בכיר אמריקאי לשעבר: הזמן לשחרור פולארד
לורנס קורב, עוזר שר ההגנה בממשל רייגן ששלח את המרגל היהודי לכלא, עושה חשבון נפש: "מאסר עולם היה מוגזם, זו פרשה פעוטה"
זה נראה כפתרון הגיוני. העונש הממוצע שניתן לאנשים המורשעים בהעברת מידע מסווג לבעלת ברית הוא שבע שנות מאסר, עם משך ריצוי ממוצע של ארבע שנים. חרף תנאי עסקת הטיעון, נדון פולארד ב-1987 למאסר עולם - גזר דין ששמור בדרך כלל למרגלים כמו אולדריץ' איימס, שהודה במסירת מידע מסווג לברית המועצות במהלך המלחמה הקרה, מידע שהביא לאובדן חייהם של רבים.
השאלה היא מדוע קיבל עונש כבד כל כך ומדוע הוא עדיין נמק בכלא, חרף תחנוניהם של מאות מחוקקים אמריקאים, של ראש הסי-איי-איי לשעבר, ראש ועדת המודיעין של הסנאט לשעבר ושל כמה מנהיגים ישראלים.
יש לכך שלוש סיבות לפחות: הראשונה היא הצהרתו של הבוס שלי לשעבר, קספר ויינברגר, שר ההגנה האמריקאי בתקופת מעצרו של פולארד. דבריו נותרו ברובם מסווגים, אך עלה מהם שהמידע שהעביר פולארד מצא את דרכו לברית המועצות. ויינברגר טען שפולארד אינו שונה מכל מרגל אחר שמסר מידע לסובייטים ושהוא אשם בבגידה.
הסיבה השנייה היא שבעת מעצרו סירבה ממשלת ישראל להכיר בכך שפולארד פעל בשירותה וטענה שפעל במבצע שנערך ללא סמכות. שלא במפתיע, הישראלים סירבו להשיב את המסמכים שפולארד העביר להם או למסור לארצות הברית את תכניהם. הדבר תרם לדעה שפולארד פעל עבור הסובייטים או אויב אחר של ארצות
הסיבה השלישית היא שפולארד היה דמות לא סימפטית. לא זו בלבד שגבה 45 אלף דולר מהישראלים בתמורה למידע שהעביר להם, הוא אף העניק ראיונות לשתי רשתות טלוויזיה גדולות לפני גזר הדין - אחד לעיתונאי וולף בליצר והשני למייק וואלאס. בשני הראיונות הללו, שלדברי הממשל לא היו ברשות, הוא לא הביע חרטה, אלא ניסה לתרץ את התנהגותו.
ואולם, אף לא אחת משלוש הסיבות האלו רלוונטית כיום. הטענות של ויינברגר הופרכו - המידע שפולארד העביר לישראל לא דלף לברית המועצות. ר' ג' יימס וולסלי, ראש הסי-אייאיי בין 1993 ל-1995, קבע כך בכבודו ובעצמו.
למעשה, סביר להניח שהמידע שהסובייטים קיבלו ב-18 חודשי פעילותו של פולארד הגיע מאיימס ומרוברט הנסן, סוכן הבולשת הפדרלית לשעבר שריגל לטובת ברית המועצות ורוסיה בין השנים 1979 ל-2001. ולסלי עצמו גורס כיום שפולארד ריצה מספיק שנים בבית הסוהר ושהגיע הזמן לשחררו. אפילו ויינברגר הודה בראיון בשנת 2004 שבדיעבד, פרשת פולארד הייתה פעוטה יחסית. למעשה, הוא אפילו לא מזכיר אותה בספר הזיכרונות שלו.
ב-1998 הודתה סוף-סוף ממשלת ישראל שפולארד היה סוכן שלה וביקשה משלושה נשיאים אמריקאים לחון אותו. לבסוף, הביע פולארד עצמו חרטה לא רק בפני השופט שגזר את דינו, אלא עשה זאת במהלך 25 השנים האחרונות (והממשל הודה שהראיונות מהכלא חייבים היו להיעשות באישור).
נשיא אחד הסכים כבר לחון את פולארד. באוקטובר 1998 הסכימו הנשיא קלינטון וראש הממשלה נתניהו על שחרור פולארד כחלק מקידום התהליך המדיני. אבל העסקה טורפדה כאשר ראש הסי-איי-איי דאז ג'ורג' טנט איים להתפטר. טנט כנראה היה מודאג מהמסר ששחרורו של פולארד ייתן לקהיליית המודיעין והאמין שהוא עדיין מחזיק במידע שעלול לסכן את הביטחון הלאומי של ארצות הברית.
יש הטוענים כעת, שצריך לשחרר את פולארד משום ששחרורו ישפר את יחסי ישראל-ארצות הברית ויעלה את סיכויי ההצלחה של תהליך השלום, שאותו מקדם ממשל אובמה. אף שייתכן שיש אמת בדבר, אין זו הסיבה שבעטיה אני ורבים אחרים כתבנו באחרונה מכתב לנשיא ובו ביקשנו להעניק לפולארד חנינה.
הסיבה היא שפולארד כבר ישב בכלא זמן רב מעבר למה שהגיע לו בגין פשעו, ואין זה משנה באיזה מידע הוא מחזיק - כיום הוא כבר לא יכול לסכן את ביטחונה הלאומי של ארצות הברית.
המאמר פורסם לראשונה ב"לוס אנג'לס טיימס"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם