מחלף הראל: השמאל חושף את פרצופו
אסף הראל עשה שירות חשוב לדיון הציבורי בין שמאל לימין. הוא חשף כי האמנים המחרימים לא באמת נגד הכיבוש אלא סתם שונאת מתנחלים
אסף הראל בתוכנית האירוח המצליחה שלו ערוץ 10
לדעתי הוא אידיוט בגלל שהוא קודם כל פוגע במאבק העיקש של חבריו האמנים השמאלנים. מזה כמה שבועות החלו קבוצה רעשנית וקולנית של אמנים ויוצרים לשים סימן שאלה גדול על עיר בישראל. הם הצליחו להעלות על סדר היום דיון, שהתקשורת הישראלית מעדיפה להתרחק ממנו לטובת חומרים צהובים וקלילים יותר.
הייתה להם אמירה שקבעה כי בשטחי הכיבוש זכותם של יוצרים לפעול לפי קו מצפונם ולהחרים את תושבי אריאל. הם היו בקדמת הבמה, כמו שהם אוהבים, והציבור הקשיב.
אפשר להתווכח איתם. מותר לגנות אותם, לחלוק עליהם, לכעוס ולהתעצבן, אך גם אפשר וראוי לכבד אותם על כך שיש יוצרים הנאמנים לקו האידיאולוגי שלהם ומוכנים גם לשלם מחיר ציבורי ואולי גם כספי עבור דרכם הפוליטית.
כל זה היה נכון עד שהגיע אסף הראל ודפק את הכול. הגאון הזה החליט לחשוף את הזרמים התת-קרקעיים שיש בקמפיין ההחרמה של היוצרים. לא אידיאולוגיה ולא כיבוש יש מאחורי סובול ואיתי טיראן, אלא שנאת האחר ודעות קדומות. מאחורי אותם עשרות 'פולמנים' ו'סובולים' רעשנים וצדקנים מבצבצת לה הקרחת המבהיקה של הראל ומכתימה בכתמים קשים ומכוערים את קבוצת המחרימים.
אסף הראל הוא הגזענות וההתנשאות המנופחת של השמאל הישראלי זה שהציבור הישראלי לא יכול לסבול, לא בגלל "ימניות" היתר של הישראלים, אלא משום הניכור שנשפך מהם לכל מי ששונה מהם. מהצ'חצ'חים של טופז דרך שנאת המזרחים של נתן זך ועד לפנינים של הראל – אושיות השמאל הישראלי עושים ככל שביכולתם כדי שהציבור הישראלי יתרחק מהם.
"אתה מכליל בדיוק כמו האידיוט", תצקצקו כלפי. אכן כן, אני מכליל, משום שחבורת סובול לא גינתה ולא במילה אחת את מר הראל. כמה מילים הם שפכו על החרמת אריאל, כמה משפטים צודקים ומנופחים הם הזרימו לכלי התקשורת על הכיבוש, אפרטהייד וחופש היצירה והמצפון, כמה בדיחות ודאחקות היו לגרבוז השנון כל כך לומר על לימור לבנת ולא היה שחקן אחד קטן שיגנה את גאון התרבות והיצירה, אסף הראל.
דווקא כשהקמפיין התחיל לזרום והם נתפסו כאוונגרד תרבותי וחתרני שנלחם נגד השמרנות והקשיחות של שרת התרבות, לימור לבנת, ששיחקה לידיהם של המחרימים, הגיח הראל עם כל פניני החוכמה והתבונה שיש במרכולתו והוריד את המסך על חבריו המתורבתים.
בנוסף לכל זה, יש כאן גילוי מדהים של בית סוהר מחשבתי דווקא ממי שאמור להיות אמון על חיי היצירה בישראל. הראל, נתקע בדמויות המתנחליות "המצחיקות" כל כך עוד מתקופת "ניקוי ראש" עד לתוכניות הסאטירה העכשוויות כמו "ארץ נהדרת" שלא יכולות לדמיין מתנחל ללא עוזי ודובון, סנדלים ומאחזים. לא משנה כמה מגוונים ועמוקים יהיו חיי היצירה והתרבות של ציבור המתנחלים, הראל ודומיו לא יכולים למתוח את קווי הדמיון שלהם מעבר להרי החושך שבנו לעצמם. חבל.
ישי פרידמן הוא עיתונאי. לשעבר כותב בלוג ביקורת התקשורת "דוס ווטש"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם