בג"ץ: שר המשפטים רשאי להתנגד לחנינה
בג"ץ הפך הכרעה קודמת וקבע ששר המשפטים יצרף חתימתו לחנינה שיעניק הנשיא לאחר בחינה מעמיקה ולא באופן אוטומטי
השופטים החליטו כי הפסיקה הקודמת מצמצמת מאוד את שיקול דעת השר, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של המשטר הישראלי, עם לשון החוק ועם הפסיקה שפרשה את סמכות החנינה. שמונה שופטים בראשות הנשיאה דורית ביניש קבעו כי עקרונות היסוד של המשטר בישראל מחייבים קיומם של הליכי בקרה וביקורת על סמכות החנינה של נשיא המדינה המוצאים ביטוים בחתימת הקיום של השר. בדעת המיעוט נותר השופט יורם דנציגר.
"אין לזנוח את העיקרון לפיו אין סמכות שלטונית שאינה כפופה לבקרה, לרבות כאשר מדובר בסמכויות הנתונות לנשיא המדינה...עיקרון זה מחייב מתן שיקול דעת לשר המשפטים אם לצרף את חתימת הקיום להחלטת חנינה או הקלה בעונש של הנשיא, באופן שמאפשר בקרה פרלמנטרית ושיפוטית על הפעלת סמכות החנינה. בקרה זו ראוי שתופעל במתינות ובהתחשב בטיבה של סמכות החנינה ובמעמדו הרם של נשיא המדינה", קבעה ביניש.
הסוגיה הגיעה לבג"ץ, בדיון נוסף, בעקבות עתירתו של האסיר ניר זוהר, אשר הורשע ברצח ובעבירות נוספות. זוהר הגיש בקשת חנינה שאושרה על ידי הנשיא לשעבר משה קצב, אך נעצרה בשל סירוב שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, - ושרי משפטים נוספים אחריה - לחתום "חתימת קיום" על החלטת הנשיא וזאת בשל חומרת העבירות שביצע בעת מאסרו והתנהלותו בכלא.
עתה, קבעו השופטים כי הואיל ומאז שנבחנה בקשתו של זוהר חלף זמן וחלו חילופי אישים בבית הנשיא ובמשרד המשפטים, יש להביא שוב את עניינו בפני ועדת השחרורים המיוחדת וכן בפני נשיא המדינה ושר המשפטים הנוכחיים, שיפעילו את סמכותם, בהתאם לפסק הדין הנוכחי המנחה של בג"ץ. בפסק הדין קבעה הנשיאה ביניש כי מטרת חתימת הקיום, הקבועה בחוק יסוד: נשיא המדינה, היא לאפשר קיומה של ביקורת פרלמנטרית וביקורת שיפוטית על הפעלת סמכות החנינה.
השופטים קבעו כי על אף היקפה הרחב וייחודיותה של סמכות החנינה, יש לראותה על רקע עקרונות היסוד של שיטת המשטר והדמוקרטיה בישראל, המחייבים הליכים של בקרה וביקורת על הפעלה של כל סמכות שלטונית, ובכלל זה, הפעלת סמכות החנינה על ידי נשיא המדינה.
בית המשפט ציין כי דווקא ייחודיותה של סמכות החנינה – שהפעלתה כרוכה בשיקולים חוץ-משפטיים של חסד ורחמים; בסמכות שלא חלה עליה חובת הנמקה; ובסמכות שתוצאתה עשויה להיות התערבות ושינוי פועלן
בית המשפט הדגיש כי על אף הקביעה כי לשר המשפטים שיקול דעת בצרפו את חתימתו לחתימת הנשיא על כתבי חנינה אין לשר המשפטים זכות "וטו" בהחלטות חנינה. הוא אינו הופך לבעל סמכות שוות ערך לזו של נשיא המדינה, אלא מעמדו הוא כשל רשות המסייעת לנשיא המדינה, ואשר בכוחה, במקרים חריגים, למנוע את הוצאת החנינה אל הפועל.
לפיכך, על שר המשפטים להפעיל את סמכותו בכפוף לכך שהסמכות הראשית נמסרה לנשיא המדינה. האפשרות של שר המשפטים לסרב לצרף את חתימת הקיום צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן. השופט לוי, אשר שינה את דעתו הקודמת, הצטרף לעמדת הרוב וציין כי מנגנון הבקרה שמור אך למקרים בהם החלטת החנינה התקבלה מתוך שיקולים זרים, שלא בתום לב או בחריגה מסמכות.
השופט דנציגר, בדעת מיעוט, לא שינה עמדתו, כפי שהביע בבג"ץ הקודם, וקבע כי סמכות נשיא המדינה לחון נידונים היא סמכות ייחודית של הרשות המחוננת והיא נועדה להקנות לנשיא המדינה בתחום זה חופש מלא להחליט כרצונו ולפי מיטב הבנתו. לדעתו, משעה שהונח כל החומר הרלוונטי בפני הנשיא, והיה והחליט להיעתר לבקשת החנינה - שר המשפטים מחויב להוסיף את חתימת הקיום ואין לו כל שיקול דעת בעניין זה.
בשנת 1996 הורשע ניר זוהר (בשמו הקודם: נסים צרפתי), בעבירות של רצח, אינוס וחטיפה לשם עבירת מין, ובית המשפט גזר עליו עונש של מאסר עולם. לאחר שהחל לרצות את עונשו, בהיותו בחופשה מהכלא, ביצע עבירות נוספות ובהן סחיטה בנסיבות מחמירות, תקיפה, כליאת שווא, איומים, החזקת סכין והדחת עד. בגין מעשים אלה נגזרו עליו עונשי מאסר נוספים.
בשנת 2004 פנה זוהר לנשיא המדינה בבקשה כי תקופת מאסרו תיקצב בזמן. בינתיים החליטה ועדת שחרורים מיוחדת להמליץ על קציבת העונש נוכח חומרת העבירות בגינן מרצה זוהר מאסר עולם וחומרת העבירות שביצע בתקופת מאסרו. שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, אימצה את מסקנות ועדת השחרורים והמליצה לנשיא המדינה שלא להיעתר לבקשה לקצוב את העונש. על אף המלצתה, החליט נשיא המדינה דאז, משה קצב, לקצוב את עונשו של זוהר ולהעמידו על 32 שנות מאסר. לשכת הנשיא נימקה זאת בכך שזוהר "שיפר את התנהגותו בכלא".
שרת המשפטים חלקה על כך, שכן, בחומר העובדתי שהונח בפני נשיא המדינה, כמו גם בשורת ההמלצות שהוגשו לו, לא נזכר כל שיפור בהתנהגותו של זוהר. לפיכך, היא סירבה לחתום את חתימת הקיום הנדרשת, וגם שרי המשפטים אחריה הלכו בדרכה. עקב כך הגיש זוהר עתירה לבג"ץ, בה ביקש להורות לשרת המשפטים להוסיף את חתימתה לזו של נשיא המדינה. לחלופין הוא דרש מבית המשפט לקבוע כי כתב ההקלה בעונש תקף גם ללא חתימת הקיום.
בג"ץ, בהרכב של שלושה שופטים, קיבל את העתירה וקבע כי חתימת הקיום של שר המשפטים אינה מקנה לו שיקול דעת עצמאי אם להיעתר לבקשת החנינה או לדחותה. כאמור בג"ץ, בהרכב 9 שופטים, ביטל היום החלטה זו, וקבע הלכה חדשה, המחזירה את שיקול הדעת – בלא סמכות וטו - לשר המשפטים ואת ביקורתו על פעולת הנשיא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם