"אנחנו ניצולי מחנה טרבלינקה האחרונים"
הם היו 4 נערים ששרדו את המחנה. לאחרונה הלכו שניים מהם לעולמם. כעת נשארו שמואל וילנברג וקלמן טייגמן הניצולים האחרונים בחיים
טייגמן בן 87 הגיע למחנה שהוקם בצפון מזרח פולין עם אמו בהיותו בן 19. זמן קצר לאחר מכן היא נלקחה להשמדה והוא הועסק על ידי הנאצים בעבודות מיון חפציהם של היהודים שהובלו אל תאי הגזים.
וילנברג גם הוא בן 87, נשלח לטרבלינקה כאשר היה בן 20, יחד עם 6,000 בני עירו. כאשר ירד מהרכבת פגש אותו אחד מחבריו שכבר שהה בטרבלינקה כמה שבועות ונידב לו עצה שהצילה את חייו: "תתחזה לבנאי. הגרמנים זקוקים לבנאים כעת". כאשר הגיע אליו שומר גרמני ושאל מה מקצועו, אמר וילנברג כי הוא בנאי, וכך ניצלו חייו תוך שהוא רואה את שאר חבריו מובלים לתאי הגזים. את סיפורו המלא, כיצד נלקח לטרבלינקה וכיצד שרד, הוא מפרט בספרו "מרד בטרבלינקה", שתורגם לשש שפות, בהן פולנית וגרמנית.
השניים, יחד עם אפשטיין ורוזנברג, ראו במו עיניהם מאות אלפי יהודים נטבחים באכזריות, עד שניצלו במהלך המרד הגדול שבו מצאו את מותם רבים מהאסירים. "החלטנו לברוח ורצנו לכיוון השער", סיפר טייגמן בעדותו ביד ושם על המרד, "רצתי עם כולם על גדר תיל והתחלנו לטפס עליה. איך עברתי את הגדר - עד היום אני לא יודע, כדורים שרקו לנו מעל הראש, ורצנו בזיגזגים עד שהגענו ליער".
וילנברג, ששהה בטרבלינקה מאוקטובר 1942 עד אוגוסט 1943, מספר כי במהלך שהותו במחנה הוא ספג כדור אקדח ברגל מאחד השומרים הנאצים, "אולם גם זה לא מנע ממני לקחת חלק במרד הגדול".
הפעם האחרונה שבה נפגשו ארבעת הניצולים הייתה לפני כשבע שנים, ביום הולדתו ה-80 של טייגמן. "כל אחד קם ובירך, אבל כשרוזנברג התחיל לדבר הוא כל כך התרגש ודיבר
"פנחס ואליהו עבדו בקרמטוריום וראו את הדברים הכי נוראים שהיו בטרבלינקה", אומר וילנברג. "היינו נפגשים מדי שנה ב-1 באוגוסט במפגש של ניצולי שואה לציין את יום השנה למרד טרבלינקה, אבל השנה הם הלכו לצערי לעולמם", הוא מספר. "אני לא מכיר ניצול אחר שנשאר מאז, בארץ או בעולם", מוסיף טייגמן, "אם ביד ושם אומרים שאנחנו האחרונים, הם כנראה בדקו את זה. גם אני וגם וילי (שמואל וילנברג) סיפרנו את מה שראינו, גם ביד ושם וגם למשפחות שלנו, ולכל מי שרצה לשמוע".
"כשהגענו לארץ, אני, וילנברג, אפשטיין ורוזנברג, לא האמינו למה שסיפרנו", משחזר טייגמן, "אף אחד לא חשב שזוועות כאלו יכולות להתרחש". אתמול, בדירתו בבת ים, הוא נזכר כיצד שכנע אותו התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, להתייצב על דוכן העדים ולהעיד על המראות והזוועות שראה בטרבלינקה.
כמה שנים לאחר עלייתו לארץ הוא אף התבקש לטוס לגרמניה, שם העיד נגד הנאצים אשר היו חלק מהפיקוד על מחנה המוות. גם וילנברג מקדיש חלק גדול מחייו לשימור הזיכרון הנורא. בימים אלו הוא נמצא בורשה יחד עם אשתו עדה. הוא הוזמן לטקס שייערך היום בטרבלינקה בהשתתפות מאות בני נוער מישראל ופולין, שבו הוא אמור להרצות ולספר לבני הנוער את סיפורו האישי ועל הסבל הנורא שחווה במקום שבו הם עומדים.
וילנברג מספר כי "במהלך השנים קיבלתי כבר כמה אותות ועיטורי גבורה מפולין, כולל עיטור הגבורה השני בחשיבותו במדינה, והטלוויזיה הפולנית עשתה עליי סרט. עד היום אני מקבל הזמנות להרצות לבני נוער ובטקסים שונים בפולין ולספר את סיפור חיי".
וילנברג גם עוסק בפיסול ורוב פסליו מוקדשים גם הם לזוועות שעבר בטרבלינקה. "עשיתי פסל בגובה 10 מטרים לזכר יהודי צ'סטוחובה שהוצב בעיר, וכן עיצבתי פסלים בדמות אנשים שהיו איתי בטרבלינקה". "היום, אחרי שנולד הנין שלי והוא כבר דור רביעי בארץ, זה אולי סוג של ניצחון", מסכם טייגמן. "הגרמנים, כנראה, לא ניצחו לגמרי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם