מכשול ירוק לגדר ההפרדה מול הר גילה
הסיפור על החומה שנבנית מול חלונם של תושבי אל-וואלאג'ה, כפר קטן סמוך לירושלים, הוא לא עוד סיפור על פלסטינים שמוחים נגד גדר ההפרדה. זהו סיפור על קואליציה ייחודית: פלסטינים ומתנחלים, עיריית י-ם והחברה להגנת הטבע, ואפילו המשרד להגנת הסביבה
הסיפור על חומת החנק שנבנית בעצם הימים האלה מול חלונם של תושבי אל-וואלאג'ה, כפר פלסטיני קטן השוכן מול הר גילה, בשיפוליה הדרומיים של ירושלים רבתי, הוא לא עוד סיפור על פלסטינים שמוחים נגד גדר ההפרדה. זהו סיפור על קואליציה ייחודית, מקיר לקיר, ממש ממשלת אחדות דו-לאומית, שעושה הכל כדי למנוע את בניית הגדר. ברשימת המתנגדים שוכנים זה לצד זה פלסטינים, מתנחלים, עיריית ירושלים, החברה להגנת הטבע ואפילו המשרד להגנת הסביבה, שהשר העומד בראשו, כידוע, לא חשוד בשמאלנות יתר. לגדר הזו יש מקטרגים מכל כיוון אפשרי, ורק תומך אחד: משרד הביטחון. אלא שמשרד הביטחון קובע.
בקצה רחוב הסייפן בירושלים, בשיפולי גבעת משואה, יש תצפית נהדרת. אברהם שקד, איש ירושלים של החברה להגנת הטבע, משקיף על עמק נחל רפאים שמשתרע מלוא העין ונאנח. הוא מכיר באופן אינטימי כל מדרגת סלע באזור, כל מעיין. "את הנופים האלה אפשר לראות בכל הרי יהודה", הוא אומר, "אבל כאן הם עדיין חיים. עושים פה היום חקלאות על טראסות שחלקן נבנה בימי בית ראשון. כל המורשת התרבותית וההיסטורית של עם ישראל ושל העמים באזור מתרכזת כאן".
העמק יפה, אבל פצוע. עם פרוץ הסכמי אוסלו נסלל בו כביש, לפני כמה שנים ארגנו לעצמם כוחות הביטחון עוד דרך עפר.
חשוב למנוע אסון אקולוגי, אבל חשוב גם למנוע אסון ביטחוני.
"אנחנו לא נגד ביטחון. כל מי שרואה את תוואי השטח התלול, כולל הרבה מומחי ביטחון, מבין שאפשר לפקח עליו על ידי שימוש באמצעים אלקטרוניים, תצפיות וחיישנים. חוץ מזה, מתי בפעם האחרונה יצא מפה פיגוע?".
כולם כבר חשבו שלא תהיה גדר בוואלאג'ה. לפני ארבע שנים המערכת אותתה שהגדר בדרך, הפלסטינים מיהרו לבית המשפט והעסק נתקע. מאז נדמה היה שאפילו המדינה שכחה מהסיפור. כל מטר גדר עולה הרבה כסף, והייתה תחושה שמישהו בירושלים העדיף להכניס את התוכניות למגירה ולהשאיר אותן שם. עד שהגיע אביב 2010, ואיתו הדחפורים.
לקראת סוף אפריל נתקלו אנשי השטח של החברה להגנת הטבע בכלים שמכסחים את ההר והוכו בתדהמה. רועי סימון, תושב כפר אדומים ומנהל בית ספר שדה עופרה, נשמע אז נסער כשדיווח בטלפון על ההתפתחויות. "קשה לראות את זה", אמר, "הם הורסים הכל. זה כל כך מיותר". המחאה טיפסה כלפי מעלה, והגיעה עד לשכתו של השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן. ארדן שיגר מכתב חריף לשר הביטחון, אהוד ברק. "נוף חקלאות המדרגות העתיקה", כתב ארדן, "הוגדר כאחד מ-50 ' נופי תרבות' בישראל בעבודה משותפת של רשות הטבע והגנים והוועד הישראלי לאונסק"ו. . . העבודות ממיטות הרס על מדרגות חקלאיות בנות מאות בשנים, מתקנים חקלאיים ומערכות מים עתיקות, ופוגעות פגיעה אנושה בנוף המורשת העברית, הישראלית והעולמית". ארדן הזכיר שבפברואר השנה החליטה ממשלת ישראל על תוכנית לאומית לשימור אתרי מורשת, והקצתה לטובת העניין סכום גדול. איך בדיוק הריסוק של נחל רפאים מתיישב עם ההחלטה הזו?
אבל יש דברים חשובים יותר אפילו מעצים, מערכות אקולוגיות ונופי מורשת. למשל אנשים. דומה שאין פיתול אחד בסכסוך הישר אלי-פלסטיני, צרה אחת, שפסחה על תושבי וואלאג'ה, כפר בן 2,500 תושבים שסיפורו מגלם את כל האירוניה המרה הטמונה במלחמות בכלל, ובמלחמה הזו בפרט.
עד 1948 שכן וואלאג'ה בצדו המערבי של הקו הירוק, במקום שבו נמצא כיום מושב עמינדב. במהלך המלחמה נמלטו תושבי הכפר אל אדמותיהם החקלאיות, שהשתרעו כמה קילומטרים מעבר למה שהפך בהמשך לקו הירוק, והתיישבו עליהן. עד 1967 רובם עסקו בחקלאות, אבל אחרי מלחמת ששת הימים הופקעו קרוב למחצית מהאדמות החקלאיות של הכפר לטובת בנייתם של הר גילה ושכונת גילה. הכפר מצוי כולו מעבר לקו הירוק, אבל אחרי המלחמה הוכללו כשליש מאדמותיו בשטחה המוניציפלי של ירושלים וסופחו לישראל.
זה היה הסימן לתחילתו של תיאטרון אבסורד: בניגוד לשאר השכונות במזרח ירושלים שסופחו, תושבי וואלאג'ה מעולם לא הוכרו כתושבי ירושלים והמשיכו לשאת תעודות זהות כתומות של פלסטינים תושבי יהודה, השומרון ועזה. כך נוצר מצב שבחלקו הצפוני של הכפר - הנמצא בשטח השיפוט של ירושלים - תושבי וואלאג'ה נחשבים לשוהים בלתי חוקיים בבתיהם שלהם. הרי הבתים נמצאים בישראל, והדיירים פלסטינים.
את אספקת המים, כמו גם שירותי פינוי הפסולת והביוב, מקבלים בוואלאג'ה מהרשות הפלסטינית, נפת בית לחם. מעיריית ירושלים הם קיבלו במהלך השנים שירות ייחודי: הריסת בתים (בשנה האחרונה ההריסות נפסקו בגלל הרגישות הפוליטית). בירושלים , כידוע, אסור לבנות בלי היתר. קבלת היתר לבנייה, לעומת זאת, היא משימה בלתי אפשרית מסיבה פשוטה: עיריית ירושלים מעולם לא טרחה לחבר עבור הכפר תוכנית מתאר. ובלי תוכנית מתאר אי אפשר לבנות. קפקא, צריך להודות, לא היה יכול לנסח את זה טוב יותר. ואם כל זה לא הספיק לתושבי הכפר, באה הגדר.
בכניסה לוואלאג'ה כבר עומד על תלו קטע ארוך של החומה. בצד הפונה להר גילה - בין שני היישובים מפרידים כמה עשרות מטרים - היא מצופה אבן ירושלמית נאה; בצד הפונה לוואלאג'ה - בטון אפור, חשוף ומדכא.
אחמד ברג'ות, בן 63, נראה קשיש מכפי שנותיו. הוא דובר עברית רהוטה. יש לו הרבה חברים בישראל, בעיקר בירושלים, עד 95' עבד כקבלן בניין בעיר ובנה בתים עבור ידידיו הישראלים. את אדמותיו 35- - 40 דונם ירש מאביו וסבו. כשקיבל לראשונה הודעה על הגדר שבדרך, לא הבין שהיא עתידה לעבור על החלקות שלו. "היו על המפה קווים אדומים עבים מדי, לא יכולתי לדעת שזה בדיוק כאן".
"בדיוק כאן" זו הגדרה טובה. הגדר עוברת 30 מטר מחלונות ביתה של משפחת ברג'ות, חוצה את חלקותיה. גם מה שנשאר - גן הירק עם הפלפלים והחצילים, גפן מטפסת, כמה עצי זית ופרי - התמלא אבק מהעבודות, והעצים מראים סימני מצוקה קשים. כדי לשטוף אותם על בסיס יומי נדרשות כמויות גדולות של מים, וברג'ות לא יכול לעמוד בהוצאה. אילולא התייצב מול הדחפורים ועתר לבית המשפט, הם היו מועכים גם את הקברים של הוריו וסבתו שניצבים על המדרון. כדי להגיע אל הנחלה המשפחתית, הוא צריך לנצל הפוגה בעבודות ולחצות את דרך העפר. מה יהיה כשהחומה תעמוד? אללה הוא אכבר.
כשברג'ות נשאל אם הפיצויים שהוא אמור לקבל נגד הקרקעות המופקעות ישפרו את המצב, הוא נדרך: "לא מוכן לקבל פיצויים. לא מכרתי את האדמות, אז אני לא מוכן לקבל כסף. לקחו לי אותן בכוח. שמעת פעם על מישהו שנאנס ומוכן לקבל פיצויים?". ברג'ות הוא לא היחיד בוואלאג'ה שעוקב בפסימיות גוברת אחרי בניית הגדר. כשתושלם הקמתה, הכפר יהיה כמעט במצור. הגדר למעשה תקיף אותו מכל עבריו, תפריד אותו ממרבית אדמותיו החקלאיות ותשאיר אותו מחובר לעולם באמצעות כביש אחד שיוצא לכיוון בית ג'אלה. "זה הכיבוש, יא חביבי", מסכם ברג'ות, "זה הדיכוי".
המפלט האחרון שתושבי וואלאג'ה נושאים אליו את עיניהם הוא בית המשפט העליון. עם פרוץ העבודות הם הגישו עתירה ודרשו לעצור את הקמת הגדר בטענה שהתוואי פוגעני, ושהפקעת הקרקעות שלהם נעשתה באמצעות צווים שפג תוקפם. בתשובה שהגישה לבית המשפט דחתה המדינה את שתי הטענות.
בתחילת החודש הבא השופטים אמורים לתת את פסיקתם. במהלך הדיונים המשפטיים התברר שגם עיריית ירושלים מתנגדת לתוואי הגדר, שעתידה להפריד בינה ובין שטח שהוא, להבנתה, בשר מבשרה. לטענת העירייה, תושבי הר גילה - שהם תושבי העיר - מתנגדים להקמת החומה. לכאורה, תושבי הר גילה היו אמורים להיות התומכים הנלהבים ביותר של הגדר - שהרי הם נמצאים בקו הראשון מול חדירה אפשרית של מפגעים; אלא שהמצב הביטחוני כנראה די בסדר, ולעומת זאת, כשאנשי הר גילה רכשו את הווילות היוקרתיות המשקיפות על נוף הטראסות בעל האיכות הטוסקנית, הם לא לקחו בחשבון שבינם ובין כל היופי הזה תצמח לפתע חומה.
במסמך שהגישה לבית המשפט, טוענת עיריית ירושלים ש"אופי המכשול מחריב את המרקם האקולוגי, הנופי, החי והצומח באזור, שהתפתח במשך אלפי שנים ומהווה מוקד משיכה לאוהבי טבע, חובבי היסטוריה וארכיאולוגיה ושוחרי סביבה. קו הנוף הייחודי של ירושלים שונה כבר באופן בלתי הפיך בצפונה ובמזרחה. יש ללמוד מכך ולעצור את המגמה הזו בדרומה של ירושלים".
בשלב הזה, כאילו הפרשה אינה סבוכה דיה, נכנס לזירה גורם נוסף: קבוצה של ישראלים, ששואפת להקים על מדרונות נחל רפאים התנחלות חדשה, עצומת ממדים, בשם גבעת יעל. לטענת אנשי הקבוצה הם רכשו כדין קרקעות המשתרעות על פני 2,000 דונם באזור, והקמת הגדר בתוואי הנוכחי תטרפד את תוכניותיהם ותפגע בחזון היישוב החדש, שעתיד לכלול לא פחות מ-13 אלף יחידות דיור ולהוות חוליה מחברת בין ירושלים לגוש עציון. כדי לגבות את עמדתם גייסו אנשי גבעת יעל שחקן חיזוק לא צפוי: אל"מ בדימוס דני תרזה.
תרזה, למי שלא מכיר, היה במשך שנים "מר חומה" של מערכת הביטחון. הוא עמד בראש מינהלת גדר ההפרדה, עיצב את התוואי שלה, והגן עליו עשרות פעמים בבתי המשפט בטענה שהצורך הביטחוני מקדש הכל. כיום הוא פנסיונר של מערכת הביטחון שמספק שירותי ייעוץ, ומתברר שהוא שינה את דעתו. בחוות דעת שחיבר בהזמנת אנשי גבעת יעל ושהוגשה לבית המשפט, הוא מסביר בלהט מדוע התוואי הנוכחי של הגדר אינו חיוני מבחינה ביטחונית ומציע להעתיק אותה לתוואי אחר. עכשיו רק נותר להחליט מי צודק - תרזה א' או תרזה ב'.
ביום שבו אנשי גבעת יעל-אם יגיע יום כזה-ינסו לממש את תוכניות היישוב החדש, הם ימצאו מולם את תושבי וואלאג'ה, את אנשי החברה להגנת הטבע, וכנראה גם את המשרד להגנת הסביבה. "להקים כאן יישוב זה אסון עוד יותר גדול מאשר הקמת הגדר", אומר אברהם שקד מהחברה להגנת הטבע. זמנה של המלחמה הזו עוד יבוא, אבל בינתיים כל המשתתפים העתידיים בה עומדים יחדיו כתף אל כתף מול בג"ץ, ומחזיקים אצבעות שהדחפורים יפסיקו לעבוד מתחת לחלון של אחמד ברג'ות.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם