שמפריעים לה לחיות את חייה על פי ראות עיניה ולא משתפת פעולה עם הדחף לצייר אותה כמנהיגה של מאבקים ציבוריים. "זה לא שאני בכוח מנסה לחשוב מחוץ לקופסה. המחשבות שלי יוצאות לבד. הרבה פסיכולוגים ניסו לפעמים להבין את זה. אני חושבת שהעולם נראה לי הרבה יותר פשוט מלאנשים אחרים".
חשבת פעם שתחזרי אל בין כתלי בית המשפט?
"לא, ממש לא. לא חשבתי בפעם הראשונה שאלך לבג"ץ ובטח לא בפעם השנייה. אבל החיים חזקים ממחשבות".
אז בג"ץ אליס מילר 2?
"זה ממש מגעיל אותי, הכותרת הזאת. זה עושה אותי איזה מין מטורפת רודפת בג"צים. אני לא חיה את החיים שלי במאבק. רציתי ללכת לקורס טיס. רציתי לטוס. היום אני רוצה לשחות. כל החיים שלי אני שוחה במים טובים. אני שוחה בכינרת, אני שוחה במקורות הגנגס עם המים הכי טהורים בעולם, אני שוחה בבריכות שחייה טבעיות פרטיות של חברים שלי. לקפוץ לתוך בריכה מלאה בכלור - ששורף בעיניים, ששורף את השיער, שמגרד בעור, שכל מה שאת רוצה לעשות כשאת יוצאת זה להתקלח - בזמן שיש אלטרנטיבה אחרת, נראה לא הגיוני".
למה זה כל כך חשוב לך?
"אנשים אומרים לי, 'יש כל כך הרבה מאבקים ירוקים היום, למה דווקא המאבק הזה?'. זה לא שאני מחפשת בגוגל 'מאבקים ירוקים שכדאי להילחם היום' ובוחרת אחד מתוכם. אני הולכת לבג"ץ כי הבנתי שאין ברירה אחרת. אני רוצה לבנות בריכה ציבורית בחוקוק. אני עושה את זה כי אני מאמינה בזה ויום אחד, כשיהיו פה בריכות ציבוריות טבעיות בארץ וכשכולנו נשאל את עצמנו 'אלוהים אדירים למה טבלנו את הילדים ברעל?', לא תהיה לנו תשובה. בסוף כל הציבור יזכה ליהנות מזה. מי שנשכב על הגדר בדרך כלל לא נהנה מפירות עמלו. כמו שלא הייתי טייסת, יש לי תחושה שאפילו אחרי המאבק הזה, ייקח לי הרבה מאוד שנים להרוויח מהפרויקט הזה כיזמית".
את החלום לפתוח בריכה ציבורית טבעית היא נושאת כבר שנים. "לפני חמש שנים הייתי עם בעלי בלדאק שבהודו, זה מדבר בגובה 3,500 מטר. זה מקום יפהפה וטהור אקולוגית, ממש בקצה העולם. בעלי עבד ולי היה משעמם. רציתי לשחות ולא הייתה בריכה ואמרתי 'אוקיי, נקים בריכה ציבורית'. בחיפושים באינטרנט גיליתי שבאירופה יש בריכות טבעיות. האירופים לא שוחים יותר בכלור. מהרגע שקראתי על זה ידעתי שזה מה שאני רוצה לבנות. אם אפשר לשחות במים טובים, למה לשחות בכלור?".
בינתיים , היא ובעלה נדדו בין מקומות שונים בהודו, והחלום נשאר לא ממומש. כשחבריה הודיעו לה שמצאו קרקע כדי להקים בה את הקהילה האקולוגית שלהם, היא ידעה ששם תוכל להקים סוף סוף את הבריכה. "הבריכה בחוקוק היא הבריכה היפה בעולם. היא יושבת על מצוק מרהיב עם צמחיה מימי בראשית. יש נוף מדהים של הכינרת, זה מקום יפה בטירוף. כבר כמה שנים שהיא עומדת נטושה וריקה. משרד הבריאות סגר אותה כי הם לא עמדו בתקנים של בטיחות. כבר בראיון הקבלה שלי לקיבוץ אמרתי לרכז המשק שאני פותחת את הבריכה. לא חשבתי שזאת תהיה בעיה".
המשימה התבררה כקשה משחשבה. משרד הבריאות אינו מאפשר לבריכות ציבוריות לפעול אם הן לא מטוהרות על ידי כלור. במשרד אפילו סירבו לקבוע תקנים שבהם הבריכה הציבורית צריכה לעמוד מבחינה בריאותית כדי להריץ פיילוט, ולהיווכח האם בריכות יכולות להיות מטוהרות על ידי חומרים טבעיים או לא. "אנחנו מאוד מפגרים אחרי אירופה. שם יש מאות בריכות טבעיות. במדינות כמו גרמניה ואוסטריה אנשים הצביעו ברגליים ואמרו 'אני לא מוכן לקחת את התינוק שלי בן השנה, שאני שומר עליו בצמר גפן ונותן לו מים מינרלים ואוכל אורגני, ולטבול אותו ברעל'".
אחרי שלוש שנים היא ושותפותיה בחברת "עופרה הידרוס" הבינו שבדרך הקלה זה לא יצליח. כל ההתכתבויות עם משרד הבריאות לא נשאו פרי. היום בן צבי וגרובר, שהקימו את "הידרוס" לפני שלוש שנים, משוכנעות כי אם משרד הבריאות רק יאשר זאת, הציבור בישראל יצביע ברגליים ויעדיף את הבריכות הטבעיות על אגמי הכלור.
כל זה הוביל את מילר לחזור לבג"ץ. "ממש לא רציתי להגיע לזה. עבדנו כמעט שלוש שנים מול משרד הבריאות בניסיון למצוא פשרה. מקומם אותי שהם מתקבעים בעמדה לפיה לא ניתן להגן על בריאות הציבור ללא הכלור. אנחנו שוחים בכינרת, בים, בנחלים, במעיין חוקוק. אנחנו יודעים שאפשר להגן על בריאות הציבור בלי כלור. תוציאו את הראש מהחול, לא ביקשנו משהו יוצא דופן. ביקשנו שתגדירו את התנאים ואם אנחנו לא עומדים בהם, תסגרו את הבריכה. אבל אל תקבעו לנו את הטכנולוגיה. תעשו עבודה, תתאמצו טיפה. בגלל שהם לא רוצים לקחת אחריות, אנשים ימשיכו לשחות ברעל. זה מדכא אותי".
במה שונה הבג"ץ הזה מהקודם?
"הפעם אני מרגישה שיש לי גיבוי. כל הקהילה שלי ניצבת מאחורי ומצדדיי. בבג"ץ שלי הרגשתי קצת לבד. אני זוכרת שהלכתי למכולת כדי לקנות משהו בבוקר ובעל החנות אמר לי: 'תגידי, את מפגרת? נשים בקורס טיס?'. הבנתי שאני נושאת דגל. לכל מקום שהלכתי אליו דיברו איתי על זה. אבל הלו, תן לי שנייה, אני גם בנאדם. מה אתה מביא לי את זה על הבוקר? אני בפיג'מה, תן לי לקנות חלב. ואגב, מה שהכי יפה בסיפור הזה הוא שהבת שלו טייסת היום".
בגיל 23 היא הפכה לאייקון, סמל למאבק חברתי של האזרח הפשוט נגד המדינה. מה לא כתבו על המאבק שלה? מילר כיכבה בכותרות העיתונים, התארחה בתוכניות טלוויזיה, הרצתה בכנסים והרצאות. היו מאמרים אקדמיים שהשוו אותה לאליס בארץ הפלאות. עכשיו, כשהיא מגישה את הבג"ץ השני, היא מוצפת בזכרונות. "זאת באמת הייתה חוויית ילדות. כאילו, הייתי בת עשרים. אני זוכרת שכשהקריאו את הפסיקה בבג"ץ היה לי קשה קצת להבין בדיוק מה החליטו. זה מין מילים מאוד מפולפלות כאלה ולא הצלחתי להבין מה קורה בדיוק. לא הבנתי אם התוצאה טובה או לא, אבל אני כנראה הייתי היחידה שלא הבינה, כי עורכי הדין כל כך שמחו. אני זוכרת שכשיצאתי מהאולם, באו אלי צלמים כמו זבובים לחרא. סוגרים עלי ככה במין מעגל כזה. אין איפה לנשום וכולם צועקים אלי: 'אליס מילר, מה יש לך להגיד?'. אני בכלל לא הבנתי את הפסיקה, מה זה מה יש לי להגיד, תנו שנייה לנשום. אמרתי: 'חברים, אין לי תגובה'. אז לקח אותי עיתונאי הצידה ואמר לי בקול כועס 'תשמעי, את לא בסדר. ליווינו אותך, תמכנו בך, את חייבת להגיד משהו'. חזרתי לשם ואין לי מושג מה אמרתי. בתור חיילת בת עשרים, עם כל העיתונאים מסביב, הרגשתי כמו נמלה".
איך זה לחיות עם המותג אליס מילר?
"זה לא קשה לי. אני כל כך מחוברת לעצמי האמיתי. לא השתניתי בעקבות הבג"ץ. אני אותה אליס. הבג"ץ הוא פן אחד מהבנאדם שנקרא אליס מילר. מהבחינה הציבורית זה אף פעם לא עלה לי לראש. זה לא יושב עלי בשום צורה. אני לא חולמת בלילות על להופיע בטלווזיה. אני שמחה שיש לי את הניסיון הזה ושהוכחתי לעצמי ולאנשים שאם יש משהו שאתה מאמין בו, לך עליו. בבג"ץ ההוא הייתי באמת ילדה צעירה מאוד תמימה. זה לא נראה לי הגיוני שאני לא יכולה ללכת לקורס טיס רק בגלל שאני אישה. הייתי יותר מוכשרת, יותר כריזמטית ויותר מנוסה מאנשים שהכרתי שהתקבלו למבדקים. זה לא נראה לי הגיוני. שלחתי מכתבים לחברי כנסת. לא ידעתי מה לעשות, אז שלחתי מכתב. זה לא עזר, אז הלכתי לפה. לא עזר, הלכתי לשם. בסוף הגשתי בג"ץ, ניצחתי והיום יש נשים בקורס טיס. זה משהו שהתגלגל. אנשים בטוחים שאליס מילר היא מין מותג כזה. היא בטח כזאת וכזאת".
מה חושבים עליך?
"אליס בטח שרפה חזיות, היא פמיניסטית, היא מצ'ואיסטית. בעלה הוא בטח איזה סמרטוט בבית. חושבים שאני כוחנית. מאצ'ו, לסבית. עד היום כותבים עלי שאני לסבית. לא משנה לאנשים שאני נשואה עם ילדים, כותבים לסבית. אוקי, בהתחלה זה רושם ראשוני. אבל ברגע שאת מכירה אותי, באה לביתי ורואה אותי, את אליס האמיתית, הרושם הראשוני לא רלוונטי. כשהייתי קצינה בחיל האוויר באתי פעם לבסיס עם פורד פיאסטה, שנת 1982, יד שמינית, בצבע כחול. אחד מהחיילים שלי אמר לי 'אליס, את? את עם אוטו כזה? עליך לא הייתי מאמין'. והמשפט הזה נשאר לי בלב הרבה מאוד זמן. מה זה 'עלי לא היית מאמין?', מה אתה יודע עלי בכלל? יש מין רושם שאני איזשהו היי סוסייטי. אני אנגלוסקסית, אז אני בטח עשירה. יש כל מיני כאלה. בסדר, אז יש".
איך התמודדת עם הפרסום?
"כל הזמן ירדו לחיי הפרטיים. החלפתי את מספר הטלפון פעמיים, כי אני ובן זוגי לא הצלחנו לחיות ככה. הייתה תקופה שהיה לי קשה מאוד עם איבוד האנונימיות, בעיקר אחרי שנכשלתי במבדקים. מצד אחד הייתה אכזבה כי זה משהו שמאוד רציתי, מצד שני הייתה אנחת רווחה".
למה? זה היה החלום שלך.
"לא רציתי להיות עוד פעם על הכוונת של התקשורת, לא רציתי שכל הזמן ירדפו אחרי בחולות חצרים עם מצלמות. לא התאים לי. אני זוכרת שפעם אכלתי סנדוויץ' עם אבוקדו באיזה רמזור ליד הקריה. הייתי סגן צעירה, בלונדינית עם קוקו, אי אפשר לא לזהות אותי. רואים עליי 'הנה זו שהגישה את הבג"ץ'. כולם ידעו מי אני. אז אני אוכלת את הסנדוויץ' והאבוקדו נוזל לי מכל הצדדים, ואמרתי 'יו, איזה כיף היה אם אף אחד לא היה מסתכל עליי. סתם עוד חיילת שנוזל לה הסנדוויץ'. ואז קפצה עליי אישה מבוגרת וחיבקה אותי, אמרה שכל החיים רצתה שמישהי כמוני תעשה את המאבק הזה. הייתי בהלם, אבל קיבלתי באהבה".
את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?
"אני שונאת את השאלה הזאת. כל כך קשה לי לענות עליה. אני לא יודעת מה זה פמיניסטית. אני באמת מאמינה שנשים הן יצורים מלאים וטובים מגברים. כאילו, את יודעת, כל אחד והתכונות שלו. לגברים יש את התכונות שלהם. לנשים יש תכונות שלהן. כשיש לי משהו מאוד כבד להעלות לבוידעם אני קוראת לבעלי, הוא יותר חזק ממני. הוא קיאקיסט והוא בחור חזק. אני רואה איך בתקשורת בין אנשים, ביכולת להגיע לפשרות, בהרבה דברים שקשורים לאמפתיה וחום אני עולה עליו בהרבה מונים, ואני חושבת שזה ככה אצל הרבה נשים".
קשה לך להגיד "אני פמיניסטית"?
"לא. באותה מידה קשה לי להגיד 'אני אקולוגית'. זה הפך להיות מושג ריק. 'אני ירוקה'. תעשי לי טובה, מה זה ירוקה? את לא בצבע ירוק. באותה מידה, המילה 'פמיניסטית' איבדה מהמשמעות שלה. יש פמיניסטיות שהוציאו שם רע לפמיניזם. את צריכה להיות לסבית לוחמנית כדי להיות פמיניסטית. זו לא אני. התוויות לא מדברות אליי, למרות שאני יודעת שבלבי ובהתנהלות שלי אני פמיניסטית ואני ירוקה".
בסופו של דבר, לא עברת את המבדקים לטיס בגלל "מוטיבציית יתר"?
"זה מרגיז כי זה משפט שאין לך איך להתמודד איתו. זה כמו 'ביטחון לאומי' או 'בריאות הציבור', לך תתמודד עם זה. אבל בסדר, רווח לי. היום, אם תשאלי אותי, אני שמחה שאני לא טייסת קרב, אלוהים אדירים. אני חיה בהודו בגנגס, עושה טרקים בהימלאיה, נהנית מהחיים בטירוף, חיה חיים אקולוגיים. וזה במקום לראות אם אני מסוגלת ללחוץ על הכפתור שמפילים איתו פצצות או לא. זה לא מחובר אליי".
אחרי ההדחה מקורס הטיס היא נשארה בחיל האוויר כקצינה למשך עשר שנים נוספות, עד שיום אחד, לפני חמש שנים, עזבה במפתיע את השירות המבטיח שלה.
למה נשארת לשרת בגוף שנלחמת בו כל כך קשה?
"תראי, זה לוקח זמן להתפתח בראש ולהבין דברים. הייתי מהנדסת בחיל האוויר והייתי טובה במה שעשיתי, וחיל האוויר התייחס אליי בהרבה כבוד. שלחו אותי לקורסים בחו"ל וחשבו שאהיה קצינה בכירה. הצלחתי מאוד ונהניתי מהעבודה שלי. יש אפשרויות קידום רבות ומעולם לא סבלתי מאפליה. יש משכורת מעולה, רכב צמוד, יום לימודים בשבוע. זה מין כלוב זהב כזה".
מה השתנה?
"לילה אחד התקנתי מערכת תצפית כלשהי יחד עם חיילים על מטוס, מערכת שהרבה זמן לא הצליחו להתקין אותה. למחרת בערב מפקד הבסיס קרא לי לחדר, סגר את הווילונות ואמר, 'אני אראה לך מה הצלחנו לעשות בזכותך'. הוא הציג תקיפה שהם עשו בזכות הדבר הזה. באותו רגע אמרתי לעצמי 'תודה רבה, לא תודה. זה לא המקום שלי. אני רוצה להיות במקום שבו אני יכולה לתרום יותר לחברה בישראל ואוכל ליצור מצב שבו לא נצטרך את התקיפה הזאת'. באותו רגע ידעתי שאני צריכה לעזוב. יצאתי משם בוכה. כולם היו בטוחים שהוא נזף בי ורוצה להעיף אותי מהבסיס. ידעתי ברגע הזה שסיימתי את תפקידי בחיל האוויר. הייעוד האמיתי שלי הוא להיות בפוליטיקה. במקום שבו מקבלים את ההחלטות".
את חושבת ברצינות ללכת לפוליטיקה?
"זה הייעוד שלי בחיים, למרות שהיום אנשים קצת איבדו תקווה ורצון להיות שייכים למערכת הפוליטית עם כל הגועל נפש שאנחנו נחשפים אליו בעיתונים. בשדה התעופה קראתי כתבה ב'טיים' למה הישראלים לא רוצים שלום?'. לאנשים יש את תל אביב, את החוף, את הבועה. יש להם כל מיני דברים אחרים בראש. אני יודעת מאז שנולדתי שהייעוד שלי זה ללכת לכנסת, אבל אני גם יודעת שאני צריכה לעשות את זה לאט ולעשות את זה נכון. להגיע בשלה, במקום הנכון ובזמן הנכון. אין לי ספק שאגיע".
איפה את על המפה הפוליטית?
"לא חברה של ביבי. אני שמאלנית מאוד".
מה חשבת למשל על חרם אריאל?
"זה משהו מאוד אמיץ. סוף סוף הצהרה אידאולוגית, משהו שאנחנו לא רואים יותר במדינה הזאת. באותה מידה אנשים שהלכו להתיישב בשטחים הצהירו הצהרה אידאולוגית שהם מאמינים בה. אני חושבת שבסופו של דבר הכל נובע מזה שאין לנו קו מנחה. אין שאיפה לאומית כללית להגיע ליעד של מצב של חיים משותפים עם הפלסטינים במדינה. יום אחד באה ממשלה, לוקחת אנשים ומושיבה אותם באריאל. ביום אחר, מגיעה ממשלה אחרת שאומרת שצריך להחזיר שטחים. אין ספק שזה מבלבל את כל המערכות. ברגע שהפוליטיקאים יצליחו להגיע להסדר, העולם הזה ייראה אחרת לגמרי".
ואם היו מבקשים ממך שתבואי להרצות למתגייסים באריאל?
"לא תודה. לא מעוניינת".
לאיזו מפלגה את רואה את עצמך מצטרפת?
"אללה אכבר. עד שנגיע לשם אנחנו נראה. אי אפשר לדעת מה יהיה ביום שאגיע, ואני אגיע, אין לי ספק בזה".
אליס מילר חברת כנסת?
"לגמרי. זאת המטרה שלי בחיים. כל אחד יש לו את הייעוד שלו, וזה שלי. היום, בעולם ההיי-טק, אנשים קצת מאבדים קשר עם הייעוד שלהם. אני מרגישה שאני מתבשלת, מרחיבה את הראש, מכינה את עצמי. עושה לביתי כדי שכשאגיע לשם, לא אצטרך כסף מאף אחד".
בינתיים מילר לוקחת את הזמן. "אחרי הצבא ידעתי שאני צריכה לעבור שנים של ניקוי ראש. שנים של הפסקה, מנוחה, נתינה, לידה". היא עברה לגור בקצה השני של העולם, ילדה תינוקת ואפילו הייתה על סף מוות, כשניצלה מקדחת הדנגי שתקפה אותה לפני שלוש שנים. "זאת מחלה נוראית שיכולה להרוג אותך בקלות, מחלה שמפרקת את הדם. היה לי חום של 41 מעלות והייתה לי פריחה בכל הגוף. נכנסתי לבית החולים ואנשים כבר הגיעו להיפרד ממני. אני זוכרת שהרגשתי דווקא תחושה די נעימה. אתה מרחף. סוטול. הדם שלך מתפרק ונכנסים אנשים לחדר עם פנים מודאגות של 'עוד שנייה את איננה'. אבא של בעלי הוא מפקד בכיר בחיל האוויר ההודי והוא העמיד חיילים שיבואו ויתרמו דם לעירוי שלי. עוד שנייה חשבו שזה נגמר. בסוף הגוף שלי הצליח להיאבק בחזרה וניצלתי. מי שהכי דאג זה בעלי".
איך הכרתם?
"הוא היה מדריך קיאקים בטיול שעשיתי בהודו. זו הייתה התאהבות ממבט ראשון, זו הדרך היחידה שאני מכירה. היה לי ברור מהרגע הראשון שאני אוהבת אותו. נקשרתי לנשמה שלו לגמרי. משום מה, המהמורות או הקשיים שנראים לאנשים רגילים לא חלים עליי. אני זוכרת שכשהגעתי לארץ אחרי שפגשתי אותו סיפרתי לכולם על שאלב ועל כמה שהוא האדם בשבילי וכמה שהוא מיוחד, ולחברים שלי היו אלף ואחד דברים להגיד כמו 'את מפגרת? הודי? אין לך מה לעשות בחיים?'".
מה את אוהבת אצלו?
"הוא בן אדם מאוד נקי במחשבה שלו. הוא לא מקובע בשום דבר. ילד טבע, חי בהימלאיה, מחובר בנשמתו לנהר. כמו דג. יש כמובן הבדלי תרבויות, אבל זה לא מפריע. הוא מעריך את דעותיי ואנחנו מדברים על הכל. בהתחלה הוא לא הסכים להחזיק לי את היד ברחוב, כי זה לא מקובל שם. אז לא היינו מחזיקים ידיים. היה שוני, אבל בסופו של דבר, עם כל ההבדלים התרבותיים, שני אנשים צריכים לחיות יחד. מה שחשוב זה אליס ושאלב. האנשים שאנחנו. משם אנחנו מאוד מתחברים. הוא כל כך שונה מהגבר הישראלי הממוצע".
ממהנדסת מטוסים הפכת להיות בעלת מוטל בהודו?
"נחמד, נכון? יש לנו בסך הכל שישה חדרים, ובריכת שחייה טבעית. הכל תכנון שלנו ובנייה מסלעים שליקטנו מהחוף. זה מקום יפה שקשה לתאר. זה מין עולם כמו שאלוהים התכוון שיהיה. תחושה שאת חלק מהבריאה. יש לנו מעיין שלנו ואנחנו שותים את המים המינרליים הטובים בעולם. המקום מלא בפרחי בר, פרפרים וציפורים. מסביב יש שדות אורז וג'ונגל. יש לנו תרנגולות שמסתובבות חופשי וגינת ירק שאנחנו מגדלים והכל אורגני. יש פרה שנותנת חלב וחמאה וגבינות אני מייצרת. ויש לי גם מכונת תפירה עם הרגל, כי רוב הזמן אין לנו חשמל".
לא היה קשה להתנתק מהנוחות של החיים המערביים?
"אני אגיד לך משהו מדהים. כל הדברים האלה שאת חושבת שהם מהותיים לקיום שלך, אני גיליתי שהם בסך הכל קליפות של בצל. דאודורנט, מרכך, כל מיני דברים שלאט לאט את מגלה שאת לא צריכה. כשבעלי הסביר לי לראשונה שהודים לא משתמשים בנייר טואלט, הייתי בשוק. לא הצלחתי לדמיין מצב כזה, הרי 30 שנה השתמשתי בנייר טואלט. אבל הנה, היום אין מצב שאוכל להשתמש בנייר טואלט, לא משנה איפה אני נמצאת".
איך זה לגדל תינוקת בתנאים כאלה?
"זה גן עדן לילדים. היא מתעוררת בבוקר ויוצאת להרים. מסתובבת עם תרנגולת ביד, זאת חיית המחמד שלה. היא מכירה את השמות של כל פרחי בר. היא מדברת עברית והינדית שוטף והיא באמת שותפה איתנו בעשייה. אני חובצת חמאה והיא לידי, חובצת חצי ואוכלת חצי. אני שוטפת בגדים בנהר והיא שוטפת איתי. אנחנו עושים המון טיולים, והבת שלי היא טרקיסטית רצינית, זאת חוויה אדירה בשבילה. אין לי דרך אחרת לתאר את זה, אני חיה בגן עדן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם