לאן נעלם הצד הנשי של חג החנוכה?
חפש את האשה: על גבורתה של יהודית, מסעותיה של ילתא ועל ההישג הנשי בחנוכה שכמו נס כמעט נעלם מדפי ההיסטוריה
אכן, מדהים לגלות, שאת עיקר הנס השמטנו מן החגיגה. הסיפור הנשי, כך אומרות תיאוריות פמיניסטיות, מודחק ומושתק. לא שלא היו מעשי גבורה נשיים, יצירות מופת של יוצרות נשיות ועשייה נשית רחבת היקף, ובכל זאת איננו מוצאות אותם מתועדים בספרי ההיסטוריה ועל מדפי הספרים. במשך השנים הודגשו והועברו הלאה הסיפורים הגבריים דווקא, והסיפורים הנשיים הושמטו והוזזו הצידה, עד שנמחקו ונשכחו מלב. ואם הגיעו לידינו כיום, הרי זה רק ברמיזות מקוטעות, שברי דברים אחריהם יש להתחקות בזהירות ולנסות לרקום מתוכם סיפור שלם. כך קורה, שכל ילד יודע, שבחנוכה אנו חוגגים את נס פך השמן ואת גבורתם של המכבים, אבל את סיפור גבורתה של יהודית, את האופן המרתק בו גם הנשים השתתפו באותו הנס, אנחנו מוכנות משום מה לשכוח.
הסיפור נזכר בספרים החיצוניים ולמרות שכפי הנראה נכתב במקור בעברית, אין המקור הזה מצוי בידינו מזה שנים רבות. אנחנו קוראים את הסיפור מכלי שלישי ורביעי, ומנסות להתחקות אחרי הגרעין הקשה שלו, אחרי עלילת היסוד החוזרת על עצמה בנוסחים השונים: אי בזה נמשך מצור על עיר, ואנשיה כורעים תחת הסבל וכבר כמעט עומדים להכנע. אז קמה אישה גיבורה ויפה, יהודית שמה, ועושה מעשה: היא יוצאת מן העיר, לבושה במחלצותיה, ונכנסת אל מחנה האוייב. בשיאו של האירוע היא מוצאת את עצמה לבדה באוהלו של שר הצבא השיכור, שם, בתושיה וקור רוח, היא מתנפלת עליו, עורפת את ראשו ומצילה
את עמה.
אפשר לכתוב הרבה על הסיפור הזה, אבל היום אני רוצה פשוט לזכור את גבורת יהודית ולמחות נגד הקלות המדהימה, בה אנחנו דוחקות אותה לשולי התודעה ומפנות מקום של כבוד בשיר וזמר לגבורתו הקולנית של יהודה המכבי. יהודה המכבי היה גיבור ילדותי וגם כיום שורה עלי קסמן הממגנט של המילים "מי לה' - אלי", ובכל זאת הייתי רוצה לעצור רגע ולברר, מה עלה בגורל הלוחמות האמיצות שהפקרנו בשטח. איך קורה, שאנחנו ממשיכות לספר לילדינו את סיפור החנוכה המצונזר והחלקי, איזה עוד סיפורים מצונזרים אנחנו מספרות להם ולעצמנו ואיזה עלילות גבורה נשיות אנחנו ממשיכות למחוק בשקדנות.
למרבה השמחה, יש כיום נסיונות למלא את החללים הריקים שהשאירה הגבורה הנשית המחוקה בין השורות, ונשים רבות רוצות לזכור ולהזכיר. כזהו, למשל, ספר הילדים "הטיסה הראשונה של ילתא – סיפור עם סוף טוב על שתי ילדות, חבית ותוף", שכתבה ציפי קויפמן. הסיפור הזה לא מספר אמנם את גבורת יהודית אלא את עלילות מרים הנביאה, אבל יש בו נסיון מרהיב למלל את גבורות ישראל מן ההיבט הנשי דווקא. הוא מעניין והוא צבעוני והוא מביא לאזני ילדינו, באותה תמימות מתוקה של סיפור-לפני-השינה, את האינפורמציה הסודית, המוצפנת והחתרנית, אודות קיומן של נשים גיבורות בהיסטוריה היהודית שלנו.
בשנים עברו נהוג היה בכמה מתפוצות ישראל לזכור את יהודית. ראש חודש טבת הפך שם ליום חג נשי, אשר כונה "עיד אל בנאת". ביום הזה היו הנשים מתכנסות לכבודה של יהודית, רוקדות ושרות, אוכלות מאכלי חלב ושותות יין, מבקשות מחילה זו מזו וחוגגות ביחד, תוך קירוב לבבות ואחווה נשית. עתה נדמה לי, שהגיע הזמן לחדש משהו מן המנהג הנאה הזה. אולי לא נארגן לכבוד יהודית משתי יין, שירים וריקודים לתוך הלילה, אבל עדיין נוכל להתעקש ולזכור אותה ביום הזה, להדליק נר של חנוכה ולספר לעצמנו, לבנינו ולבנותינו, סיפורים עתיקים על גבורה נשית בלתי נשכחת.
מיכל ווזנר - דוקטור לספרות ועורכת דין, נשואה, אם לארבעה ומתגוררת בירושלים. חיברה שלושה ספרים - "שלוש בסירה", "למראית עין" ו"עין של אשה"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם