האמונה בגלגול נשמות ביהדות
מצוות הייבום המופיעה בפרשת השבוע מאפשרת הצצה לדרך בה התמודדו חכמי ישראל עם סוגיית גלגול הנשמות
מה בדיוק היה שם? מה כוונת הביטוי "להקים שם לאחיו"? מדוע סירב אונן לעשות כן? רש"י בפירושו לפסוק מציין: "ויבם אותה והקם זרע לאחיך - הבן יקרא על שם המת". לכאורה מדובר כאן בדרישה פשוטה, מדוע אם כן אונן מסרב לכך בתוקף?
הרמב"ן, תוך כדי שהוא שולל את תשובתו של רש"י, עונה על כך בהרחבה: "ויבם אותה והקם זרע לאחיך - הבן יקרא על שם המת, לשון רש"י. ואין זה אמת, כי במצות התורה נאמר גם כן יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל, ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ... ותקראנה אותו עובד לא מחלון. ועוד, שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן. ולא אמר הכתוב "ויאמר אונן" אבל אמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע. אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע. והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח.. (רמב"ן, שם)
הרמב"ן מציין כאן נימוק חדש שיסודו באמונה בגלגול נשמות. אליבא דרמב"ן המהות של מצוות הייבום ביהדות היא האמונה שנפשו של האח הנפטר מתגלגלת אל גופו של התינוק שנולד כתוצאה בזיווגם של האלמנה ואחיו של הנפטר. לכן, אונן שרצה בילדים שיהוו המשך לקיומו שלו סירב להוליד ילד שלא יהיה בנו המוחלט.
ממתי החלה האמונה בגלגול נשמות להוות נדבך חשוב במחשבה היהודית המסורתית?
מתוך עיון במקורות קדומים ביהדות עולה כי בתורה עצמה אין כל התייחסות מפורשת לעניין גלגול נשמות; אמונה זו נעדרת לחלוטין גם מספרי הנביאים והכתובים. רק בתקופות מאוחרות יחסית, עם התפתחות זרם הקבלה ביהדות, (החל מן המאה ה 12 לסה"נ ), חיפשו ומצאו המקובלים בדרך הדרש אסמכתות ורמזים שונים מן התנ"ך לאמונת הגלגול. כך לדוגמא בולט הדבר בספר הבהיר, בספר הזוהר, ובכתבי מקובלי צפת.
מן המקורות הספרותיים של תקופת ימי בית שני, לא נמצאו כלל כתבים המעידים על קיומה של האמונה בגלגול נשמות בתקופה זו. בדומה לכך, אף המשנה, התלמוד ומדרשי חז"ל אינם מתייחסים כלל לאמונת הגלגול, וזאת חרף העובדה שהתנאים והאמוראים היו ערים ללא ספק לקיומה של אמונה זו מתוך היכרותם את עולם הפילוסופיה היווני מחד והעולם הנוצרי גנוסטי מאידך. בתקופת הגאונים, החלו יהודים להאמין בגלגול, בעיקר בהשפעת כתות מוסלמיות מסוימות. רב סעדיה גאון (רס"ג) השתדל להציג את האמונה בגלגול בין היהודים כעניין שולי, אולם מדבריו החריפים ניכר שרס"ג נאבק כאן בתופעה חיה: "והנני אומר כי אנשים ממי שנקראים
בתקופת הראשונים אנו מוצאים שהראב"ד, בספרו 'האמונה הרמה' יצא כנגד אמונת הגלגול: "...וזה הדבר לא ישער בו אחד מעצמו לעולם...הנה לא יאמר ההעתק, רצוני שהייתה נפשו באיש אחר, אבל יאמר יחזור הוא הוא בעינו, והיה נמצא מוחש אחר העדרו מן החוש, וזה הדבר לא היה לעולם, ולא יעבור שיהיה..." (הראב"ד, האמונה הרמה, מאמר ראשון פרק שישי, עמ' 39).
גם רבי אברהם בן הרמב"ם, אשר ספרו 'כפאיה אלעאבדין' (המספיק לעובדי ה') לא שרד בשלמותו בידינו, מציין בספרו כי: "...הגמול האחרון הוא חיי העולם הבא... עד שקצת מן האומות הקדמונים... הוצרכו מפני זה להאמין בהוללות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הפרדה ממנו תתגלגל ותכנס בגוף אחר... וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמתי ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות מאמיני הקדמות אשר מחה השם שמם מעולמו..." (מצוטט אצל שמואל אבן צרצה, מקור חיים, דף קכג ע"ג.).
בשלהי המאה ה-12, עם התרחבותו של הזרם הקבלי ביהדות, החל להשתנות בה גם היחס אל אמונת הגלגול. למעשה, הפעם הראשונה בה מופיעה האמונה בגלגול נשמות ביהדות באופן חיובי מתרחשת עם הופעתו של 'ספר הבהיר', המיוחס לאחד מאבות הקבלה רבי יצחק סגי-נהור (1160- 1235) שחי בתקופה זו בפרובנס שבדרום צרפת. אולם בעוד שספר הבהיר כותב על אמונת הגלגול באופן גלוי ומפורש, בכתביהם של מקובלי גירונה הראשונים ותלמידיהם מופיעה האמונה רק בצורה נסתרת ורמוזה, ונחשבת לסוד עמוק: "הוא מסודות התורה שנעלמו לבד מן הזוכים להם מן הקבל, והפירוש בהן אסור בכתב, והרמז אובד התועלת". (הרמב"ן, שער הגמול, ט ע"א- ע"ב).
רק בשלהי המאה ה 13, החלו המקובלים בספרד לכתוב בספריהם באופן גלוי על אמונת הגלגול. כך אנו מוצאים זאת בחיבוריו של המקובל רבי יצחק דמן עכו; בספרו של רבינו פרץ מערכת האלוקות; ובכתבי תלמידי הרשב"א.
באותה עת, החל רבי משה די ליאון (1240 -1305) לפתח בכתביו את אמונת הקבלה בכלל ואת האמונה בגלגול נשמות בפרט. אמונה זו החלה לצבור תאוצה בעיקר עם פרסומו, בשנות ה-80 של המאה ה 13, של ספר הזוהר, המיוחס לרשב"י.
אולם, בניגוד לספר הבהיר אשר הכיל את הגלגול על כל הברואים, ביקש ספר הזוהר לצמצם את תחום חלותו של הגלגול: על פי הזוהר, לא כל הנשמות מתגלגלות ולא כל המעשים מחייבים לידה בגוף חדש; רוב החטאים מתכפרים בעונשה של גיהינום. למעשה, ישנה מצווה אחת שהימנעות מקיומה מובילה בהכרח לידי גלגול: הגלגול מגיע כחסד למי שמת ללא ילדים וכעונש למי שחטא במצוות פרו ורבו. שכן, מי שלא הביא ילדים לעולם מן הדין שיחזור בעצמו לעולם.
בראשית המאה ה-14 החלו להתפתח בקרב מקובלי ספרד שתי מגמות שעסקו בתחום חלותו של הגלגול. מחד גיסא, היו שביקשו לצמצם את גבולות הנענשים בגלגול, רק לעוברי אחד מל"ו הלאווים שחייבים עליהם כרת. מאידך גיסא החלה מתפתחת באותה עת מגמה המרחיבה את תחום חלותו של הגלגול: "נמצאת למד שאין המידה הזו בוודאי אלא על הנפש החוטאת הראויה להיות כלה ואובדת, וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח" (רב ששת מקטלוניה). דהיינו, על פי החלוקה המסורתית של צדיקים, בינוניים ורשעים, רק הרשעים נידונו לגלגול נוסף כדי להינצל מאשהּ הנצחי של הגיהינום.
החל ממחצית המאה ה-14 החלו לכלול את הבינוניים, ובמקרים קיצוניים אף את הצדיקים, בין אלו שנגזר עליהם לשוב ולהתגלגל (קונטרס שאלות על סוד העיבור, פירנצה אמצע המאה ה 14 ). מקובלים מסוימים בחרו להרחיב גישה זו וקבעו שאפילו צדיקים גמורים דוגמת משה רבינו שבים ומתגלגלים, אלא שאין בכך משום עונש, נהפוך הוא, יש בכך משום טובה לעצמם או ברוב המקרים משום טובה לעולם כולו.
המקובלים חלקו בעניין גלגול הנשמות אצל גויים, וכן ביחס בין גלגול לגיהינום. רבינו בחיי (דברים, לג ו) הניח שהגלגול בא רק לאחר העונש בגיהינום; מקובלים אחרים סברו, בעקבות הכתוב ברעיא מהימנא (ח"ג, רטז ע"ב), שהגלגול קודם לגיהינום, ואילו רבי יוסף הבא משושן הבירה הסביר כי כל עניין הגיהינום מכוון על גלגול בבהמות. במקביל, באותה העת, נוצרה מחלוקת בין המקובלים סביב גלגול של בני אדם בבהמות, בחיות טמאות, בשקצים ומאוחר יותר אף בצומח ובדומם.
הופעתה ופיתוחה של אמונת הגלגול אצל המקובלים, גרמה לפילוסופים לשנס מותניים ולהשיב מלחמה שערה כנגד אמונה זו. במחצית השנייה של המאה ה 13 שלח רבי ידעיה הפניני ('הבדרשי') איגרת אל הרשב"א, באיגרת זו מציין הבדרשי כי האמונה בגלגול נשמות עלולה להביא להתרשלות בעבודת ה', שכן גורל האדם נקבע כבר בהוויות הקודמות שלו ומה עוד שאמונה זו עומדת בסתירה לאמונה בתחיית המתים (שו"ת רשב"א, סימן תיח. עמ' רט"ו).
במאה ה 14 טען רבי חסדאי קרשקש כי אמונת הגלגול נוגדת את ההיגיון הפילוסופי שכן לא יתכן שלנפש אחת יהיו שני גופים שונים המתאימים לה בתכלית ההתאמה. (ח' קרשקש, אור ה', פט ע"ב). תלמידו רבי יוסף אלבו, דוחה בספרו, 'ספר העיקרים' (מאמר ד פרק כ"ט) את אמונת הגלגול בכך שלדעתו הנפש מקבלת את יכולת הבחירה בזמן שהיא נקשרת לגוף, ולכן לא תבחר יותר לשוב אל גוף חומרי. וכל שכן לא לגוף של בע"ח. רבי שמואל אבן צרצה היה חריף יותר מקודמיו ביחסו אל הגלגול. בספרו 'מקור חיים' (עמ' קכ"ג) מציין אבן צרצה כי: "ומי שמאמינו נוטה לאמונת אומה אחת שקורין פגאנוש שאין להם שום דת... ואומרים שהנפש בצאתה מגוף אדם טוב תיכנס בגוף ילד הנולד באותה שעה שתצא הנפש מגופו, ואם אדם רע הוא תכנס בגוף הכלב..."
הפילוסוף היחיד אשר קיבל את אמונת הגלגול, ואף הגן עליה ביתר שאת, היה תלמידו-חברו של ר' יצחק עראמה 'בעל העקידה', הרב דון יצחק אברבנאל אשר כתב על אמונת הגלגול בפירושו למצוות ייבום הכתובה בתורה. (דברים פרק כ"ה, פסוק ה' ).
החל למן המאה ה15 ואילך, וביתר שאת לאחר התפשטותה של תורת האר"י למן שלהי המאה ה16 ואילך, החלה אמונת הגלגול להיקבע בתודעה של המחשבה היהודית כעובדה קיימת. קרבות המאסף שניהלו פילוסופים בדורות מאוחרים יותר דוגמת ויכוח קנדיאה (1466), רבי יצחק אבן מיגאש בספרו 'כבוד אלוהים' (טורקיה, מאה 16), וחיבוריהם של רבי יהודה אריה די מודינה, רבי שמחה לוצאטו (ונציה, מאה 17), רבי דוד ניטו (לונדון ראשית המאה ה18), לא היה בהם די כדי לערער את אחיזתה של אמונת הגלגול במחשבת ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם