מגילת קהלת: האם היהדות היא נחלת הדתיים בלבד?
פעמים רבות טענתי שמוטלת עלינו חובה לשלב גישות שונות ליהדות במערכות הציבוריות בישראל, וגם בצה"ל. השבוע הייתי בפאנל באוני' בר אילן. הרב הצבאי הראשי היוצא, תא"ל אבי רונצקי, התנגד נחרצות לדבריי ואף לחש על אוזני "אין לכם סיכוי". תוך מספר שנים, אמר, הפיקוד יהיה דתי ולא יאפשר לזה לקרות
טענת הטענות של הספר, היא שעובדת עמידתו של האדם לנוכח מציאות המוות טומנת בחובה את ההכרה המפחידה שדבר בעולם לא יכול להיות בר משמעות אובייקטיבית ומוחלטת. הזמניות הנצחית, עצם היות האדם נטוע בעולם לפרק זמן קצר ביותר אל מול פני הנצח, מבטלת לדעת קהלת כל הקניית חשיבות למעשה אנושי.
הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ; וְיָדַעְתִּי גַם-אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם-אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר? וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל"; "כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר".
דוגמת החכם והכסיל מהווה כמובן רק אב טיפוס לכל שוני אחר בין בני אדם אשר אנו כל כך מהללים בפאתטיות של חיפושנו הנואש אחר משמעות אובייקטיבית בתוך קיומנו הזמני. במסע חריף לשון אשר מסרב להתפשר עם כאבי הבטן של הקורא, בוחן קהלת זוויות שונות בקיום האנושי, זו של העושר, זו של הכבוד, זו של העמל וההגשמה, זו של הצדק והאהבה וכל שאר הערכים וההתנהגויות, ומבטל את כולן כהבל מוחלט. בני מוות כולנו – החכם והכסיל, הצדיק והרשע, העשיר והעני, היפה והמכוער - כולנו.
מול מציאות שכזו עומד האדם בבדידות ובחוסר אונים משתקים ומחפש שביל מילוט. שביל זה נמצא עד מהרה בקרב דתות ותרבויות שונות בדמות פנטזיית החיים שאחרי המוות. על כך כותב קהלת בתימהון: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ?".
האדם אינו יכול לחמוק מהבליות החיים, אך הוא יכול לנסות ולצקת משמעות סובייקטיבית, מוגבלת וזמנית לחייו ההבליים. הקוראים בקפידה את הספר ימצאו שמשובצות בו המלצות לחיים שיש בהם הנאה ומיצוי הרגע, אהבה ומיצוי עצמי, ומוסר וטוהר תוך דאגה תמידית לחלש.
הנה כמה דוגמאות: "הִנֵּה אֲשֶׁר-רָאִיתִי אָנִי, טוֹב אֲשֶׁר-יָפֶה לֶאֱכוֹל-וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת-הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי-חַיָּו אֲשֶׁר-נָתַן-לוֹ הָאֱלֹהִים--כִּי-הוּא חֶלְקוֹ"; "רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
"שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט. וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" [אלוהים משמש בתנ"ך פעמים רבות ככינוי לשופטים]; "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת-כָּל-הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם".
קהלת מציב בספרו את היסודות לגישה קיומית (אקזיסטנציאליסטית), הרואה את האדם כיצור המושלך לעולם ללא כל תכלית ומשמעות, עומד נבוך ומבוהל מול עובדות החיים וצריך לכונן את דרכו ללא יד מכוונת ותוך הטלת ספק כמעט בכל.
אלפי שנים לפני הפילוסופים הקיומיים הראשונים מתאר קהלת בסגנון אישי ונוקב את האדם העומד מול זמניות חייו ומול החזרה הנצחית של ההיסטוריה ונתקף סחרחורת ובחילה. במצב זה מומלץ לאדם לאמץ את ההנאה, האהבה, המיצוי העצמי, חיי המוסר והדאגה לחלש, כיסודות חייו.
הפנמת גישתו של קהלת אל תוך היהדות יכולה בדוחק ללכת למקום של "אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם", אך סביר שתלך למחוזות אחרים, חילוניים ואקזיסטנציאלים יותר. במשך שנה וכמה חודשים פרסמתי כאן כחמישים טורים המבקשים לשוחח על נושאים רבים מתוך עיון חילוני-אקזיסטנציאליסטי במקורות ישראל.
ניסיתי לשלב את היסודות הטמונים בספר קהלת לאורך הטורים השונים ולהציע שיחה שאינה מניחה משמעות אובייקטיבית בדמותם של אלוהים, הדת והעולם הבא כבסיס לדברים. השתדלתי להבליט ככל הניתן את דמעת העשוקים והצורך באהבה ומיצוי עצמי של כל אדם, ולבקש לעורר לחשיבה ועשייה בתחומי הצדק החברתי והיהדות החילונית.
פעמים רבות טענתי כאן שחובה מוטלת עלינו לשלב גישות וקריאות מהסוג הזה במערכות הציבוריות בישראל ממערכת החינוך, דרך הצבא ועד להבניית הטקסים הלאומיים השונים. השבוע השתתפתי בפאנל באוניברסיטת בר אילן והצעתי את הדבר הזה. הרב הצבאי הראשי היוצא, תא"ל אבי רונצקי, התנגד נחרצות לדברי ואף לחש על אוזני "אין לכם סיכוי".
הוא לחש לי שהוא מכיר את האנשים בדרגי הפיקוד ושתוך כמה שנים רוב המג"דים והמח"טים יהיו דתיים ולא יאפשרו הכנסת מגוון גישות יהודיות לצבא. דבריו של הרב רונצקי חמורים ביותר ומדגישים את הצורך בהתעקשות חילונים על הכנסת גישות יהודיות שונות לכל מקום.
עם סיום סבב של פרשיות השבוע והחזרה לבראשית יוצא טור זה לחופשה. אני מודה לערוץ חברה של אתר NRG מעריב שנתנו במה לקריאה יהודית קיומית במקורות ושלא אפשרו את דחיקתו של קהלת לשוליים. תודה לכל הקוראים והקוראות וחג שמח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם