תיק פולארד: זה הזמן של נתניהו להחזיר אותו
המידע שפורסם לאחרונה מוכיח סופית: לפולארד נעשה עוול עצום. ישראל רק צריכה להחליט שזה חשוב ולהביא לשחרורו. למה זה לא קורה?
השגריר הישראלי בוושינגטון, אליהו בן-אלישר ז"ל, הוזמן לנאום. לקראת סוף נאומו אמר בן-אלישר את הדברים האלה: "אתם שומעים קולות שאומרים לכם לפעול לשחרור מי שאינו ראוי לכך, או שיש ספקות לגביו, ואני אומר לכם, אל תקשיבו לקולות, אין שום צורך, זה לא נכון לעשות את זה".
יצחק אורן, מספר 3 בשגרירות וכפופו של בן-אלישר, ישב באולם ושמע את הדברים. "התפלצתי", הוא מספר. "דבריו של השגריר עצרו את המומנטום. אני ישבתי באותם ימים עם סנאטורים וחברי קונגרס כמו בן גילמן ופרנק טוריצ'לי שהיו מוכנים להתניע את תהליך השחרור של פולארד, בתנאי אחד, שאיפא"ק לא יתנגד. כל מה שהיה צריך זה להסיר את ההתנגדות של איפא"ק, והשגריר בן-אלישר עצר את זה. הנושא הזה מדיר שינה מעיניי ולא מרפה ממני עד היום", אומר אורן. "זה ברור לגמרי שאם מדינת ישראל תרצה לשחרר את ג'ונתן פולארד, הוא ישתחרר, כל מה שצריך זה לקבל את ההחלטה".
אורן היה כאמור ציר קונגרס בשגרירות באמצע שנות התשעים. הוא קיבל על עצמו את "תיק פולארד" ב-1996, מיד אחרי שממשלת ישראל החליטה להכיר בו כמרגל ישראלי. דני נוה, מזכיר הממשלה דאז, ביקש להטיל את משימת הקמת הקשר עם פולארד על דרג בכיר ככל האפשר בשגרירות בוושינגטון. הבעיה הייתה שהשגריר דאז, אליהו בן-אלישר, לא רצה לשמוע על פולארד. גם הציר המדיני, לני בן-דוד, לא רצה ששמו ייקשר איכשהו בפולארד. כולם ברחו מפולארד כמו ממחלה קשה, והיו להם סיבות טובות.
אורן החליט לקחת את המשימה. בין השנים 1998-1996 הוא פגש את פולארד פעמים רבות, ישב איתו לשיחות נפש ארוכות, למד וחקר את הנושא לאורך ולרוחב. הוא מכיר את הקונגרס האמריקאי כאת כף ידו, הוא בקי בהלכות איפא"ק, הוא משוכנע היום, יותר מאי פעם: "ישראל רק צריכה להחליט. ראש הממשלה צריך לתת את ההוראה. זה עד כדי כך פשוט.
"יש בקונגרס מחוקקים שמוכנים להוביל את זה. הם רק צריכים לקבל הנהון מאיפא"ק וזה יוצא לדרך. היום, אחרי כל המידע החדש, כשגם במודיעין האמריקאי מודים שפולארד הוא לא מה שחשבנו, לא צריכה להיות בעיה. אבל קודם, צריך שהאסימון יפול בירושלים. צריך לקבל את ההחלטה".
הגיע הזמן לשחרר את ג' ונתן פולארד. עכשיו. לא אחרי ההקפאה בשטחים, ולא כשיושג הסכם המסגרת (מיד אחרי ביאת המשיח), ולא בעסקת חבילה סיבובית ולא בקומבינה. לשחרר, עכשיו, כי זה נכון וזה צודק והגיע הזמן.
המידע החדש שפורסם לאחרונה מוכיח, סופית, שמה שהוא ומקורביו אמרו במשך שנים היה נכון. נעשה לו עוול עצום, הוא לא היה אחראי למותם של סוכנים אמריקאים, הוא לא העביר מידע לרוסים, הפילו עליו את כל התיק של אלדריץ' איימס, החפרפרת שפעלה בצמרת הביון האמריקאי לטובת הקג"ב הסובייטי.
פולארד הוא לא השטן שהאמריקאים המציאו. אמריקאים שהואשמו בעברות דומות נידונו לעונשי מאסר חד ספרתיים והלכו הביתה אחרי חמש שנים בממוצע. פולארד, לעומת זאת, נקבר בעודו חי. למה? כי איש רע וכוחני אחד, שר ההגנה קספר ויינברגר, שיגר מזכר סודי בן 46 עמודים לשופטיו של פולארד רגע לפני הכרעת דינו, מה שגרם להם להתעלם מהסיכומים המוקדמים ומעסקת הטיעון ולשלוח אותו למאסר עולם עם המלצה שלא ישוחרר אף פעם.
באמריקה, בניגוד לישראל, מאסר עולם זה משהו אמיתי. לא קוצבים ולא מורידים ולא נותנים חופשות. כולאים, וזורקים את המפתחות לים. לא מזמן גילה לורנס קורב, מי שהיה עוזרו ויד ימינו של ויינברגר, את האמת: שכל המזכר ההוא וכל ההאשמות המופרכות שהופלו על פולארד על ידי ויינברגר ובכירים בממסד הביון האמריקאי, לא היו ולא נבראו. פולארד היה שעיר לעזאזל. עד עכשיו, מי שטענה את הטענה הזו היא אסתר פולארד, רעייתו של המרגל. מעכשיו, הטענה הזו היא כבר ממצא רשמי.
ועוד משהו: פולארד פגע בעצב חשוף ורגיש במיוחד באמריקה, הלא הוא עניין ה"נאמנות הכפולה" של יהודיה. הנה יהודי-אמריקאי שמגיע לתפקיד בכיר במודיעין ובוגד במולדתו למען המולדת ההיסטורית. מזה בדיוק חששו במשך דורות יהודי ארצות הברית. זה היה הפחד הקמאי שלהם. והנה בא פולארד והגשים את הסיוט. לכן, כמעט כולם נהנו כשהושלך לכלא. פולארד היה כפרתם. כך ייעשה למי שמזעזע את אמות הספים ומעורר סימני שאלה רגישים. שיירקב בכלא.
בינתיים, כאמור, חלפה לה רבע מאה. המידע החדש שהתגלה עכשיו לא יאפשר לראשי ארגוני המודיעין בארצות הברית להמשיך לטרפד את שחרורו של פולארד, כפי שעשו עד כה. ישראל רק צריכה להחליט שזה חשוב להוציא אותו משם, והוא ייצא. עד כדי כך זה פשוט. הבעיה היא שנכון לרגע זה, אין החלטה כזו. ג'ונתן פולארד נמצא בעדיפות אחרונה. הוא נשכח בכלא.
הציבור שכח אותו, הסקרים מתנכרים לו, את ראש הממשלה מטרידה יותר הרוטציה בין אופיר אקוניס לכרמל שאמה הכהן בוועדת הכלכלה, מאשר העוולה הבלתי נתפסת הזו שהביאה לקבורת אדם בעודו חי. קבורה צינית, מרושעת, מתובלת באינטרסים צרים, יריבויות אישיות בין ארגוני מודיעין וקורטוב של אנטישמיות.
יצחק אורן, בקרוב בן 60, היה יועץ מדיני לשני ראשי ממשלה (שמיר ורבין), שירת 22 שנה במשרד החוץ, היה ציר קונגרס בוושינגטון, ראש חטיבת התיאום, פרש לפני כעשור, היום הוא יו"ר קרן ראשון לציון, משלים דוקטורט במדע המדינה ומאחוריו שלושה ספרים מצליחים. המחשבות על פולארד לא עוזבות אותו.
"הפרשה הזו מסריחה, מדובר בעוול מתמשך, בלתי נתפס. ישראל עשתה את כל הטעויות האפשרויות. האיש תקוע שם על לא עוול בכפו. זה לא שהוא לא חטא, אבל העונש שקיבל אינו מידתי, אינו ראוי. היום גם האמריקאים מבינים את זה. הבעיה היא שבצד הישראלי כולם היו עסוקים במילוט נפשם האישית מהאש ובדרך הסגירו אותו, הפקירו אותו וקברו אותו.
"הם ברחו, הוא נשאר שם. מה לא עשינו לו. העברנו לאמריקאים את מזוודת המסמכים שהפלילה את פולארד. בלי זה, אי אפשר היה להוכיח נגדו שום דבר. זה היה ניסיון ישראלי, של שמעון פרס, להפיס את דעתם, לרצות אותם, אבל הם שיגרו לכאן משלחת וטענו שרימינו אותם", אמר אורן.
שאלתי את אורן אם למיטב ידיעתו האגדה האורבנית שאליקים רובינשטיין הוא שהורה לנעול את שער השגרירות בוושינגטון ולא לתת לפולארד מקלט בתוכה, היא נכונה. "לא. רובינשטיין היה השגריר בפועל", אומר אורן, "השגריר מאיר רוזן היה בארץ ורובינשטיין, מספר 2, מילא את מקומו. כשפולארד הגיע לשערים וביקש מקלט רובינשטיין היה בסטייט דיפרטמנט. ההחלטה לנעול את השער הייתה מקומית, בין הקב"ט לקצין המינהלה (שמתפקד היום כשגריר ישראל במדינה גדולה, ב"כ). הם עדכנו את רובינשטיין".
מה היה קורה אם היו פותחים את השער ונותנים לו מקלט?
"כלום. הפרשה לא הייתה פורצת. האמריקאים לא היו יכולים לדעת מה היה, יכול להיות שהיה פורץ מיני-משבר בין הצדדים ונרגע אחרי כמה חודשים. זה הכל. במקום זה זרקו את פולארד מהשגרירות, הסגירו אותו, העבירו לאמריקאים את כל הראיות נגדו, הפקירו אותו, ועד היום, 25 שנה אחר כך, מסרבים לשחרר אותו".
יכול להיות שיש אנשים שמפחדים מהרגע שהוא ייצא?
"אני לא יכול לשלול את זה. ויכול להיות שמישהו יצטרך לקחת אחריות על מה שקרה". אסונו של פולארד היה שפעל מטעם הלק"מ, לשכת הקשר, ארגון ביון קקיוני עצמאי שפעל בנפרד, בראשותו של רפי איתן. המוסד הישראלי, שלו קשרי עבודה קרובים מאוד עם הממסד המודיעיני האמריקאי, חגג את נפילת פולארד ואת סגירת הלק"מ בעקבותיה כמו את יום העצמאות.
זו הסיבה שהשגריר בן-אלישר, בוגר המוסד, לא הסכים לגעת בפולארד. הוא גם לא הסכים להיות מעורב בשליחויותיו של יצחק אורן לכלאו של פולארד. "אם אתה רוצה משהו, דבר איתם, לא איתי", אמר השגריר לאורן, "אני לא רוצה לדעת מכלום". זו גם הסיבה שעד היום איש בממסד המודיעיני הישראלי (למעט רפי איתן, שמצפונו מייסר אותו), לא מוכן להתאמץ כדי לשחרר את פולארד. עוד נחזור לזה.
לאורן היה אתגר קשה. עד אז, פולארד לא הסכים לפגוש נציגים ישראלים רשמיים. החרים את הממסד שהסגיר אותו. "אחרי פגישה אחת", מספר אורן, "הוא אמר לי שהוא שמח שמוניתי והוא משוכנע שאעשה כל מה שאני יכול".
אורן ממשיך לנסות. שאלתי אותו מה צריך לעשות עכשיו כדי לשחרר את פולארד. "זה פשוט", הוא אמר, "צריך לפעול בשלושה מישורים. קודם כל, להפגין נכונות ממשלתית. זה צריך להגיע מראש הממשלה. נתניהו צריך להחליט שהוא מבצע את זה. למנות פרויקטור, עם כל הסמכויות, שיעבוד דרך מזכירות הממשלה ולא יצטרך כל הזמן לחזר על הפתחים. פרויקטור מטעמו של ראש הממשלה על כל המשתמע מכך".
"אחר כך", אומר אורן, "יש שני ערוצי פעולה. הדיאלוג המודיעיני, התן וקח בין הממסד המודיעיני שלהם ושלנו, והכנסת הקונגרס האמריקאי לפעולה. צריך להבין שהקונגרס הוא הריבון באמריקה. עוצמתו אדירה. כבר בשנות התשעים, כשאני הייתי שם, גיליתי שיש שדרה מרשימה של מחוקקים אמריקאים שמוכנים לקחת את המשימה הזו. היום, על אחת כמה וכמה. הבעיה היא שהם זקוקים לאור ירוק מאיפא"ק כדי לפעול. קריאת כיוון.
"עד היום, איפא"ק נמנע מהמעשה הזה. מעל ראשם מתהפכת חרב דמוקלס של הנאמנות הכפולה. יש לי ויכוחים קשים איתם. אני חושב שזו טעות פטאלית. זו הסיבה שארגוני הביון בארצות הברית לוחצים להשאיר את פולארד בכלא, כתזכורת מתמדת ליהדות ארצות הברית. ואני אומר להם שאם פולארד ישוחרר, לא יקרה כלום. הוא יעזוב, ייסע לישראל ויתפוגג. הוא יהפוך להיות זיכרון רחוק, ולא מציאות מטרידה או פצצה מתקתקת.
"כשהוא שם, בכלא, האף-בי-איי ממשיך לרדוף את איפא"ק, את הממסד היהודי, מדי פעם מפילים עליהם תיק או פותחים חקירה, מעמידים אותם בפינה, חסרי נשימה, הם פוחדים להתעמת עם זה ואני אומר שהמצב הפוך. צריך לפתור את זה אחת ולתמיד".
אתה לא חושב שיש הגזמה מסוימת בהערכת הכוח של איפא"ק בהקשר הזה?
"להפך. איפא"ק משפיע חד, ישיר ומיידי על סיכויי ההיבחרות של כל מחוקק אמריקאי, בעיקר על גיוס התרומות שלו. אבל איפא"ק יפעל אם יקבל את הוראת הפעולה. ויש בקונגרס המון מחוקקים שישמחו להוביל את זה. המסה הקריטית נצברה. היום גם כולם יודעים את האמת, שמדובר בקורבן ובעונש אכזרי ולא מידתי. תאמין לי שאם תהיה החלטה ותתחיל פעולה מסודרת, שיטתית, עם אחראי ומקור סמכות, תוך חצי שנה פולארד בבית".
מה בעניין המסלול המודיעיני?
"כאן פולארד משלם את מחיר שנאת הלק"מ, שהיה בן חורג, מפריע ומטריד, סורר ומורה. כולם שמחים שהלק"מ התרסק ושפולארד התרסק יחד איתו. הלק"מ היה ממזר כזה, יותר נועז, יותר פרוע, שדרך על יבלות וחצה קווים אדומים, עד שנתפס. אז במקום להעניש את האחראים, שמילטו את נפשותיהם בבהלה, מענישים את זה שסיכן את עצמו למען ישראל.
"אני אומר לך שאם הממסד המודיעיני בישראל היה באמת רוצה להחזיר את פולארד, היה אפשר לקיים מקח וממכר רציני מול האמריקאים, בדרך שבה ארגוני ביון סוגרים עניינים אחד עם השני. זה קורה כל יום. אבל המוסד הדיר את עצמו מהסיפור הזה, חגג את האסון, לא היה מוכן לגעת בפולארד במקל באורך קילומטר. התיק נרקב אצל סמנכ"ל צפון אמריקה במשרד החוץ, מקום נטול עוצמה אמיתית, ואני אמרתי ללא מעט סמנכ"לים במהלך השנים שמינו אותם רק כדי שלא יקרה כלום, כי זו הדרך של הממשלה לקבור את העניין הזה, ויותר מאחד מהם הסכימו איתי".
אתה חושב שאם היום נתניהו היה מגיע לאותה עסקה מפורסמת בוואי פלנטיישן עם קלינטון שבמסגרתה ישוחרר פולארד, ראש הסי-איי-איי היה מאיים בהתפטרות?
"אני לא בטוח שלא. מצד שני, אני משוכנע שהמודיעין האמריקאי היה מסיר את התנגדותו אם מולו, בצד שלנו, היה גוף שמוכן לתת תמורה מודיעינית. אבל בצד שלנו אף אחד לא היה מעוניין. פולארד היה נון-אישיו במהלך כל השנים הללו בצינורות האמיתיים. לא נוצר דיאלוג אמיתי בעניינו בין הקהילות. למודיעין הישראלי לא היה אינטרס לתת משהו עבורו. שמע, בין זרועות המודיעין שלנו לשלהם פתרו בעיות הרבה יותר מסובכות. פרשת הפאלקון, ההארפי, ועוד לא מעט עניינים שלא פורסמו. הכל פתיר, אם רק רוצים לפתור".
אז מה צריך לקרות?
"צריך שראש הממשלה ייתן הוראה אמיתית לכל הגופים ולכל הנוגעים בדבר. זה בסמכותו". זה לא רק עניין של סמכות. בנימין נתניהו חייב להבין שזה גם ציווי מוסרי. יכול להיות שפולארד הוא לא נכס אלקטורלי, וגם אסור שיהיה, אבל מישהו צריך לקום ולהגיד שזהו, זה נגמר, אסור לתת לעוול הזה להמשך. בנימין נתניהו צריך לקבל את ההחלטה הזו. היא קלה בהרבה מההחלטה המקבילה, הקורעת, בעניינו של גלעד שליט. יש כאן קונצנזוס מוחלט, אין מחיר, אין ויכוח ציבורי. יש רק איש אחד שהולך ונרקב בכלא על דברים שלא עשה. איש שפעל למען מדינת היהודים והופקר על ידה בדרך הכי שפלה ופחדנית שאפשר להעלות על הדעת.
קבל החלטה, נתניהו, מנה פרוייקטור (אני ממליץ על אורן עצמו, שישמח לעשות את זה וגם יידע איך), תן לו את כל הסמכויות ודבר עם ראשי איפא"ק ועם ראש המוסד. אם תעשה את זה, פולארד יחזור הביתה. זה אולי לא יועיל בסקרים, אבל זה יסייע במצפון הלאומי. צריך לשחרר את ג'ונתן פולארד, וצריך לעשות את זה עכשיו.
ומשהו בעניין פרשת בועז הרפז ויואב גלנט: פעם, בערך בשנים שיצחק אורן ביקר את פולארד בכלא, התבקשתי להשתתף בכתיבת ספר על אהוד ברק, שעשה אז את צעדיו מהצבא לפוליטיקה. למרבה האסון, הסכמתי. עד היום, בעיניי, זהו הכישלון הכבד ביותר בקריירה שלי.
לקחתי על עצמי לכתוב חלק קטן, פחות מרבע מהספר, שעוסק במעבר של ברק לאזרחות ולפוליטיקה. ברק היה אז פוליטיקאי מתחיל, ראש האופוזיציה (נתניהו ראש ממשלה), אבל כבר אסף לעצמו לא מעט טעויות ומבוכות. החלק הפוליטי שכתבתי כלל גם כמה דברי ביקורת. וגם כמה אנקדוטות קטנות על מנהגיו המוזרים לנשנש מצלחות של אחרים, וכו'.
הספר ("חייל מספר 1") ראה אור בשנת 1998. עד כאן הכל, לכאורה, בסדר. אחרי כמה חודשים התקשר אליי עיתונאי צעיר, גידי וייץ שמו, שעבד אז ב"כל העיר" הירושלמי. שאל אותי אם ראיתי את המהדורה השנייה (והשלישית, והרביעית וכו') של הספר. אמרתי שלא. הוא עדכן אותי שבמהדורות המתקדמות יותר, קטעי הביקורת שכתבתי הושמטו. היו, ואינם עוד. וגם האנקדוטות. הספר, בעצם, זויף. הייתי בהלם. אחר כך, כדי להוסיף חטא על פשע, נעדרה מהמהדורה ברוסית של הספר פסקה שלמה בעניין חלוקת ירושלים.
השבוע נזכרתי שוב בפרשה הזו. יכול להיות שבועז הרפז זייף גם את "חייל מספר 1"?, שאלתי את עצמי, ונזכרתי מי היה איש הקשר של ברק מולי במהלך כתיבת הספר. קראו לו יוני קורן. בזמנו, שקלתי להגיש תביעה משפטית. ירדתי מזה. סימנתי את הרפתקת הספר על ברק ככישלון אישי כבד, שנבע מתמימות וטיפשות, והמשכתי הלאה.
השבוע מישהו נתן בלעדיות לשלושה גופי תקשורת שונים על "תיק הרפז". גם ידיעות, גם "המקור", גם "הארץ" (אותו גידי וייץ חרוץ). החומרים שהוצגו שם כמוסים, מהסוג ששוכן רק במחשבים הסודיים ביותר של משרד הביטחון. ההתקפה על הרמטכ"ל גבי אשכנזי ניתכה מכל עבר, באוויר, בים וביבשה. שאלתי את עצמי מה הם מנסים להוכיח, שאשכנזי זייף את המסמך? תהיתי אם אהוד ברק באמת מאמין בזה. שאשכנזי לקח מסמך שהוא יודע שהוא מזויף, והדליף אותו לתקשורת.
זה לא חדש שהתנהלותו של הרמטכ"ל בפרשה לא הייתה נכונה. הוא עשה לא מעט שגיאות, אבל ההתנהלות הזו הייתה אנושית. אפשר היה להבין אותה. גם הקרבה בינו ובין הרפז הייתה מיותרת, שלא להגיד מביכה, אבל הרפז, מתברר, היה קרוב לכולם.
לא רק אשכנזי העיד לטובתו, רשימה ארוכה ומפוארת של אלופים וקצינים עשתה את זה. גם אהוד ברק עצמו, במכתב חם, המליץ עליו למרכז הבינתחומי. מדובר במישהו שידע להתחבב, לחפור, להתערבב, סוכן כפול קלאסי שהשתמש בקסם אישי וטווה קשרים במיומנות.
ועדיין, לעניות דעתי, בפרשה הזו יש טובים ויש רעים. אי אפשר לטעות בין הצדדים. כל מה שנכתב במסמך המזויף ההוא קרה במציאות ובוצע על ידי אהוד ברק ושליחיו (כן, יוני קורן מככב גם כאן).
והשבוע , כשהכותרת הראשית ב"הארץ" שאלה איך ייתכן שחצי צה"ל שיתף פעולה במאמצים להכשיר את הרפז, להחזיר אותו לשירות, להשיב את תנאיו וכו', שאלתי את עצמי איך היום כולם משתפים פעולה עם מעשה חמור בהרבה: מינויו של רמטכ"ל שאחראי על דריסה פראית וכוחנית של החוק, הטלת אימה על שכניו וסובביו ורחיצה בניקיון כפיו.
יכול להיות שאנשי ברק מפיצים שגם קלמן ליבסקינד, התחקירן החרוץ שחשף את מעלליו של גלנט במושב עמיקם, מופעל על ידי בועז הרפז, או על ידי גבי אשכנזי? ואם ליבסקינד, אז מה עם השר מיקי איתן, חרוץ והגון וישר, צדיק יחיד בסדום, שיצא לתחקיר עצמאי וגילה ממצאים מסמרי שיער?
ליבסקינד ואיתן הם עלי תאנה. התחקירים נובחים, השיירה עוברת. אין בושה. נותרו רק בג"ץ ומבקר המדינה להגנה על הדמוקרטיה הישראלית, על שלטון החוק, על המוסר והצדק, על הטובים מפני הרעים.
אקו"ם