לא סופרים את הנחלים
נבירה בתקציב המדינה מגלה לוליינות כלכלית. בסכומים שהוקצו לנושאים סביבתיים ניתן יהיה לשקם אולי רק נחל אחד בישראל
נוסח התקציב, מפורט במילים מרנינות על גבי למעלה ממאתיים עמודים וקריאתם, עלול לטשטש דעתו של כל בר דעת, המעוניין להתעמק במניפולציות הפיננסיות-פוליטיות שנכרכו להם יחדיו בקובץ הקרוי בשם: תקציב המדינה לשנים 2011-2012.
המחדל המתואר בא לידי ביטוי באופן בולט ואף מדאיג בסעיפי המשרד להגנת הסביבה ומשרד התשתיות. קורא, אשר לא מיומן בנבכי משרדי הממשלה, הבוחן בנוסח ההצעה הצהרות בדבר שיקום נחלים כמטרה עליונה, להם הוצמד תג מחיר של שבע עשרה או שמונה עשרה מיליון שקלים, חושב לתומו כי הנחל המזוהם הזורם בשולי ישובו, ישוקם בימיו במהרה והנה יוכל לשוב ולשחות בו כבילדותו. אולם בפועל, אין הוא מבין כי בסכום זה נדרש לעשות שימוש לשיקום עשרות נחלים מה שמותיר מאות אלפי שקלים בלבד (!) לכל נחל.
ההצהרות בדבר "הפיכת הנחלים מערוצי ביוב למוקד משיכה לציבור הרחב" אמנם טומנות זרעי תקווה בקרב הציבור, אלא שבפועל זה לא יקרה בחינם. והנה, נוכח האזרח התמים לגלות כי עליו לצנן התלהבותו הרבה לקראת השחייה בנחל האהוב ומבין לפתע כי ייתכן שנכדיו, במקרה הטוב, יזכו לשחות בו.
כך גם בהשקעות בתחום טיהור הביוב עליהם אמון משרד התשתיות. מזה שנים רבות מצהירה ממשלת ישראל כי היא עומדת במקום הראשון בעולם כולו בהיקף מיחזור מי הביוב לכדי מי השקיה, כשמונים אחוזים. מספר מדהים זה אכן מתאר את החלק היחסי של השפכים שמגיע למכון הטיהור כאשר יתרתם - מוזרמת לנחלים ולים כביוב גולמי או מטופל חלקית. חשבון פשוט מגלה תמונה שונה לחלוטין המנחיתה את מעמדה של ישראל, עובדה לא פשוטה ואף מביכה עבור מנסחי הצעת התקציב.
בישראל מיוצרים בכל שנה למעלה משבע מאות מיליון מטרים מעוקבים של ביוב. מהם, כשש מאות מיליון מטרים מעוקבים מועברים למכוני הטיהור והשאר זורם לנחלים ומשם גם לים ולמי התהום. אלא, שהיקף הטיהור שונה
מתוך סך השפכים הללו, רק כחמש מאות (שמונים אחוזים) מטוהרים לאיכות המכונה "שניונית", האסורה להשקיה בלתי מוגבלת כגון ירקות מאכל, אלא מוגבלת לגידולים מסוימים בלבד, ועוד כעשרים אחוזים מטוהרים לאיכות המכונה "שלישונית", המאפשרת השקיה בלתי מוגבלת- להם, אגב, אכן ניתן לקרוא מי השקיה. ראוי לציין כי בעולם המערבי בכלל ובמדינות ה-OECD בפרט, לא נחשבים הקולחין השניוניים למי השקיה כלל. יוצא אם כן, שהיקף השבת המים במדינת ישראל לצרכי השקיה אינו אלא עשרים אחוזים ולא שמונים אחוזים כפי שמוצהר בתקציב המדינה.
בתחום האכיפה הסביבתית היקפי המחדל חמורים שבעתיים. אין ספק שהצהרה בדבר גיוס שש עשרה עובדים חדשים לתחום האכיפה בלבד, עלולה להרשים את האזרח הפשוט, אלא שזהו לעג לסביבה. האזרח, שכבר שבע ממניפולציות מספריות, עלול שלא להבין כי מדובר בתוספת של כשני מפקחים בלבד לכל מחוז וכן שני נציגים במחלקה המשפטית בעוד שהעבריינות הסביבתית גואה עת שנחלי הארץ ושטחיה מלאים עד כלות בפסולת, שפכים וזיהום סביבתי מגוון.
אין מנוס מלהרחיב את שורות גורמי האכיפה בהיקפים גדולים בהרבה מאלו הקיימים במחלקות המקצועיות של המשרד להגנת הסביבה, אשר, כאמור בדוח מבקר המדינה משנת 2008, לא גבה את הכספים המגיעים לו בעקבות הרשעות סביבתיות וקנסות שהסתכמו בלמעלה משלושים מיליון שקלים.
אזרחי ישראל, השומעים לתומם הצהרות כגון "אפס סובלנות כלפי מעוולים סביבתיים" ו-"מהלך רחב היקף נחלים בישראל" להם מוצמדים תגי מחיר בסך מיליוני שקלים, נותרים פעורי פה נוכח המספרים האדירים ועלולים, בקריאה ראשונית, ללכת שולל אחר האשליה האוטופית, אותה מנסים גורמים פוליטיים ליצור, כי צפוי שיגדלו בארץ נטולת איומים סביבתיים. אולם, נבירה חוזרת בפרטי הדברים, מוכיחה מיד כי מדובר בסך הכול בלוליינות כלכלית, אותה רקמו בתבונה רבה הגורמים הפוליטיים, שהרי בסכומים אלו ייתכן ויהיה ניתן לשקם נחל אחד בישראל.
נוכח חשיפת ההצהרות הריקות משקלים, על נציגי משרדי הממשלה לשוב לאלתר לשולחן דיוני התקציב במשרד האוצר ולדרוש את אשר מגיע לציבור, תוך הבנה שמצגות מרשימות כפי שהוצגו לנציגי ארגון ה-OECD אינן מספיקות כדי להגן על הסביבה והציבור מפני זיהום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם