הלקח של הפרוטוקולים מאז, למציאות של היום
הפרוטוקולים שנחשפו השבוע מדגישים את האמת הידועה: יכולנו להגיע לשלום עם מצרים לפני המלחמה. אך כנראה יש לשלם כדי להבין את המחיר
התגובה הראשונה השבוע הייתה צפויה. ההתפרקות של דיין, בתוך פחות מיממה, מכובש שחצן וגנרל עטור תהילה לפגוע הלם כפוף, דיכאוני ומיוסר, היא אחת הנפילות המרהיבות והתלולות ביותר שנחזו כאן. גם השבחים לרמטכ"ל, רב אלוף דוד אלעזר (דדו) מוגזמים. כן, הוא תפקד באופן ראוי תחת הלחץ, בטח בהשוואה לדיין, אבל בכל מה שקשור להכנה המערכת ללחימה, כשל.
כל אחד מגיבורי השעה ההיא, מגולדה, דיין, דדו, ראש אמ"ן זעירא (אבי אבות השחץ והקונספציה), ראש המוסד זמיר, אלופי הפיקוד ומפקדי האוגדות, כולם משתלבים היטב בטרגדיה התנ"כית שמשתוללת סביב, לטוב ולרע. הגיבורים האמיתיים של המלחמה ההיא הם החיילים. המח"טים, המג"דים והמ"פים, רבי הסרנים והסגנים, וכמובן הלוחמים בטנקים הנדלקים ובמטוסים הנופלים ובשוחות הנמלאות דם.
אלה שספגו בגופם את המחדל ומנעו, עד היום אי אפשר להבין איך, את נחשול הטנקים הסורים מלגלוש לטבריה, ומהמוני המצרים אפופי האמוק מלשטוף את סיני. לאחרונה קראתי את "על בלימה", ספר חדש שנכתב על ידי אבירם ברקאי, בעקבות תחקיר יוצא דופן, ועוסק בלחימתה של חטיבה 188 של השריון ברמת הגולן במהלך המלחמה. החטיבה היחידה בתולדות צה"ל שנמחקה מהסד"כ הצה"לי במהלך קרבות (היא חזרה אליו ושבה ללחום בהמשך המלחמה, לאחר שאספה את השברים והתאוששה).
צריך לקרוא כדי להאמין. איך הכל קרה שם, בצד השני של הרמה, בגלוי. איך נאסף לו השריון הסורי האדיר מול הטנקים הישראליים הבודדים, אבל כל מי שהעז לשאול "מה יקרה אם הם יום אחד יניעו וייסעו עלינו", חטף על הראש. "הם לא ייסעו", אמרו כולם. אבל הם נסעו, וכשזה קרה, אי אפשר היה לעצור את זה, כי אף אחד לא התכונן ואיש לא חשב וכולם נדבקו במגפת השחץ ובשאננות, תוצאה של מלחמה קודמת ושש שנות עיוורון מוחלט שבאו בעקבותיה. את המחיר שילמו קרוב ל-3,000 לוחמים צעירים ועשרות אלפי פצועים שבחיים לא יחזרו להיות מה שהיו. כן, וגם דדו.
איך כל זה מתקשר להיום? ועוד איך מתקשר. הרי היה אפשר להגיע לשלום עם מצרים לפני המלחמה. למה חיכינו לאחרי? הסתובב כאן אחד, גונאר יארינג, והציע לנו בדיוק את מה שקיבלנו אחר כך. פשוט מאוד: תנו בחזרה את סיני, קחו שלום. אבל, כידוע, "טוב שארם א-שייח ללא שלום, משלום ללא שארם א-שייח", אמר דיין, חייך וקרץ. וכולנו פרצנו בתשואות. ואז פרצה המלחמה. כדי לפתוח את הראש, ישראל צריכה קודם לקבל בראש. ושום דבר לא השתנה.
ברמת הגולן יש מתיישבים מדהימים. יישובים פורחים. המקום מרהיב. העברתי שם חלק מהשירות הצבאי והתאהבתי קשות. העניין הוא שאי אפשר לכרות שלום עם סוריה בלי לוותר על הגולן. אין מצב כזה. היו לשלום הזה לא מעט הזדמנויות.
אצל רבין, ואצל פרס, ואצל נתניהו, ואצל ברק (שפספס את ההזדמנות בגלל שהשתפן), ואצל מי לא. אבל המנהיגות הישראלית, ואולי גם העם הישראלי, לא מוכנים לשלם את המחיר. למה לשלם? הרי הכל טוב, בינתיים. הכלכלה פורחת, בועת הנדל"ן משייטת במרומים וגם הביטחון בסדר. אז שאסד יחכה. צריך,
בינתיים, אסד הזקן מת, אסד הצעיר מפלרטט (עם איראן, עם טורקיה, עם חמאס, עם חיזבאללה, עם מי שתגידו), ציר הרשע הולך ונרקם סביבנו, עשרות אלפי רקטות וטילים כבדים ומדויקים מכוונים אל מרכזי ערינו (לא עוד "יורדים למקלטים בצפון". תתרגלו : בפעם הבאה הפרויקטים של משפחת גינדי הולכים לחטוף בגדול. אולי זה מה שיפוצץ, סוף סוף, את בועת הנדל"ן), ועוד מעט כבר לא יהיה על מה לחתום, ועם מי.
כל ראשי מערכת הביטחון, מכל המינים והסוגים והגדלים, מאוחדים בדעה שאסד מעוניין בהסדר, מוכן לשלם את מחירו, ושזה חיוני להשלמת מעגל השלום סביבנו, לנטרול חיזבאללה, לבידוד איראן, להחייאת הציר המתון והצלת שמה הבינלאומי של ישראל. והמנהיגות? חוגגת. נתניהו עסוק ב"חוק האזרחות" וביום שני, תאמינו או לא, יעלה חוק משאל העם (שיחייב משאל עם על הגולן) לדיון מחודש בוועדת השרים לחקיקה (לצורך השלמת פרטים טכניים). מישהו כאן מעשן סיגר בחנות חומר נפץ. זו החנות שלנו.
ומה עם ההקפאה? עכשיו שולף נתניהו טריק חדש: אם אובמה יאשרר את מכתב בוש, אני מאריך את ההקפאה בחודשיים. מחיאות כפיים סוערות. אם נתעכב על זה רגע, נבין שמדובר בקשקוש. קודם כל, יהיה מה שיהיה, הממשל האמריקאי הנוכחי ריסק באופן סופי את האמינות האמריקאית. אם אובמה מתנכר למכתבי בוש, אין סיבה שהנשיא הבא לא יתנכר למכתבי אובמה. מכתבים לא יצילו אותנו בשעת חירום. בטח לא מכתבים מאמריקה.
אגב, על פי כל המומחים והשרטוטים, לא צריך יותר מארבעה אחוזים. אולמרט דיבר על 5.6 אחוזים , פלוס המעבר הבטוח (שיוסיף 0.8 אחוז), אבל אין מאיפה להחזיר שטח כזה. וגם אין בו צורך. ארבעה אחוזים משאירים בישראל בסביבות 230 אלף מתנחלים. כך שהפלסטינים הכירו כבר מזמן בצורך של ישראל לספח את גושי ההתיישבות. העיקרון קיים, נשאר הוויכוח על הכמות. בשביל הוויכוח הזה לא צריך מכתב מאובמה.
נתניהו מנסה, בסך הכל, להרוויח זמן. אין לו מושג מה לעשות. הוא נקרע מכל הכיוונים. בבית, בסביבה הטבעית, בשביעייה. הוא מתהפך על משכבו ויודע שתמרן את עצמו לדעת, בזבז זמן יקר ואיבד את כל האשראי. אין לו בעיה אמיתית להעביר עוד חודשיים הקפאה. אם ירצה, יעביר. אם לא בשביעייה, בקבינט. ואם לא בקבינט, בממשלה. בשביל זה הוא ראש ממשלה.
הבעיה שלו היא שהוא פוחד, פחד מוות של ממש, מההשלכות של מהלך כזה. חודשיים? בשביל מה הם צריכים פתאום חודשיים? ביבי יודע שהם מתכננים לסגור תוך חודשיים את נושא הגבולות, כדי שהבנייה תוכל להתחדש מיד אחר כך על פי המתווה שיושג. והוא הרי בכלל לא שם. מה לו ולקווי 67'? איך בכלל הגיע למצב הזה? נכון, בשיחות עם שמעון פרס הוא מהנהן במרץ כשהנשיא מדבר על הדברים האלה, וגם אצל אובמה, בארבע עיניים, הוא מלמל כל מיני דברים, אבל מכאן ועד החיפזון הזה, הדרך ארוכה. איך ייצא מהמבוך?
מי שהקשיב לו בפתח ישיבת הממשלה השבוע שמע שהוא מצונן. התגובה האוטומטית שלו למשבר. הוא במבוכה אמיתית, בקרב אידיאולוגי פנימי, במאמץ נוגע ללב להשיג אומץ מאיפשהו, להחליט לאן הולכים, וללכת. יש לו משבר קשה בבית, יש לו מהומה בשביעייה, הוא לא בנוי לדברים האלה.
הפחד שלו מפני אביגדור ליברמן הוא פחד משתק. נתניהו לא קונה את ההבטחות של ליברמן שלא יפרוש מהקואליציה בשום מקרה (זה מה שליברמן אומר בשיחות סגורות). מצד שני, גם האפשרות של פרישת העבודה והקמת ממשלת ימין צרה, עם כצל'ה! מבעתת אותו.
אהוד ברק, מהצד שלו, ממשיך ללחוץ במרץ. אצל ברק, זה לא הרצון להשיג שלום. זה המאבק לחיים. אם ברק פורש מהממשלה, הוא בחוץ. המפלגה תקיא אותו כמה שיותר רחוק והוא יגמור עם החיים הפוליטיים (אלא אם כן יחליט לחבור לליכוד ולנתניהו. אבל הם קוראים סקרים ויש להם צרות גם בלעדיו). אז ברק טווה חוטים וקשרים, מפעיל מנופים ובוחש.
שר הביטחון מפעיל את קסמיו גם על אשת ראש הממשלה. כמו פרס, גם הוא למד מי לובש את המכנסיים ברחוב בלפור, ומקיים שיחות ארוכות, אל תוך הלילה, גם עם רון דרמר, יועצו המדיני ואיש סודו של נתניהו. יש כאלה שמוכנים להישבע שברק לקח את דרמר לטיול די ארוך שמאלה. לנתן אשל הצמיד ברק כינוי חדש: "נתן החכם". מה שמוכיח עד כמה גדול ייאושו של שר הביטחון.
הפעילות הזו לא נעלמת מעיני מקורבים, וגם גורמים פוליטיים. היא מייצרת מהומה. השבוע פורסם ב"מעריב" שגורמים בסביבת ראש הממשלה מאשימים את ברק בחתרנות ובניסיון לתמרן את ראש הממשלה לצרכיו. מעט קודם פורסם שיש כאלה בסביבת נתניהו שסבורים שההקפאה הייתה טעות.
הפרסומים הללו עוררו מהומת אלוהים בתוך הלשכה. כמו בימים הטובים. שוב הם דורשים לבדוק אחד את השני בפוליגרף, ומייצרים כל מיני תיאוריות קונספירציה מגוחכות, שמעלות מחשבות נוגות על איכותה ורצינותה של החבורה שאמורה לנהל את עניינינו הרגישים.
אז הנה, כדי לחדד את הצורך בפוליגרף, חשוב שתדעו שבשבוע שעבר היה זה עוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי, שניגש לנתניהו והציג בפניו חומרים ותיאוריות המוכיחות, על פי ארד, עד כמה מסוכנת פעילותו העצמאית של ברק. זה מתווסף לגורמים פוליטיים בימין, וגם בשביעייה, שמחברים בין ברק ובין ההקפאות. עובדה, הם אומרים, היה זה ברק שטס לוושינגטון בפעם הקודמת, ניהל מגעים עם הממשל וחזר עם הקפאה לעשרה חודשים.
הוא ידע לתמרן את ביבי, את השביעייה ואת הקבינט ולייצר מצג שאי אפשר היה להימנע ממנו. זה בדיוק מה שהוא עושה עכשיו, עם מכתב הערבויות האמריקאי ש"אי אפשר לסרב לו", וכו'. והכל, בשיתוף פעולה מלא עם עו"ד יצחק מולכו. בתוך המהומה הזו צריך נתניהו לתפקד ולקבל החלטות. הוא משווע לעזרה. חלומו הרטוב הוא הסדר ביניים. תעזבו אותי עכשיו מגבולות, בואו נלך על הסדרי ביניים קצובים לקראת שלום.
הוא מדבר על "מובלעות". גם אצל אובמה הוא הזכיר את זה. מכיוון שכל אפשרות לפנות ולו התנחלות מבודדת אחת מייצר אצלו חלחלה ובהלה, הוא אומר שבמסגרת תקופת הביניים (לך תדע כמה היא תימשך) ימשיכו כל היישובים הישראלים לחיות, ואלה המבודדים יהיו במובלעות בעומק השטח הפלסטיני, עם סידורי גישה ותחבורה שיוסכמו בין הצדדים.
הוא יודע שאין לדבריו סיכוי והוא יודע שאם יצוץ עכשיו עם "תוכנית מופז", למשל , ויאמץ אותה אל חיקו (הוא מאוד היה רוצה לעשות את זה, אבל מעדיף שהאמריקאים יעשו), זו תהיה סיבה מצוינת לכל הצדדים האחרים לסלק אותה מסדר היום. הוא יכול היה לבוא עם תוכנית משלו, אבל היה צריך לעשות את זה בזמן. מכיוון שהזמן חלף, כל מה שנותר לו עכשיו, זה לאסוף את השברים ולהמתין לנס.
מי שבודק את פעילותה של ועדת טירקל, לא זו שחוקרת את המשט הטורקי, אלא זו שאמורה לבדוק ולאשר מינויים בכירים ואישרה את מינוי הרמטכ"ל, מתחלחל. הוועדה הוקמה ב-23 באוגוסט . ב-24 התקשר השופט טירקל עצמו ליועץ המשפטי לממשלה וביקש בדיקה עובדתית של פרשת הקרקעות במושב עמיקם, פרשה שגולל כאן בכישרון רב תחקירן "מעריב" קלמן ליבסקינד (לא קראתם? רוצו לקרוא, אסור להחמיץ ומומלץ להצטייד בשקיות הקאה).
היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין לקח את זה ברצינות והטיל את המשימה על המשנה ליועץ, עו"ד מייק בלאס. ב-29 באוגוסט התכנסה הוועדה בפעם הראשונה ושמעה את ראש הממשלה. למחרת, ב-30 באוגוסט, התקיימה הישיבה השנייה, והפעם דיברו בפני הוועדה שר הביטחון ברק, הרמטכ"ל המכהן אשכנזי והמיועד לרמטכ"ל, יואב גלנט.
ברק ונתניהו, אלה שהמליצו על גלנט, נשאלו על פרשת עמיקם שאלה כללית ואמרו שמדובר בסכסוך שכנים שנפתר, הכל בסדר, גלנט קצין מצוין ואין שום בעיה. אשכנזי אמר שהוא, כבן מושב, מודע לנושא סכסוכי השכנים במושבים, אבל אין לו שום מושג על המקרה הנדון ואינו מכיר את פרטיו. גלנט, מה אמר? הוא אמר שמדובר בסכסוך שכנים מקומי שהסתיים בדרך של פשרה בבית המשפט, לא נותרה מחלוקת שלא יושבה, מדובר ברוב מהומה על לא מאומה.
כה אמר גלנט. מדובר, כמובן, בהבלי הבלים. אגב, גורמים חיצוניים, כמו התנועה הירוקה, ורבים אחרים, שביקשו להופיע בפני הוועדה, הושבו ריקם. היא מסתפקת בשני הממליצים, במיועד ובמכהן. וכך פגשה ביום ראשון את ביבי, ביום שני את ברק וגלנט, ועד אותו רגע, לא קיבלה הוועדה את המסמך שעליו טרח עו"ד מייק בלאס. היא "תשאלה" את "העדים" בלי לדעת את החומר. הסתפקה בשאלה כללית, בתשובות סתמיות ונטולות ערך כלשהו, ואישרה. חותמת גומי? אפילו לא בדיחה.
לוועדה הזו יש מנדט ברור. מה שהיא בודקת, זה את עניין "טוהר המידות". רק אחרי שהעדים הופיעו בפניה טרחו חברי הוועדה למשוך את המסמך שהכין מייק בלאס. הם קראו אותו אחרי שגמרו את הדיונים. קראו, וגנזו. זו אפילו לא בושה וחרפה. זה קלון מהדהד ומעילה חמורה באמון הציבור.
השבוע ישבתי עם עורכי הדין זיו גלסברג ונדב אפלבאום, שהגישו את העתירה לבג"ץ נגד הכשרת מינויו של גלנט בשם התנועה הירוקה. למדתי מהם על המסמך של עו"ד מייק בלאס, המשנה ליועץ המשפטי. אותו מסמך שוועדת טירקל לא טרחה לקרוא בטרם פתחה ב"בדיקה".
מתברר שבלאס, שהועמד בפני סד זמנים בלתי אפשרי, עשה עבודה יסודית וטובה. המסמך שלו מחזיק חמישה עמודים. יש בו שלוש פרשיות שונות. הראשונה עוסקת בשתי הדרכים שגלנט פרץ לביתו ללא אישור. חוץ מהדרך הראשית והמקובלת. בנוסף לדרכים, הוא גם כבש חניה נרחבת. כל זה נעשה על שצ"פ, שזה שטח ציבורי פתוח. בכל הקשור לדרך הקצרה, אין לגלנט אפילו תירוצים ראויים. על הארוכה נטען שהיא "דרך מילוט", שזה קשקוש מעליב.
לאף אחד אחר במדינה אין דרך מילוט שנכבשה שלא כחוק, רק לגלנט. בשני המקרים הוגשו נגד גלנט הליכים מטעם מינהל מקרקעי ישראל. זה סכסוך שכנים? זה לא. מינהל מקרקעי ישראל הוא לא שכן, הוא גוף ציבורי סטטוטורי שתפקידו לשמור על אדמת המדינה ורכוש הציבור. בשני ההליכים הללו גלנט הפסיד. הדרכים בינתיים נחסמו באבנים. החניה עדיין שם.
הפרשייה השנייה עוסקת בהשתלטות על הקרקע. לא, לא מדובר ב-35 הדונמים המקוריים. הפרשה הזו נחשפה אצל קלמן ליבסקינד לפרטי פרטיה המזעזעים, אבל התנהלות חובבנית מול בג"ץ ומצג שווא של מינהל מקרקעי ישראל במהלך העתירה (המינהל הודה במצג השווא הזה בפני ליבסקינד) גרם להסרת העתירה הזו. בלאס מתייחס בסעיף השני הנ"ל ל-28 דונמים נוספים שעליהם השתלט גלנט (בנוסף ל-35). כאן כבר אין צל של ספק שמדובר בהליך השתלטות פרוע.
שלוש שנים לקח לרשויות לשכנע את גלנט שצריך לפנות את השטח הזה. בהתחלה דיברה משפחת גלנט על "טעות בתום לב" (שבמסגרתה גם ניטעו זיתים על כל השטח), ואחר כך המשיכה למשוך זמן, ועוד זמן, עד שחלפו השנים. הפרשה השלישית נוגעת להרחבת שטח גינת ביתו של גלנט על חשבון השטח הציבורי. הפרשה הזו עדיין פתוחה ובלאס כותב ש"לא עלה בידינו לאמת נתונים אלה או נוספים בשלב זה".
אבל באמת שאין צורך בפרשה השלישית. שתי הראשונות מספיקות כדי לזעוק שמשהו כאן לקוי מהיסוד ומסריח לשמים. זה סיפור של כוחנות, של בריונות, של ניצול שררה בוטה לאורך זמן. בלאס כותב בסיום המסמך "לאור העובדה כי ייתכן שלאלוף גלנט יש הסברים לאמור לעיל, מן הראוי לאפשר לו להגיב לדברים, בטרם תחליט הוועדה בעניין".
וחוץ מזה, כדי להדגים את גודל העוול ועוצמת הסירחון, בואו ניזכר במישהו. אהרן דומב, מצלצל מוכר? היה פעם מזכ"ל מועצת יש"ע. אחר כך מונה למנכ"ל משרד התיירות. הוא גרר אחריו, כנראה, מספר לא מבוטל של אויבים, והיו לא מעט תלונות, ונפתחו די הרבה חקירות שמיררו לו את החיים.
הוא זוכה מכל המקרים, אבל הרדיפה הכריעה אותו. ביקש לעבור לתפקיד אחר, פחות מנקר עיניים. מנכ"ל מרכז ההשקעות. ואז, בטופס מילוי הפרטים הסטנדרטי של מועמד לתפקיד, הייתה שאלה סטנדרטית: האם תלויות נגדו חקירות שטרם נסתיימו או האם תלויים נגדו כתבי אישום. דומב התלבט, לא ידע מה צריך לכתוב, אז השאיר ריק. מה אתם חושבים עשתה לו המדינה? הגישה כתב אישום.
קבלת דבר במרמה וקבלת משרה שלא כחוק. הוא גם הורשע. כך ייעשה למי שאף אחד לא חפץ ביקרו. שאף אחד לא יעז להסתנן ככה לתפקיד מנכ"ל מרכז ההשקעות (אבל רמטכ"ל? זה מותר). אגב , אם אתם שואלים את עצמכם מי חתום על כתב האישום נגד דומב, בשם הפרקליטות, אז הנה התשובה: עו"ד אורי קורב. אכן, מדינה קטנה יש לנו. מאוד מאוד קטנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם