אדמה חרוכה: משהו השתבש אצל אהוד ברק
לספרו של אולמרט חשיבות עליונה: הימים דרמטיים, ואופיו של שר הביטחון הוא נושא ציבורי. אה, ויש בעיה נוספת: שיטת הממשל שלנו
ימים ארוכים השתדלו תחקירני כל תוכניות האקטואליה ומפיקיהן להעלות לשידור מישהו מבין שרי המפלגה והח"כים שיגיד מילה טובה על ברק. לא הצליחו. אין פוצה פה, אין מצפצף. הם יודעים את האמת, הח"כים והשרים של העבודה. הם יודעים בדיוק בידי מי הפקידו את המפלגה שלהם, ואיזה סוף צפוי לה.
חלק מהם מכים על חטא איך נפלו שוב בפח המתוחכם של שר הביטחון, איך האמינו שוב להבטחותיו ולהפצרותיו, איך שכחו את מעלליו ושגיונותיו ואיך, עכשיו, אין להם האומץ והיושרה להסתכל לו בלבן של העיניים ולהגיד לו את האמת.
אחרי שגם פואד, שמחון ומתן וילנאי הדירו את עצמם השבוע מתוכניות הרדיו השונות (וילנאי נשבר ביום שלישי, אחרי שהתברר מפרסום של יואב קרקובסקי שבחוג בית בכפר סבא לא שלל ריצה משותפת עם קדימה בבחירות הבאות), היה זה שירי שנשכב על גלי האתר כדי לבלום בגופו את הגל.
הוא לא איש רע, שירי. אבל בכל פעם שהוא עולה לשידור הוא מגחיך עוד יותר את זה ששולח אותו. אצל ירון דקל, ביום ראשון, הוא הודיע ש"אני אומר תמיד את האמת, ככל שניתן". כנראה שלא תמיד זה ניתן. אחר כך הצהיר שבניגוד לכל האחרים, ברק הוא היחיד שלא בילה אף פעם בחדרי חקירות של אף מקום.
כשדקל המצוין הזכיר לו שדווקא כן, בפרשת העמותות הוא היה, שבר שירי את השיאים של עצמו ואמר ש"בעמותות גם אני הייתי, אז מה? זה הופך אותי לבן אדם פחות ישר"? זה יכול להיחשב כאתנחתה קומית קלה, אלמלא היה לזה קשר הדוק לביטחון המדינה וגורלה.
ויצמן שירי הוא מנכ"ל המפלגה שבנתה את המדינה. האיש, שחברה בורסאית בשליטתו נתונה כעת תחת חקירה קשה של הרשות
מבחינת אהוד אולמרט מדובר, כמובן, בחיסול חשבונות. אולמרט נאבק עכשיו בבית המשפט על חפותו. הוא נאשם בעבירות שחיתות קשות. ההתעמרות בברק יכולה לשפר במשהו את מצב הרוח. יכול להיות שזה לא ראוי, ואולי זה גם מביך, אבל אולמרט הוא לא הראשון וגם לא יהיה האחרון שכותב ספר אחרי כהונה ציבורית רמה. זו זכותו.
מעבר לכך, יש לספר כזה חשיבות נוספת. עליונה. ברק הוא, היום, האיש שמחליט בסוגיות ביטחוניות רגישות. הימים ימים דרמטיים, ואיכותו של האיש כמקבל החלטות, כמנהיג, כמי שניתן לסמוך עליו בעניינים ביטחוניים, היא נושא ציבורי חשוב מאין כמוהו.
האזנתי השבוע לראיון שהעניק העיתונאי איתן הבר בנושא מלחמת יום הכיפורים. המחדל, הקונספציה. איך אז התקשורת הייתה נכה, מוגבלת, משת"פית של השלטון וסוגדת לגנרלים. איך כל זה התנפץ בשעת מבחן. אני מביט היום בחלק מהמתרחש סביב ואומר לעצמי שכנראה לא למדנו הרבה.
צריך להיות עיוור כדי לא לראות עד כמה מופקרת ומופרכת היא התנהלותו של שר הביטחון. איזה נזק כבד היא גורמת לצה"ל. צריך להיות אטום לגמרי כדי להביט על הליך בחירת הרמטכ"ל ועל מידת התאמתו של הנבחר לתפקיד, כדי לא להזדעזע.
אני נזכר בחדרו של עורך מעריב לשעבר, מורי ורבי יעקב ארז. בפינה הקדמית הייתה ממוסגרת כל השנים ידיעה שאותה העביר לצנזורה יומיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. ארז היה אז כתב צבאי. הוא דיווח, או ניסה לדווח, על ריכוזי צבא גדולים של מצרים וסוריה על הגבול ועל הסכנה לפרוץ מלחמה.
הצנזורה פסלה את הידיעה פסילה גורפת, איקס שחור גדול על הכל, והותירה רק את הקרדיט של ארז. הידיעה לא פורסמה. ארז נשאר עם הקרדיט ואנחנו עם קרוב ל-3,000 הרוגים. בשבת בצהריים פרצה המלחמה ששינתה אותנו. עכשיו מתברר, שלא ממש. לא באמת השתנינו.
אולמרט רמז השבוע על פעילותו של ברק לטרפוד, עיכוב או ביטול מבצעים חשאיים נועזים של ישראל. עוד אמר אולמרט שברק נהג לנזוף ולהשתיק בגסות קציני צבא בכירים. מעריב חשף שמדובר, בין היתר, באלוף עידו נחושתן, היום מפקד חיל האוויר. הגערה הזו של ברק בנחושתן ("שתוק ושב", הורה לו) התרחשה במהלך דיון ביטחוני. נחושתן היה אז ראש אגף התכנון בצה"ל.
אגב, במהלך אותו חודש הרבה ברק לזמן שרים שונים לשיחות ארוכות, שבמהלכן ניסה להפעיל עליהם את השפעותיו. איך הדברים קשורים זה בזה? איכשהו. מה שבטוח זה שאולמרט הגיע למסקנה ברורה לפיה אהוד ברק אינו כשיר לשבת בפורומים שבהם הוא יושב ולקבל את סוג ההחלטות שהוא אמור לקבל. שתיקתם של שרי העבודה השבוע מוכיחה שהם שותפים למסקנה הזו.
אולמרט, אגב, הוא אחד האחראים הישירים למחדל הזה. הוא זה שמינה את ברק, הוא זה שייחל להגעתו, הוא זה שלא יכול היה יותר לסבול את עמיר פרץ, שר הביטחון המוכה והמושפל, שגורש על ידי המפלגה והציבור אל הספסלים האחוריים. יום כיפור מאחורינו, אבל זה לא מאוחר מדי לבקש מחילה מפרץ. גם על ידי כותב העמודים הללו.
פרץ היה, אגב, זה שאמר לא מעט פעמים שאהוד ברק לא הצביע עבודה בבחירות 2006. היום מתברר שיש לאמירה הזו סימוכין משמעותיים. ברק ניסה להידחק לקדימה בכל כוחותיו, גם בתקופת שרון וגם אחריה. אין חריץ שהוא לא ניסה להידחק דרכו. אין מקורב שלא הפעיל במטרה להשפיע על שרון או על מי ממקורביו, כדי שהחברים ירימו אותו ממגרש הגרוטאות הפוליטי ויחזירו אותו לכשרות.
אחרי קריסת שרון, הוא גם הגיע לאולמרט, וגם רמז שאין בעיה אפילו עם המקום ה-20 ברשימה, העיקר שיהיה בפנים איכשהו, וגם הבטיח להפקיד מכתב התחייבות אישי חתום אצל עו"ד אלי זהר, מקורבו של אולמרט, ובו הבטחה שלא יחתור תחת אולמרט ולא יפעל נגדו או יתמודד נגדו (זהר, בשיחות פרטיות, אישר את הגרסה הזו השבוע).
למרות הכל, זה לא הסתייע. ברק נשאר בחוץ, הבחירות התקיימו, אולמרט הביא 29 מנדטים, תוצאה צנועה, ועמיר פרץ גרף 19 מנדטים, גם כן תוצאה צנועה, אבל טובה בהרבה ממה שברק הביא ב-2009 (12 מנדטים שהפכו ל-13 רק בזכות הסכם עודפים). הכל יחסי בחיים. עכשיו מתגעגעים לעמיר פרץ, לא רק במפלגה, גם בקריה, וגם במטכ"ל. בואו נאמין ונתפלל שלעולם לא נגיע למצב שבעוד כמה שנים יהיה מי שיתגעגע לאהוד ברק.
הבעיה עם אהוד ברק היא לא שאינו פוליטיקאי. הבעיה היא שהוא לא בן אדם. תמיד משאיר אחריו רק עיי חרבות, אדמה חרוכה, מקורבים לשעבר, מעריצים שהפכו לשונאים, אנשים מכל המינים, הסוגים, הצבעים והגילאים, שנשבעים שלא יעשו את השגיאה הזו שוב, שלא יתפתו, שיזכרו תמיד את הטראומה, את החוויה.
אהוד אולמרט סייע לניצחונו של ברק בבחירות 99' סיוע ישיר משמעותי. אולמרט, בהיותו חבר ליכוד וראש עיריית ירושלים, העניק למטה ברק את תשדיר הבחירות האפקטיבי ביותר: נאום מפורש של אולמרט, על רקע חומות ירושלים, שבו הוא מצהיר שאינו מאמין שאהוד ברק ייתן יד לחלוקת העיר. במעשה הזה משכן אולמרט את עתידו הפוליטי לנצח, איבד קרדיט בקרב חברי המרכז, נתפס כאחראי לתבוסת נתניהו ועוד לא מעט מרעין בישין.
ברק גמל לו, כמובן, בסכין בגב. אחרי שנבחר ליו"ר מפלגת העבודה הגיע ברק לביקור ראשון בבית ראש הממשלה אולמרט. הוא טרם מונה לתפקיד שר הביטחון. זו הייתה הפגישה הראשונה ביניהם מאז הניצחון בפריימריז. אולמרט פתח את הדלת ורצה לחבק אותו, לברך, לאחל הצלחה, אבל לפני שהספיק פתח ברק את פיו והמשפט הראשון שאמר לאולמרט היה "אתה נפגש יותר מדי עם הרמטכ"ל, צריך לשנות את זה".
(תגובת לשכת ברק: "לא היה ולא נברא. מדובר בטענה נוספת חסרת בסיס ומופרכת. מצער מאוד לראות לאיזה שפל של דפוסי התנהגות וחוסר אחריות הגיע אולמרט במצוקתו על רקע אישומי השוחד והפרת האמונים המתבררים במשפטיו").
אין ספק שמשהו בסיסי מאוד בתוכנת ההפעלה (המתוחכמת מאוד) של ברק משובש. עקום לגמרי. הוא באמת ניסה למנוע מאולמרט במשך חודשים לפגוש את הרמטכ"ל. ניסה למנוע מראש הממשלה לפגוש את ראש המטה הכללי. למה? מאיפה באה המגלומניה הזאת? אמרו לו שישמע את ההקלטות של הפגישות אחר כך, שיהיה בטוח שלא זוממים או חותרים נגדו, ולא השתכנע.
אולמרט, כידוע, אינו פראייר. הוא הציג בפני ברק סיכום כתוב של "נוהל פגישות ראש ממשלה שאינו שר ביטחון עם הרמטכ"ל". מתי נכתב הנוהל הזה? בתקופת כהונתו של ברק עצמו כראש ממשלה. הוא חתום על ידי דני יתום, שהיה ראש המטה המדיני-ביטחוני שלו. ועדיין, ברק לא השתכנע. אולמרט נאלץ למנוע מראשי המוסד והשב"כ לפגוש את ברק, עד ששר הביטחון נכנע. הוא צריך, כנראה, תמיד, אויב להתעמר בו.
את מקומו של אולמרט תפס בשנה האחרונה הרמטכ"ל, גבי אשכנזי. גם על מה שקרה שם נכתב כבר המון, ועוד ייכתב. התגלה רק קצה קצהו של קרחון. האמת לא יצאה לאור. אבל הטבלה לא משקרת. מי שלא מצליח לעשות שום דבר, ולו הפשוט ביותר (מינוי רמטכ"ל, למשל), בלי להסתבך במהומת אדירים, לא יכול לבוא בטענות לאנשי מפלגתו שמסרבים, כולם, להגיד מילה טובה למענו.
בשבוע שעבר נכתב כאן על "ההתנתקות הביטחונית",רעיון שמבעבע כעת במעמקים. בחוגים המתונים בליכוד, בעבודה, גם בקרב אנשים בקדימה. תקציר: אם וכאשר ייכשל המשא ומתן הישיר עם הפלסטינים, תבדוק ישראל אופציה ליציאה מהשטחים שממזרח לגדר ההפרדה ופינוי ההתנחלויות שבהם.
צה"ל יישאר בשטח וישמור על שליטה ביטחונית בו כדי למנוע מתקדים ההתנתקות לחזור על עצמו. דווח גם על האפשרות שסביב הרעיון הזה יתרחש מפץ פוליטי נוסף שבו יאחדו כוחות גורמים מהעבודה, מקדימה, אולי גם מהליכוד כאג'נדה חדשה, משותפת, לקראת הבחירות הבאות.
השבוע, כאמור, התברר שהדיבור הזה קיים בשטח. מתן וילנאי אפילו אישר אופציה לאיחוד קדימה-עבודה כבר בבחירות הבאות. ספק אם זה יקרה. המפה הפוליטית תזוז ותזוע לקראת הבחירות הבאות, זה כבר כמעט ודאי. כרגע אי אפשר להעריך לאיזה כיוון. מה שכן אפשר להעריך זה שיידרש נס של ממש כדי שאהוד ברק יוביל את מפלגת העבודה גם בבחירות הבאות. גם ליצר ההתאבדותי של העבודה יש גבול. הסלוגן של "מפלגה ללא מנהיג מחפשת מנהיג ללא מפלגה" צפוי להתעורר לחיים.
הנה מייל שהגיע מקורא קבוע. לבקשתו, אשמור על עילום שמו: "אני אזרח במדינת ישראל, אדם פרטי לחלוטין, שמבקש ממך סיוע בבעיה יסודית בדמוקרטיה שלנו. אני ימני. הצבעתי בבחירות לליכוד. לתומי חשבתי שאני מצביע למפלגה ימנית ופתאום גיליתי שקיבלתי את מרצ. לא פחות. אני קורא על מגעים עם אסד, רואה בזעזוע הקפאת בנייה, מדינה פלסטינית והתנצלות על בנייה בירושלים (!).
"אני פשוט לא מאמין שזה ראש הממשלה שבחרתי בו, ועוד יותר לא מאמין כאשר אני רואה אנשים כמו בגין, יעלון ו"חבורת המורדים" שותקים או תומכים. עכשיו פתאום נולד הסיפור הזה עם הסורים. מישהו לוחץ עלינו לרדת מהרמה? זה פותר איזושהי בעיה דמוגרפית? ברור לכל שאם ביבי היה מודיע לפני הבחירות שהוא הולך לכל המהלכים האלו הוא לא היה היום ראש ממשלה. זה לא מפריע לכם בתקשורת?
"בן, זה באמת משגע אותי. אני באמת מרגיש נגזל ונבגד. רימו את כולנו, אין דרך אחרת לומר את הדברים. אומרים, אם לא נפתור את הבעיה הדמוגרפית ניאלץ לבחור בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. נדמה לי שכבר בחרנו: אין כאן דמוקרטיה. הקול שלי לא שווה כלום.
"לא יכול להיות שעושים צחוק מהדמוקרטיה והתקשורת שותקת. אומרים שאולמרט היה רמאי וקיבל מעטפות מטלנסקי, אבל אני זוכר ראש ממשלה ישר שהודיע לפני שנבחר שהוא בשמאל, לא במרכז. מי שהצביע קדימה ידע מה הוא מקבל. אני פונה אליך כעיתונאי ישר, שתעלה את הנושא הזה לסדר היום הציבורי ותוכיח את מנהיגי הליכוד ברבים ובכל העוצמה.
"השתיקה של כל התקשורת בנושא הזה מעקרת את מעט האמון שעוד נותר לי בעיתונות הישראלית. אני חושב שהתקשורת 'מאתרגת' את ביבי כי זה מתאים לה כרגע אידיאולוגית, וכנראה זה יותר חשוב לטעמה מאמון הציבור בדמוקרטיה. . .
"אתם אומרים שאתם 'כלב השמירה של הדמוקרטיה' אז בבקשה, אני מבקש להתלונן: גנבו לי את הקול, ברמייה ובמצח נחושה. אני לא קונה את סיפור הלחצים מבחוץ, אף אחד לא עושה כזו פרסה רק בגלל לחץ, ואם כן, זה עוד יותר חמור. האם כך כולנו רוצים שתתנהל הדמוקרטיה שלנו? מה יותר חמור, שחיתות אישית או שחיתות ציבורית? למה אף אחד לא מדבר על זה בתקשורת? ביבי שינה את דעתו? בבקשה שיילך לבחירות. אני אקבל כל הכרעה של הבוחר. אבל ככה לרמות מדינה שלמה?
"כרגע לא בטוח שאלך להצביע בבחירות הבאות. ליברמן דמגוג, האיחוד הלאומי קיצוני מדי, הליכוד הפך בכל מובן לקדימה, וממילא אני לא חושב שמה שאצביע ישנה משהו. אני מרגיש שאני לא חלק משום ארגון פוליטי, זה לא מייל תעמולתי, אלא פנייה כנה לאיש תקשורת בכיר שיסייע לתקן עוול בדמוקרטיה. אני אדם פרטי לחלוטין ולא מחפש פרסום. מקווה שדווקא עיתונאי שנמצא בצד השני של הקשת הפוליטית יוכל לטעון את הטענות ביתר שאת".
חשבתי לטעון את טענותיו של הכותב. הן צודקות. מצד שני, למה שאטען אותן, אם הוא טוען אותן טוב ממני? התכתבתי איתו. כתבתי לו שהוא צודק, שהמשפט "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" הפך לנראטיב המרכזי של הפוליטיקה שלנו, וחבל. ושזו לא הפעם הראשונה שהבוחרים שמצביעים ימינה מקבלים שמאלה, ולהפך.
הוא ענה לי שוב וחלק עליי. זה קורה, לדבריו, רק לכיוון שמאל. המנהיגים משנים את דעתם תמיד שמאלה. הביא כדוגמה את בגין, שרון, וביבי, "הכי גרוע מכולם. חודשיים אחרי הבחירות פניית פרסה של 180 מעלות, אין יותר יריקה בפרצוף מזה"?
גם הפעם נאלצתי להסכים איתו. אבל למרות הצדק העקרוני שבדבריו, העניינים מסובכים יותר מכפי שהם נראים. קודם כל, כדאי לימין לשאול את עצמו פעם למה. איך זה יכול להיות שכמעט כל מנהיג, אפילו הנץ הטורף ביותר שאפשר להעלות על הדעת, לעולם ישבור שמאלה אחרי שיתיישב על כורסת עור הצבי של ראש הממשלה. אם זה קורה לכולם, אולי זה מחויב המציאות? אולי באמת "דברים שרואים משם לא רואים מכאן"?
ועוד משהו: הפתרון, לדעתי, הוא לא בניסיון לחנך את מנהיגי הימין להיות עקביים יותר. זה כנראה חסר סיכוי. בגין, לנדאו וריבלין לא הפכו לראשי ממשלה בגלל האופי הזה שלהם. העקביות, אי ההתכופפות. הציבור, מתברר, מעדיף את המתכופפים ברוח. אבל הבעיה בסיסית יותר. שיטת הממשל שלנו. היא מקולקלת, עקומה, בלתי אפשרית. היא לא מאפשרת לשלוט, גם לא לנהל. הכנסת נרקבת, פשוטו כמשמעו. הכוח עובר מנבחרי הציבור למשפטנים, לפקידים, לחשבים, לבירוקרטים. עכשיו מנסים להוציא מהכנסת גם את ההחלטות המדיניות לטובת משאל העם.
הסיבה לכל זה היא הצורך של כל ראש ממשלה לדאוג להישרדותו הפוליטית מהרגע הראשון, ועד האחרון. לשחד את גורמי הקואליציה, לרצות את רצון כולם, לספור כל בוקר את הידיים מחדש, למנות 30 שרים, לפחד לזוז ימינה, או שמאלה, או למעלה, מפחד נפילה מיידית. השיטה הזו היא סכנה לקיומה של המדינה. לא פחות. חייבים לשנות אותה.
אילו היה נבחר כאן מנהיג לארבע שנים מלאות, כמו באמריקה, בצרפת, בבריטניה, ברוסיה ואיפה לא, הוא היה יכול לבצע את המדיניות שלו בלי לפחד כל הזמן מהפינה הקרובה, מסוף השבוע הקרוב, מהסקר הקרוב או מהצבעת האי-אמון הקרובה. הוא לא היה צריך לשחד את המפלגות הדתיות כל הזמן.
השוחד הזה עולה לנו הון, מערכת החינוך שלנו מתפרקת, הכספים האדירים שנשפכים על ש"ס ודומיה במשך דורות ביססו את עוצמתן של השכבות שלא תורמות. כל ראשי הממשלה רצו "ברית היסטורית" עם החרדים, ובסוף מה קיבלנו? שלום לא קיבלנו, אבל 27 אחוז מילדי כיתות א' שאינם ציונים קיבלנו לגמרי.
לכן, כותב מייל יקר, הטענה העיקרית שלך לנתניהו צריכה להיות לא למה הוא שבר שמאלה, אלא למה הוא מבזבז הזדמנות היסטורית שלא תחזור לחבור לציפי לבני, וגם לאביגדור ליברמן, ולשנות את שיטת הממשל בישראל. עכשיו, ולתמיד.
אילו היה עושה את זה, הוא יכול היה להיבחר לראשות הממשלה ולעשות באמת את מה שהוא מאמין בו, ולא את מה שהקואליציה מאלצת אותו. אבל במקום לעשות את הדבר הפשוט הזה, שיכניס אותו להיסטוריה, הוא מבזבז את האנרגיה על תהליך שלום שלא יוביל לשלום, על הקפאה שלא תוביל לשום מקום, על קואליציה שלא תייצר כלום, על המשך פטפוטי הסרק וה"עוד מאותו הדבר". וזה לא רק חבל, זו בכייה לדורות.
אקו"ם