הימין הקיצוני וחוצפתו - אי אפשר שלא להתפלץ
הם כבר לא נושאים באחריות, הם משקים ומזבלים ערוגות של שנאה שמנביטות כאן דור לא קטן של מכחישי רצח וממציאי קונספירציות
א', שהיה אז, וגם היום, פעיל מרכזי בליכוד (ומוכר לכל כתב פוליטי), איש ימין מוצהר (אם כי התמרכז מאז) לא היסס. הוא הרים מיד טלפון לרכז של שירות הביטחון הכללי שאיתו הייתה לו היכרות מוקדמת, ונפגש עמו עוד באותו יום. "אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול", שחזר השבוע. "סיפרתי לו את כל הסיפור".
אחרי השיחה עם הרכז זומן א', עוד באותו ערב, לפגישה במלון הייאט בירושלים עם אנשי שב"כ נוספים ששתו ממנו, בצמא, את כל האינפורמציה וסיפרו לו על הגרעין הקיצוני ביישוב בת עין, שנמצא במעקב כבר זמן ממושך.
הם שאלו אותו אם יהיה מוכן לפגוש את הסטודנט הקיצוני פעם נוספת, לדובב אותו ולהקליט את השיחה. א' שקל והסכים. מצד אחד, להקליט קולגה ללימודים עבור השב"כ זה לא מעשה חברי או שגרתי. מצד שני, א' הבין מצוין במה מדובר כאן. מה נמצא על כף המאזניים.
בבית מלון קטן בסביבת רחוב אגרון פגש מומחה טכני של השב"כ שהתקין על גופו מכשיר האזנה ו-א' יצא לפגישה נוספת עם ידידו הסטודנט.
"ישבתי אצלו במשרד התיווך שלו", מספר א'. "עשיתי ככל יכולתי. דיברנו על המחתרת בבת עין, על רצח ראש ממשלה. הוא לא נכנס לשמות, אבל שיתף פעולה. כשראיתי שמיציתי חזרתי למפעילים שלי". הם לקחו ממנו את מכשיר ההקלטה
כעבור זמן קיבל א', להפתעתו, מגן הוקרה של השב"כ על הסיוע שהעניק והיוזמה שגילה. אחרי כמה שנים התפוצצה גם פרשת המחתרת בבת עין (שנמוגה בקול ענות חלושה) ול-א' היה סוג של דה ז'ה-וו.
למרבה הצער, כל הפעילות הזו לא הספיקה כדי למנוע את רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין. הוא נרצח שישה שבועות אחרי פעילות הריגול הקטנה של א'.
יכול להיות שאם מרגלית הר-שפי הייתה עושה מעשה דומה, או סתם מרימה טלפון למשטרה, רבין לא היה נרצח. אבל היא העדיפה לשתוק. "שמעתי השבוע את ההתבכיינות של הר-שפי, המשפחה ומליצי היושר שלה, והזדעזעתי", אומר א'. "על מה הם מדברים בכלל? ברגע שאת שומעת שמישהו אומר שצריך לרצוח את ראש הממשלה ורואה שהוא לא מתלוצץ - את צריכה לדווח. נקודה. כל השאר שטויות".
15 השנים שחלפו מאז נרצח רבין טשטשו את הגבולות, את קווי המתאר, את הזיכרון. הימין הקיצוני שובר את השיאים של עצמו בכל שנה מחדש. החוצפה הולכת וגוברת. התיאבון גדל. הם כבר לא מתנהגים כמי שנושאים באחריות למסע ההסתה שקדם לרצח, אלא כקורבנות. נעשה להם, נעבעך, עוול נורא.
מרגלית הר-שפי לא מוצאת עבודה ומנוח לנפשה! יגאל עמיר בכלא!! שומו שמים, איזה עינוי דין. הם דורשים, החברים שמשקים ומזבלים את ערוגות השנאה שמנביטות כאן דור לא קטן של מכחישי רצח וממציאי תיאוריות קונספירציה, שיתנצלו בפניהם. שיבקשו סליחה. שלא יגידו עליהם דברים רעים. אחרת, הם כבר יידעו מה לעשות.
האמת היא שאפשר להתפלץ. אני לא נמנה עם אלה שיודעים מצוין מה רבין רצה ולאן שאף להגיע. הוא לא היה איש מורכב, רבין, אלא אדם פשוט יחסית, פטריוט ישראלי-ציוני, מגדולי הלוחמים שצמחו פה ומי ששאף בכל מאודו להצעיד את המדינה לחוף מבטחים. יכול להיות שצדק, יכול להיות שטעה.
אסור היה להרים עליו יד. רציחתו הייתה ניסיון לרצח הדמוקרטיה בישראל. גם אילו היה ראש ממשלה ימני, שיוצא למלחמה שנויה במחלוקת. כל עוד נבחר בדרך דמוקרטית, זכותו לטעות ולהמשיך לחיות.
לא צריך היה לצפות שלשום בסרט המצוין בערוץ 10 כדי להיזכר במסע ההסתה המחליא, גדוש השנאה, שנערך כאן לרבין בחודשים שלפני הרצח. תמונות מזעזעות, מעוררות קבס, הופכות מעיים. למסע הזה שותפים רבים. חלקם בכירים וראשיים, חלקם משניים. על המרפסת ההיא, בכיכר ציון, הצטופפו רבים ממנהיגי הליכוד, כולל ראש הממשלה הנוכחי, שגם פסע מעדנות והוביל את התהלוכה עם ארון המתים ההוא.
ועדיין, אסור לשכוח את מה שהיה ואסור לעבור על זה לסדר היום. בעיקר משום שאוזלת יד ואפסות של גורמי שלטון החוק (בראשם היועץ המשפטי דאז, מיכאל בן-יאיר) גרמו לכך שרוב המסיתים הראשיים, ביניהם לא מעט רבני ימין קיצוני שוטפי ושטופי מוח, החליקו אל מחוץ לאירוע הזה כאילו לא קרה מעולם. וככל שחולף הזמן, כך גוברת העזתם, חוצפתם, דרישותיהם.
השנה זה בא לידי ביטוי ב"עוול הנורא" שנגרם למרגלית הר-שפי. ההיא עם הצמה והחיוך שעשתה טובה עד שמלמלה סוג של הבעת חרטה על כי לא טרחה להרים טלפון לאף אחד ולספר שיש מישהו, שנראה רציני ונחוש, שזומם לרצוח ראש ממשלה בישראל.
הר-שפי צריכה, לדעתי, להגיד תודה שהיא חופשייה. יש כמה מדינות נאורות שבהן היא לא הייתה רואה אור יום. מדינות שמכבדות את עצמן ואת ערכיהן. אצלנו, עד השנה הבאה, היא תהיה כבר קדושה מעונה. לא מנעה את רצח רבין? איך תמנע, הרי רבין בכלל לא נרצח, הוא התאבד.
ביום רביעי, אחרי טקס הזיכרון בכנסת, זומנו המכובדים ללשכת היושב ראש ראובן ריבלין. היו שם הנשיא פרס, ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון ברק, יו"ר האופוזיציה לבני, נשיאת העליון ביניש, בני משפחת רבין ומקורביו, שמעון שבס ואיתן הבר. השיחה התמקדה בקוטביות בעם. כמעט כולם היו שותפים לדעה שהיום, בניגוד לפעם, הקטבים התקרבו, המחנות היטשטשו, העם הרבה פחות מפולג, אנשים מקשיבים יותר אחד לשני. "יש היום הרבה יותר קונצנזוס רחב בציבור לשלום", אמר פרס, "צריך לנצל את זה".
נתניהו אמר ש"היהודים לא יודעים לנהל משא ומתן. הם רוצים שהכל יהיה גלוי. הכי טוב לנהל משא ומתן זה רק באופן חשאי, ולהביא את התוצאות לעם רק כשהן כבר הושלמו. אני חסיד גדול של שיחות חשאיות". לבני לא התאפקה והעירה ש"אולי היהודים לא יודעים לנהל משא ומתן, אבל היהודיות כן". ומישהו ממשפחת רבין שאל אם דבריו של ביבי אומרים, בעצם, שיש עכשיו משא ומתן חשאי. כולם צחקו, אף שמצחיק זה לא.
שמעון שבס, מקורבו האולטימטיבי של רבין, התעקש. "מה לוח הזמנים של משא ומתן חשאי", שאל את נתניהו, "חודש, חצי שנה, שנתיים, כמה?", ונתניהו השיב "כמה שנצטרך". שבס המשיך להעיק עליו: "תקשיב, ביבי, יש לך כאן הזדמנות שכמוה לא הייתה לרבין. התנאים עם הפלסטינים בשלים לשלום. יש שם הנהגה נוחה עכשיו, השליטה שלהם בשטח מצוינת, נוח לדבר איתם.
"האנשים בשטח מוכנים, הערים הפלסטיניות הפכו מקני צרעות לערים מודרניות ושוקקות. הם לא חובבי ציון, אבל המצב הזה לא יחזור על עצמו. אם לא תנצל את ההזדמנות הזו, יהיה כאן כאוס, זו תהיה בכייה לדורות. אני מקווה שתבין את גודל השעה".
נתניהו, ברצינות או בציניות, תלוי מאיפה מסתכלים, הרים את הכפפה: "אני מקווה שאתה אומר להם את זה גם ברמאללה", אמר לשבס, "אבל אולי אתה מוכן לעזור לי לדבר איתם?". שבס: "אם תטיל עליי לדבר איתם בשליחותך, אעשה זאת. אני רק לא בטוח שתטיל".
עכשיו הוא מחכה לאמצע נובמבר. שום דבר הוא לא מתכוון לעשות עד אז. לא מדובר רק בבחירות באמריקה. זה הרבה יותר מזה. בנובמבר יקרו עוד כמה דברים חשובים מבחינת ראש הממשלה. אולי אפילו יותר מהצרות של אובמה.
בנובמבר ייגזר דינו של צחי הנגבי. עם קלון (ומחוץ למערכת הפוליטית), או בלי. התאריך נדחה מ-2 בחודש ל-9 בו.
בנובמבר יתברר אם המאבק חסר המעצורים והבושה של שלום שמחון להשתלט על הקרן הקיימת לישראל (אחרי שהבין שבור השומן הפוליטי שלו חרב לחלוטין) יצלח. בית המשפט אמור להגיד את דברו.
נתניהו אמור היה לפגוש את ציפי לבני ביום חמישי שעבר אבל הזיז את הפגישה לשישי (לפני שבוע בדיוק) ובמקום זה פגש את אלי אפללו. ראש ממשלת ישראל פינה לעצמו את הזמן וישב עם הח"כ הפורש מקדימה כדי להפציר בו שידחה את הליכתו לקק"ל (אפללו אמור להתמנות ליו"ר עמית בקק"ל) בכמה שבועות.
אם צחי מנוקה ונשאר בפוליטיקה, למשל, אולי חשוב שגם אפללו יישאר ח"כ ואז אולי אפשר שוב לפצל את קדימה?
או שביבי מנסה לעזור לברק ולהשאיר לידו את שלום שמחון בכל זאת, לקראת המאבקים הצפויים? או שיש עדיין תקווה לארגן לשאול מופז את תיק הביטחון, בהנחה שהעבודה יוצאת סוף-סוף, כדי שינהיג לקואליציה של ביבי את שביעיית המורדים?
מה שבטוח זה שנתניהו מרכז כוחות ותוכניות לקראת אמצע החודש הבא ואז, אולי, יחליט לאן מועדות פניו. ימינה, שמאלה, למעלה, למטה, שלטון או אבדון. והוא בכלל רוצה להישאר במקום, לא לזוז מטר, לא להרגיז אף אחד ולא לעשות כלום. מה שעשה עד עכשיו.
הפרקליטות הודיעה אתמול לנילי פריאל, רעיית שר הביטחון ברק, שתיק החקירה בעניין הפיליפינית ייפתח מחדש. היו התפתחויות, כידוע. חושבים שם, בפרקליטות, שהביקורת הנוקבת שנמתחה עליהם בתקשורת עושה להם עוול. יש להם קייס מסוים. על פי הדין היבש, הם לא היו אמורים להתערב בתיק הזה. לו התעלמו ממנו, רשות ההגירה וחוקרי התמ"ת היו צריכים לסגור אותו מחוסר ראיות.
וינשטיין הנחה את האנשים הנחיה מדויקת: אין הנחות בגרוש, אבל גם לא להפך. אין להחמיר רק מפני שזה איש ציבור.
זו הגישה שלו, הוא הביא אותה מהבית, וצריך לקוות שינחיל אותה לחברים בסלאח א-דין. על פי הגישה הזו, חלק ניכר מהתיקים של אהוד אולמרט לא היה נפתח כלל, תיק הנשיקה של חיים רמון היה נסגר בנזיפה.
אבל אנחנו בענייני הפיליפינית. עכשיו, כשכבר ברור שנילי פריאל לא אמרה אמת בחקירה (קוראים לזה שיקרה), התיק מסתבך. היא נשאלה שם שאלות רבות. על כולן אמרה שהיא "לא זוכרת". לא מספר הטלפון של הפיליפינית, לא איך הגיעה אליה, וגם לא זוכרת אם הייתה לפניה פיליפינית אחרת.
על פי מידע שהגיע אליי בשבוע האחרון, וירג'יניה לא הייתה הפיליפינית הראשונה של המשפחה. קדמה לה עובדת זרה אחרת, גם היא ללא היתר. ביקשתי תגובה מהשב"כ. שאלתי אם יש בידי שירות הביטחון הכללי פרטים של עובדת שקדמה לאותה וירג'יניה. בשב"כ לא התייחסו (וגם לא הכחישו). הרמתי השבוע טלפון לברק סרי, דוברו של שר הביטחון. "אני בודק", הבטיח , וכעבור שתי דקות חזר ואמר ש"בעצם, אני עובד משרד הביטחון, אני לא צריך להתעסק בדברים כאלה".
עכשיו כדאי שהחברים בפרקליטות, ובכל הרשויות החוקרות את הסירחון הזה, יבדקו כמה פיליפיניות היו שם בדיוק ללא היתר. מומלץ גם לבדוק אם הפיליפינית הקודמת, זו שלפני וירג'יניה, נסעה במהלך עבודתה הביתה לחופשת מולדת. ואם חזרה ממנה.
ואיך חזרה. האם מישהו עזר לה לעבור את ביקורת הדרכונים כשחזרה? לא תהיה בעיה לבדוק את זה, אם וכאשר מישהו יבקש מהשב"כ את הפרטים המדויקים שלה. טלפון אחד למשטרת הגבולות, זה כל מה שנדרש.
החקירה המוזרה הזו הייתה מלאה אירועים ביזאריים. השב"כ, למשל, לא אהב את דרישת היועץ המשפטי להעביר את פרטיה של וירג'יניה. וינשטיין התעקש. השב"כ ביקש פנייה בכתב, וינשטיין שיגר פנייה כזו. בסמכותו לקבל כל מידע מהשב"כ. אחרי שהפרטים התקבלו, נעשו סריקות אחרי וירג'יניה, באמצעות ארגוני עובדים זרים, עמותות המסייעות להם, בדיקה במעברי הגבול, הפעלת מודיעין. שום דבר. וירג'יניה לא עונה.
בשלב מסוים נשקלה האפשרות לצותת לכרמלה מנשה, כתבת "קול ישראל" שחשפה את הפרשה (ואחר כך גם את וירג'יניה) או לקבל את פלטי השיחות של הסלולרי שלה. וינשטיין הטיל וטו. יש גבול לכל תעלול, אמר. אחר כך עלתה האפשרות לקחת את התיק לבית המשפט בעזרת עדויות מאבטחי השב"כ. הפעם, השב"כ התרומם על הרגליים האחוריות. לא יקום ולא יהיה, אמרו שם.
וינשטיין היה צריך להחליט. בתיק קצב, אגב, סייע מזכר של מאבטחי הנשיא לשעבר להפריך את אחת מטענות האליבי שלו. אבל זה היה תיק אונס, של נשיא לשעבר, עברות פליליות חמורות. כאן יש תיק מנהלי. וינשטיין החליט לא לעבור את הגבול. על הטענה שצריך היה לפחות לגבות מנילי פריאל את הקנס, יש תשובה חוקית ראויה: על פי התקנות, במקרה הזה בו הועסקה עובדת זרה עם אשרת עבודה בסיעוד, במשך תקופה ממושכת במשק בית פרטי, אין קנס. הולכים ישר לכתב אישום. וכשאין ראיות, אז גם אין כתב אישום. ואם אין כתב אישום, אי אפשר גם להטיל קנס. מגוחך, אבל חוקי.
עכשיו נותר להמתין בסבלנות ובסקרנות להתפתחויות. עכשיו כבר יודעים שם, אצל וינשטיין, שאשת שר הביטחון שיקרה בחקירה. ואם יתאמצו מעט, יוכלו לברר אם הייתה להם שם, באקירוב, עוד פיליפינית, או עובדת זרה ללא היתר. מה שיהפוך את זה כבר לעבירות סדרתיות. ועוד טיפ-טיפה עבודה תאפשר להם לברר איך זה התנהל, אם היו יציאות וחזרות ארצה, מי אישר, אם בכלל, ואיך שר הביטחון קשור לכל זה. או שלא.
עד שכל זה יקרה, ניטש במפלגת העבודה קרב הגמדים הגרוטסקי ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה המודרנית. מזמן לא התקוטטו מעטים ומגוחכים כל כך על ירושה עלובה כל כך. החברים רבים על הזכות לקבל גופה. בפינה הימנית פרופ' אבישי ברוורמן, האיש שהיה לאגדה עוד בחייו ויהיה, בעזרת השם ואחרי הבחירות הקרובות, ראש הממשלה של כולם. בפינה השמאלית התחתונה, בוז'י הרצוג.
את נאום ההכרזה שלו על הכוונה להתמודד על ראשות העבודה נשא השבוע בלשכת המפלגה. טוב שלא הלך להכריז בבית הקברות. הוא פתח את הנאום בליקוקים נמרצים למנכ"ל הנבחר של המפלגה, אחד חיליק בר, שהוא בכלל המקורב של פואד בן אליעזר (שבטח מתפוצץ מצחוק מול החזיונות הללו), והמשיך במחמאה לפואד, ודיבר גם על "אהוד", ואחרי שגמר בחלוקת הכיבודים, הואיל להודיע שהמפלגה יקרה לו ושהוא ישקם אותה ויציל אותה מידי משנאיה.
ככה מכריזים על מועמדות? הכרזה של מי שמחזיק מעצמו צריכה להתקיים בכנס פוליטי רב משתתפים ופעלולים, בנאום מנהיגותי, כוחני, שיכלול גם את הצגת המתווה הרעיוני והתוכנית האופרטיבית, והכי חשוב, כל זה צריך לקרות בסיטואציה של מאבק, של שעת חירום, ולא תוך המשך השתבללות והתקרנפות בתוך הממשלה הנוכחית, שהפכה לארון המתים הווירטואלי של מפלגת העבודה.
אבל לא. הרצוג וברוורמן "ייאבקו מבפנים". כשהבינו שניהם שהם מתמודדים, פתחו במרוץ להקדים אחד את השני. בוז'י מיהר ללשכה, מוסד גריאטרי שהכלח שאבד עליו כבר החליד מזמן, ברוורמן חלק את משנתו אצל שלום ירושלמי במוסף הזה )מומלץ לקרוא ולשמור(. על אהוד ברק נמתחת כאן ביקורת נוקבת כבר זמן רב, אבל את חוש ההומור אי אפשר לקחת ממנו. וגם את הכישרון לתאר מציאות בדרך הכי חדה ושנונה שאפשר. ברק קרא למרד הזה, של הבוז'רמנים, "מרד הנפילים".
אקו"ם