הערב: המסך עולה בהיכל התרבות באריאל
אחרי המחאות וההחרמות יפתח התיאטרון החדש את שעריו לקהל הרחב. "אחרי 20 שנה גם החלום הזה התגשם", אמרו התושבים
"זה המחזה הראשון שמעלים כאן, מחזה האבסורד", מתבדח אחד התושבים שמשקיף מהצד על ההכנות. "האבסורד של החרם הזה הוא שמי שעבורם נעשה כל הבלג מתפרנסים בסוף מהעבודה על התיאטרון החדש".
למרות שעיני המדינה כולה נשואות למבנה הלא מאוד גדול הזה, דומה שכאן הכל מתנהל בקצב אחר. את פנינו מקבלות בכניסה גומות חול חשופות וחלקים של גדרות ברזל, שעוד מונחים על הרצפה. חנה גולן, המנכ"לית הנמרצת של עיריית אריאל, מזהה את הפרצופים המודאגים וממהרת להרגיע. "אף אחד לא יוצא מפה היום עד שהכל מוכן", היא מודיעה תוך סידור העציצים, "את אלה הלכתי לבחור בעצמי".
לצד ההכנות הקדחתניות ממתינות חבורת תלמידות כיתה ז' מבית הספר הסמוך להסעה. אחת מהם, סופיה בת ה-12, מספרת שדיברה עם אביה והוא הסביר לה את הרקע לחרם. "זה כמה שחקנים מתייפיפי נפש שלא עשו צבא ולכן הם לא רוצים לבוא לפה", היא מפגינה בקיאות. "אבל הם בכלל לא מעניינים, אנחנו רוצות סטנדאפיסטים". "דודו אהרון גם נגדנו?" מתערבת חברתה המודאגת קרן, תושבת ברקן הסמוכה. "לא? אז פליז תביאו אותו לפה!"
עד שכוכב הזמר המזרחי יתייצב באריאל, התיכוניסטיות ידירו ככל הנראה את רגליהן מהאולם. אבל מחוצה לו כבר מתגודדים ארבעה אזרחים שרכשו במיטב כספם מנוי לאטרקציה החדשה שהגיעה לעיר.
"לפני 20 שנה עליתי לארץ ישר לאריאל
ד "ר שניידמן משתנקת, כמו בכל מחזה טוב, ועמיתה ברוך אנגל, שניהל את מרכז רפואת החירום בעיר, מתנדב להמשיך. "אתה יודע כמה פעמים נסענו יחד באמצע הלילה לטפל בפלסטינים שנפצעו בתאונות דרכים?", הוא שואל ולא ממתין לתשובה. "אני עשיתי איזה סינון של המטופלים שלי בגלל איפה שהם גרו?", מוסיפה ד"ר שניידמן המאוששת. "אני עדיין לא מאמינה שעושים לנו את זה".
במשרד הסמוך מתארגנים העובדים לחלוקת הכרטיסים, משננים את המספרים: 530 מושבים יש באולם, לשמונה ההצגות הרפרטואריות הראשונות נמכרו לא פחות מ-450 מנויים , 50 כרטיסים נשמרו למוזמנים ולתקשורת ורק 30 הנותרים הוצעו לצופים מזדמנים.
סרגיי קוזניצוב מגיע לקופה ובמבטא רוסי כבד מבקש כרטיס זוגי לערב הפתיחה. "אדוני, אין יותר כרטיסים. בכלל", מסבירה לו הפקידה, והוא יוצא החוצה מאוכזב, מודה שלמרות שהוא ואשתו מבינים עברית "רק קצת", הם רצו לקנות כרטיס "כדי להתרגש ביחד".
סמוך משקיף זאב קורן, מורה לחינוך גופני בבית הספר היסודי בעיר. "עד עכשיו הייתי 'יורד למטה' (לתל אביב - ע"א) פעם בשלושה חודשים כדי לראות הצגה", הוא נזכר בערגה. "ממחר מתחיל התענוג, הכל מגיע אלינו עד לכאן ופעם בחודש תהיה לי הצגה ליד הבית". דבורה רובין, עוד מעט בת 80, מרגישה גם היא שהחלום שלה התגשם. "בגילי אני כבר לא יכולה לנהוג בלילה", היא מתנצלת, "אני כל כך אוהבת תיאטרון".
התושבים, אם זה לא השתמע עד כה, מדברים על היכל התרבות במונחים של ימות המשיח. מילים כמו "חלום" ו"אושר" משתרבבות לכל שיחה אקראית. גם לזו של נילי שופ ומילכה גרוס, שמוצאות באירוע הזה הזדמנות טובה להעלות זיכרונות מהימים הראשונים של העיר. שתיהן גרות כאן למעלה מ-30 שנה והיו מראשונות המקום. "באריאל צריך אמונה", מסבירה נילי, "אבל אם יש לך את הסבלנות, גם תראה את כל החלומות שלך מתגשמים.
לפני שנתיים נחנך כאן הקאנטרי קלאב. 15 שנה לפני כן, כשראש העיר רון נחמן הבטיח קאנטרי, חשבנו שהוא משוגע. ככה היה גם כשדיבר על אוניברסיטה. אז 20 שנה לקח לו לבנות את ההיכל הזה, אבל הנה פותחים אותו. אני כבר מאמינה לכל מה שראש העיר אומר. עכשיו הוא מדבר על רכבת ובית חולים. גם הם יגיעו, אתם עוד תראו".
גם אתמול הופעל על בכירי תיאטרון באר שבע, הראשון להציג בהיכל השנוי במחלוקת, מכבש לחצים כבד על מנת שלא יעלה את שחקניו על הבמה. אולם יו"ר הנהלת התיאטרון, אשר גרינבאום, הבהיר אמש: "אני נגד חרם בתרבות, ואם כל אדם שאינו מסכים לדרך מסוימת יבחר בחרם, לא תהיה לנו מדינה כאן. ההצגה הזו נקבעה כבר לפני כשמונה חודשים, ואנחנו נופיע איתה בכל מקום שהתחייבנו להופיע בו".
השתתף בהכנת הידיעה אורי בינדר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם