שטח ישראלי, שליטה פלסטינית: מסע בי-ם המחולקת
משרד האוצר הפלסטיני דואג לשפץ את הכבישים, אנשי הרשות מכוונים את התנועה ושלטי חוצות עם דיוקנו של ערפאת מתנוססים ברחובות – כך נראות השכונות הערביות בתוך שטחה המוניציפאלי של ירושלים, בזמן שנתניהו וממשלתו מדברים על עיר הנצח המאוחדת של העם היהודי. "אפילו השב"כ הפלסטיני מסתובב פה"
פחות מ-200 מטר מפרידים בין המחנה לשכונת פסגת זאב ותחום יריקה מהציר המרכזי המקשר בין ירושלים למעלה אדומים, בואך ים המלח. 200 מטר מעל תהום של הזנחה, טמטום מוחין ורפיסות שלטונית.
בין גרונו החנוק של יו"ר הכנסת ריבלין, הנשבע באחדות ירושלים לנצח נצחים וכו', לבין העובדות בשטח המצביעות על ויתור דה פקטו של ישראל על ריבונותה בירושלים רבתי. וכשהממשלה אימפוטנטית, והעירייה מזניחה, כשהמשטרה חוששת מהצל של עצמה ונרתעת מלפעול בתקיפות, כשהאמונה בצדקת הדרך מתערערת - מישהו אחר נכנס לוואקום.
הרשות הפלסטינית. כבישים, תשתיות, מועדונים, אנשי שב"כ פלסטיני נכנסים ויוצאים באין חשש. ממשלת נתניהו מחלקת בפועל את ירושלים.
שעת בוקר מוקדמת. ירושלים מתאוששת במיטה. שמים תכול עמוק. אוויר נקי. כל הקלישאות מהדהדות. אנחנו נכנסים למחנה הפליטים בשועפט. שעה מאוחרת יותר, יהודי שיתעה באחד ממבוכי ירושלים וייכנס בטעות לקלנדיה או שועפט, דמו בראשו. ביום חמישי שעבר ניצלו חיי ארבעה צעירים מהמרכז שתעו בדרכם והגיעו משום מה לשכונת עיסאוויה, הנושקת לגבעה הצרפתית מדרום. רק בנס נחלצו מלינץ'.
אבל כעת שקט ובטוח, עד כמה שצמד המילים "שקט ובטוח" מתאים ליהודי משוטט במחנה פליטים פלסטיני. רכבים מעטים על הכביש, פועלים יוצאים לעבודתם כשעיניהם טרוטות, אוחזים בשקיות אוכל. אנו מקיימים סיור בשלוש שכונות שסופחו לירושלים: קלנדיה, כפר עקב ומחנה הפליטים שועפט. תושביהן אוחזים בתעודת זהות כחולה. התמונה ברורה. אין אפור. שחור-לבן.
שוטרי התנועה הם שוטרי תנועה פלסטינים. הם התחילו כמיזם זמני בתקופת הרמדאן. אבל כמו כל דבר בישראל, אין דבר יותר קבוע מזמני. הרמדאן עבר, השוטרים נשארו. השלטים ברחובות מציינים את מעורבות משרד האוצר הפלסטיני
מתחילת השנה נהרגו חמישה אנשים מתאונות ירי בחגיגות חתונה בשועפט. השכונות הערביות בירושלים רוויות כלי נשק לא חוקיים, בעיקר נשק צה"לי גנוב. מרחוק, על כורסה בטוחה זה נשמע אקזוטי, אפילו מצחיק - תאונות ירי בחתונה, כמו בסרט על כפר נידח בפקיסטן. אבל מהגבעה הצרפתית שומעים את הירי היטב, שם אף אחד לא צוחק.
מחנה פליטים שועפט הוא מחנה הפליטים היחיד בתחומה המוניציפלי של ירושלים. ממערב לו שכונת ראס ח'מיס, מצפון פסגת זאב, ממזרח דחיית א-סלאם, מדרום הגבעה הצרפתית. סביבו הולכת ונשלמת גדר עוטף ירושלים. הריבונות הישראלית כמעט פיקטיבית, למעט ביקורת בכניסה וביציאה.
מחנה הפליטים נשאר מחוץ לגדר - לא תושביו. להם מקימים מסוף גבול משוכלל, שהולך ונבנה סמוך למחסום מג"ב. החל מבניית הגדר החלה גם תנופת בנייה. השטח רווי בניינים חדשים. כולם בלתי חוקיים. שועפט אינה מאמינה בתכנון. המדינה מפחדת מאכיפה. בעקבות בניית הגדר, צמחה אוכלוסיית המחנה.
התושבים הוותיקים מהגרים לתוך ירושלים, לשכונות ערביות ויהודיות. ומיהודה ושומרון מגיעים אלפי שב"חים. על פי הערכה גסה, אוכלוסיית המחנה הוכפלה, יש הטוענים כי שולשה.
במתחם הצופה למחנה אני פוגש בג'מיל זנדוקה, מוכתר המחנה. הוא טעון. "מדינת ישראל נטשה אותנו. העירייה לא נכנסת. המשטרה לא פועלת. בן אדם מקבל התקף לב, מעבירים אותו למחסום ומתקשרים למד"א או מתקשרים לצלב אדום. לפני פחות מחודש היה פה ריב חמולות. התנפלו לבנאדם על הבית. התקשר למשטרה. אמרו לו לבוא למחסום. התקשר לשב"כ הפלסטיני, באו בחמש דקות, סגרו את העניין".
שועפט היא חלק מהרשות?
"אנחנו לא רוצים ולא יודעים מה הממשלה רוצה. אבל בתכל'ס, כל הדברים שאנחנו מקבלים - מהרשות. אספלט, אפילו השב"כ הפלסטיני נכנס פה, חוטף אנשים. פותר בעיות".
אתם מעדיפים את ישראל?
"כן. אבל המדינה רוצה לדחוף אותנו לרשות. והכפר הופך להיות חלק מהרשות. לא נותנים לנו בכלל שירותים. הכפר מלא סמים. המשטרה הישראלית לא בעסק בכלל. באים מהשב"כ הפלסטיני בלילה, לוקחים סוחרי סמים. עובדים פה.
גם ביום?
"גם ביום. מסתובבים בכל מקום. אבל בלי מדים. יש פה במחנה מלא נשק, והמשטרה לא פועלת".
אתה לא מפחד שיפגעו בך?
"לא מפחד. למה למי טוב כשרבים חמולות וילדים נהרגים? וכמה נהרגו בחתונות מירי והמשטרה אפילו לא עצרה אחד? ומאיפה מביאים את הנשקים? מאצלכם. תבוא בחתונות, תראה את הנשק".
כמה כסף השקיעה פה הרשות?
"בחמש שנים אחרונות, כמעט 20 מיליון שקל. לא רק כבישים. בנו גם מרכז לנשים. שמו אספלט. סידרו. ואנחנו משלמים ארנונה לישראל".
באופן אבסורדי, בניגוד למרבית היישובים הערביים, בשועפט 67 אחוז מהתושבים משלמים ארנונה על מטראז' מדווח. לתושבים יש עניין להוכיח שהם גרים במחנה כדי לא לאבד את התעודה הכחולה. זנדוקה מתקומם נגד הגדר. "למה לחלק? אני לא מבין למה גדר. היא לא מביאה ביטחון. מי שרוצה לחדור, יודע איך. יש גם חלק מהשוטרים שעוזרים. לפני שנה תפסו פה קצין משטרה, היה מכניס שב"חים. מי שרוצה לעבור את הגדר עובר. יש דרכים".
איזה דרכים?
"לא חסר". נקודות התורפה בגדר חשופות. רוב הפילבוקסים לא מאוישים. בין נקודות הביקורת של מג"ב פרוסים שלושה ק"מ של גדר לא מפוקחת. סולם חבלים, ריצה לעיסאוויה - ובינגו, השב"ח מחוץ לסטטיסטיקה. בבוקר השוטרים מציבים מארבים. אבל ללילה חוקים משלו.
יש חמאס במחנה?
"60 אחוז פה חמאס".
איך הרוב עם החמאס?
"אני אגיד לך. השכונה הייתה 20 אלף. עכשיו יש פה 60 אלף. למה? כל אלו באו מבחוץ, מהשטחים. לא מכירים אותם. חלק באו מג'נין, חלק משכם, מיריחו. השתלטו על המחנה. השכונה אצלנו פרוצה לשטחים. כל אחד יכול להגיע משכם עד לשכונה הזו, בלי מחסומים. עוד שנה-שנתיים לא יראו ירושלמים בתוך המחנה. אנשים התחילו לברוח לאבו גוש, לבית צפפה, לשכונות יהודיות".
וזהו האבסורד, הניסיון לדחוק את שכונות מזרח ירושלים לרשות כדי לפתור בעיה דמוגרפית יצר בעיה חדשה, ביזארית. התושבים המקוריים מהגרים לתוך ירושלים, אל שכונות ערביות ויהודיות.
מנגד, נוהרים לשכונות הקצה רבבות מהגרי עבודה מיהודה ושומרון. שב"חים מחזיקי תעודת זהות כתומה. כר השפעה נוח לחמאס. במקרה של התלקחות מחודשת של האינתיפאדה כל מה שעל המחבל לעשות זה להגיע בלי קושי לשועפט - ומשם לחצות את הגדר. וכאמור, הם יודעים לחצות. מכאן והלאה, דרכו פנויה לפסגת זאב, הגבעה הצרפתית וירושלים רבתי.
התמונה בשטח אינה מעורפלת. אם בעיר דוד המשטרה חסרת אונים מול השתוללות הפלסטינים המגובים באנשי שמאל, כאן המשטרה לא קיימת. ממשלת ישראל הפסיקה להיות הריבון. זו מציאות מופקרת שעלולה להתפוצץ לכולנו בפרצוף, גם למי שמצדד בחלוקת העיר.
ראש הממשלה נתניהו יכול לדבר גבוהה על ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו לנצח נצחים. הוא יכול לקיים דיונים מרתוניים עם בני בגין, האידיאולוג שכבר לא נוסע באוטובוס. להחליף רעיונות קונסטרוקטיביים עם יעלון וליברמן. אבל בפועל, ממשלת הימין, ממשלת ההקפאה, העבירה את האחריות לפלסטינים.
ומכאן אתה למד שממשלת נתניהו היא ממשלת חלוקת ירושלים והארץ. שר ההיסטוריה ודאי מתעניין לדעת מה נתניהו 96', בעל הזכויות על מכתם הזן "פרס יחלק את ירושלים", היה אומר על נתניהו 2010.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם