תמי ארד: אני כבר לא כועסת, רק מאוכזבת ועצובה

בטקס מיוחד בבסיס חיל האוויר לציון 24 שנים לנפילתו בשבי של בעלה, סיפרה אשתו של הנווט הנעדר, רון ארד, על התעלומה שמלווה את חייה. "כאשר אני חושבת עליו זה בדרך כלל מסתיים במועקה גדולה", אמרה. "הפכנו כולנו לאנדרטה שלו". ארד גם מתחה ביקורת על הממשלה שלא השיבה עוד את גלעד שליט

אלי לוי | 16/10/2010 15:23

24 שנים לאחר נפילתו בשבי של הנווט השבוי רון ארד, התייחסה אתמול (ו') אשתו תמי לזיכרון ממנו ולתחושות שמלוות אותה מאז היום בו היא התבשרה כי הוא מוחזק בידי הארגון השיעי "אמל". "יש אנשים שעדיין מאחלים לי בשורות טובות", אמרה ארד בטקס מיוחד בבסיס חיל האוויר. "אני יודעת שכאשר אני מרשה לעצמי לחשוב על רון זה תמיד מסתיים במועקה. אחרי 24 שנים אני כבר לא כועסת, רק מאוכזבת ועצובה".

תמי ארד צילום: משה שי

ארד סיפרה על החיים הקשים בצל נפילתו בשבי של בעלה. "הוא יכול היה להיות בן 52, אבא של יובל כמו שאבות צריכים להיות, להרגיע אותה כמו שאני מנסה ולא מצליחה. להגיד לה שיהיה בסדר עם הבחינות ללשכה. הוא היה יכול להיות אבא לעוד כמה ילדים חמודים, פרופ' להנדסה גנטית במכון וייצמן או איש הייטק, שחקן כדורגל של ימי שישי אחר הצהריים ואוהד מתוסכל של הפועל כפר סבא.

"לנעדרות אין פנים ואין קבר. הנעדרות היא ריק מתמשך ואי אפשר למלא אותה בהנצחה, ואי אפשר לשתול סביבה פרחים. אפשר פעם בשנה להיפגש בטייסת כמו שאנחנו עושים ובמקום אזכרה לקרוא ליום הזה 'האירוע של רון' ולהזכיר שהוא עדיין לא חזר. אני לא יודעת אם הוא יחזור אבל אני יודעת שכשהוא יחזור אלה לא יהיו בשורות טובות".

השוק שמתנהל היום על חייו של חייל שבוי – מביש

ארד התייחסה גם למאבק למען השבת גלעד שליט. "השוק שמתנהל היום סביב חייו של חייל שבוי, שהמדינה שלחה להילחם, הוא מביש בעיני", אמרה. "האמת היא שהשוק הזה התנהל גם לפני 24 שנים, אבל הייתי כנראה נאיבית וצעירה מכדי להבין. אז סירבתי לקלוט שבעצם לאיש שלי יש מחיר".

ארד התייחסה למאבק של משפחת שליט וסיפרה מדוע היא אינה לוקחת בו חלק. "כשאני מנסה לנתח למה אני לא פוקדת מידי שבוע את משפחת שליט באוהל המחאה, אני מבינה שאני כנראה מנסה להתרחק מההחמצות, מהתקוות שהתבדו,

מייסורי המצפון שלא שבתתי רעב מול משרד ראש הממשלה, שלא עברתי להתגורר מול דלת ביתו. אני חושבת שאני מנסה לא לעמוד שוב מול חוסר האונים, אבל אני עומדת מולו וכנראה לעולם הוא יתנוסס לנגד עיני", אמרה ארד.

ארד סיפרה על שיחה שהייתה לה עם הוריו של גלעד, נועם ואביבה. "כשנועם ואביבה סיפרו לי שהם עוברים לגור באוהל המחאה אמרתי להם שזו כנראה הדרך היחידה", אמרה. "בדיעבד לא בטוח שזה מה שהיה מחזיר את רון אבל אולי הייתי מרגישה יותר טוב עם עצמי. אולי לא".

"המשפחה של רון הפכה לאנדרטה שלו"

אשתו של הנווט השבוי המשיכה וסיפרה על חייה מאז נפל בעלה בשבי. "הפכנו, המשפחה של רון, לאנדרטה שלו. למדתי לחיות עם זה אבל לא למדתי לחיות עם קהות החושים סביב חייו של חייל שבוי", סיפרה. "אני מזדהה עם כאב האובדן של משפחות נפגעי הטרור. אני לא מתיימרת להבין את כאבם, אולי את הצורך שלהם בנקם. אבל אני חושבת שהניסיון למכור לציבור שכוח ההרתעה של מדינת ישראל יקום או ייפול על כתפיו של חייל שבוי הוא לא רציני, מטעה ולא הוגן.

"מנהיגות תפקידה לעמוד באומץ מול משפחות שכולות ולומר בקול ברור: 'מדינת ישראל תדע לשמור על בטחון אזרחיה גם אחרי שחרור טרוריסטים מבתי הכלא. את המתים, עם כול הכאב אי אפשר להשיב. את גלעד שליט אפשר עדיין להשיב".