בין ת"א ללונדון: שם לא אהיה בפקק
אוטובוס לכל מקום, 13 קווי רכבת תחתית, מאות זוגות אופניים ותשלום כניסה לעיר עם המכונית. דב גרינבלט חזר מלונדון ולקח מונית הביתה
זה היה יום שבת אחר הצהרים, על רכבת לא היה מה לדבר, אוטובוסים כמובן ואין והברירה היחידה שנותרה לי היא לשלם 150 שקל עבור נסיעה של 10 דקות. תגיד, שאלתי אותו בתמימות, אין שום אפשרות אחרת להגיע הביתה מלבד מונית? רכבת, אוטובוס אולי. "אוי ואבוי", הוא השיב מבלי אפילו לחשוב, "רק זה חסר לנו, אם אנשים יוכלו להגיע הביתה בעשרה שקלים, מי ייסע איתנו?" תחרות? לא בארץ. שוק חופשי? לא כאן. אפשרויות בחירה? הצחקתם אותו. תחבורה ציבורית זולה וזמינה? תמשיכו לחלום.
מי שנוחת באחד משדות התעופה המרכזיים של לונדון, ולא משנה באיזה שעה ביום, נהנה משפע של אמצעי תחבורה ציבוריים, שייקחו אותו למרכז העיר או לכל מקום אחר, תלוי במחיר אותו הוא מעוניין להשקיע בנסיעה, בנוחות הרצויה לו ובמשך הזמן הפנוי שיש לו. האפשרות הנוחה ביותר היא מונית, בה גם משך הנסיעה הוא הקצר ביותר, אולם חווייה זו תעלה כמה עשרות פאונדים. מי ששם משפחתו אינו מסתיים באריסון, דנקנר או תשובה, יכול לקחת רכבת תחתית, האפשרות החביבה עלי אישית, שמחירה למרכז העיר הוא פחות מ-30 שקלים ומשך הנסיעה בה הוא כשעה, או אוטובוס, האפשרות הזולה ביותר, פחות מ-20 שקלים, אולם הארוכה ביותר – לפחות שעה ורבע למרכז העיר.
בתוך העיר עצמה מדובר על לא פחות מגן עדן תחבורתי. 13 קווי רכבת תחתית, שקשה אמנם להאמין, אבל נחנכה כבר בשנת 1883, לפני כמעט 130 שנה (!). נוסעים בה קרוב ל שלושה מיליון נוסעים ביום, כלומר כמיליארד בשנה. המחיר בה שווה לכל נפש והנסיעה בה מהירה ונוחה. בעיר פועלת גם רשת של אוטובוסים, שחוצה את העיר לאורכה ולרוחבה ולאחרונה הוצבו בתחנות האוטובוס במרכז העיר לוחות אלקטרוניים, המבשרים לנוסעים מתי בדיוק עומד להגיע האוטובוס הבא. רוצה לדעת האם תספיקו לקפוץ לחנות הסמוכה לקנות שתייה לדרך, מבלי להפסיד את האוטובוס? אין שום בעיה, רק תציצו בלוח. כל כך פשוט, כל כך יעיל.
ממש לאחרונה, נוספה לעיר עוד תוספת חדשה ומרתקת, שהיא גם הטובה ביותר לסביבה והזולה ביותר – אופניים. כמה עשרות מתקנים להשכרת אופניים הוצבו ברחובות מרכז העיר, כ- 20-30 זוגות בכל מתקן, וניתן להשכיר אותם במחיר של פאונד אחד (כשישה שקלים) ליום, חמישה פאונד לשבוע או 45 פאונד לשנה, כלומר 73 אגורות בלבד ליום. ככה
ראש העיר הקודם, קן ליווינגסטון, החליט, כדי לעודד שימוש בתחבורה ציבורית, על גביית דמי כניסה בסך של שמונה פאונד לרכב פרטי הנכנס למרכז העיר. האות c, המוטבעת על הכביש באדום בולט ובגודל של כשני מטר, מבשרת לנהגים כי מכאן והלאה עליהם לשלם עבור הכניסה עם רכב פרטי. לראש העירייה היה מספיק אומץ לקבל החלטות תחבורתיות וסביבתיות חשובות ולבצע אותן, למרות הביקורת הקשה שהופנתה אליו. הוא היה מוכן לספוג את זעמו של הציבור ואת ההתקפות בתקשורת, למען הפחתת זיהום האוויר. והתוצאה? רכב פרטי הולך ונהיה מחזה נדיר במרכז העיר.
במטרופולין תל אביב, לעומת זאת, מדברים על רכבת תחתית כבר עשרות רבות של שנים. תכנונים יש לנו מכאן ועד הודעה חדשה, תירוצים החוזרים על עצמם לא חסר, ועדות, דיונים וטענות יש בשפע ובעיקר אנחנו מתמחים בהעברת האחריות לעיכובים מגורם אחד למשנהו. אקח הימור לא מסוכן מדי ואומר שלעניות דעתי, רכבת תחתית בתל אביב לא תהיה בימי חיינו, ואם כן, אני אוכל כל כובע שיגישו לי. האוטובוסים אמנם חדישים, אך לא מדייקים, קידום מערכת תומכת לנסיעת אופניים מתקדם באיטיות לא מפתיעה ומספר הרוכבים בכלי זה כאמצעי תחבורה, לא למטרות ספורט, הינו זניח ושולי.
בישראל סוף סוף מתחילה התעוררות בנושא, אולם חסרה כאן המנהיגות, הנחישות, ההחלטיות ובעיקר האומץ לעמוד בפני בעלי הרכב הפרטי ולומר: עד כאן, למרכזי הערים אתם לא נכנסים. לכן, לצערי, עד שנזכה למנהיגים אמיצים, כנראה שבשביל להמשיך וליהנות מתחבורה ציבורית יעילה, זולה ונוחה, נצטרך להרחיק 3,600 קילומטר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם