גם משה קצב ראוי למשפט הוגן
חז"ל קבעו שלמדינה נטולת צדק, אין זכות קיום ובתנ"ך נאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". לכן לציבור יש זכות שלא לדעת הכל
פעם היה קיים בספר החוקים של מדינת ישראל המושג 'סוב-יודיצה' (בתרגום לעברית: תחת משפט, כלומר נדון כעת בבית משפט). אני זוכר אותו כילד, בוקע ממכשיר הרדיו או מהטלוויזיה בשחור-לבן, כשמחשבה טורדנית חולפת במוחי: מה זה הדבר עם השם המצחיק הזה? יום אחד למדתי (לטובת מי שנולד לאחר שהמונח התאדה מחיינו): מדובר על העקרון לפיו אין לנהל דיון ציבורי או להתייחס בתקשורת לעניין שנדון באותה עת בבית משפט. הטעם: חשש מהשפעה חיצונית על דעתם של השופטים, שאמורים לדון אך ורק על פי חומר הראיות שלפניהם והדברים שנשמעים בין כתלי בית המשפט.
בעבר, לפני שניסו לשכנע אותנו שהשופטים הם במדרגה שלמעלה מבני אדם, חשבו שכך ראוי לנהוג. היום, מי שיציע לחזור לזה ייחשב תמהוני כאילו הציע לשוב ולהשתמש ב'אורדליה' (פרקטיקה משפטית שהיתה נהוגה בימי קדם, של צריבת הנאשם במוט מלובן או הטבעתו במיכל מים כדי לבדוק אם הוא אשם או חף מפשע). היום מודיעים בראש חוצות על פתיחת חקירה נגד חשוד, מדווחים על השלבים השונים בחקירה ועל הראיות שנאספו בה, ולבסוף גם על המלצת המשטרה (להגיש או לא להגיש כתב אישום). ברקע נרתמים גם אמצעי התקשורת לעזור למשטרה בכתבות ענק על החשוד, חייו האישיים, עברו (האפל או הצח משלג, תלוי בצד שתופס העיתון) וראיות חדשות שהם גילו ("לכאורה", חשוב להוסיף למען הפרוטוקול).
צריך הרי לעזור למשטרה המסכנה, מעוטת התקציבים, זה חלילה לא בשביל הרייטינג או מתוך אינטרס כלשהו. כדי לסייע לצופים הנבוכים לדעת את האמת, או שמא כדי לתת להם את החוויה והריגוש של להיות שופטים ליום אחד (סוג של ריאליטי), הם גם מזמנים השכם והערב את עורכי הדין של הצדדים לראיונות בהם יציגו את טענות מרשיהם, יוכיחו את צדקתם, ויתמודדו עם הראיות של הצד הנגדי. ואם אחרי כל זה למישהו בכל זאת יש ספק כיצד לפסוק – לעתים יוכל להיעזר בהקלטות מתוך חדר החקירה שהשיג עבורו ערוץ כזה או אחר. "פרסום בלעדי", כך הם מקפידים לציין (בשביל הרייטינג? מה פתאום, זכות הציבור לדעת!).
אם לא שמתם לב עד עכשיו, כך מתנהל משפט. משפט שדה. דמיינו בראשכם סצינה מתוך סרט עלילתי שמתרחש בימי הביניים או בעת העתיקה, בה נגרר אדם לכיכר העיר (על סמך שמועות שנפוצו עליו), לשם מתאסף ההמון כדי לשמוע נואם כריזמטי המציג בלהט את אשמתו של החשוד. למסכן ניתנות מספר דקות כדי להשמיע בקול רפה וחלוש את טיעוניו. ההמון זועק בקול: "הוא אשם! לשרוף אותו מיד!", ורץ מיד לאסוף עצים לערימת המוקד. כולנו בוודאי נזדעזע ונצקצק בלשוננו: "ברברים שכאלה, תראו איך פעם נראה העולם". רבותי, כך בדיוק אנחנו נראים. זה מה שאנו עושים. נכון, אין מוקד, יש את מדורת השבט. אין נואם כריזמטי, יש שדרנים שבסך הכל מספרים לנו עובדות.
תכל'ס, המשפט בסלון שלנו נגמר עוד לפני הישיבה הראשונה של הערכאה השיפוטית. במשפט התקשורתי של קצב זכו השופטים בבית לשפע של חומרים ונאומים מצד התביעה, באינטנסיביות ובכמות מטורפת, ולנאום הגנה אחד שזכה על המקום לקיתונות של לעג מפי מקהלה של שדרנים ופרשנים (אובייקטיביים כמובן, שרק עושים את מלאכתם למען הציבור). אני מנחש שרבים מהנשאלים בסקר היו בטוחים שקצב הורשע ומשפטו הסתיים. אכן, המשפט בתקשורת הסתיים והמדיה כבר שכחה מהעניין ומיהרה לעבור לתיק הבא – משעמם כבר לעסוק בזה.
אז נכון, אין עשן בלי אש. אבל מה עם העקרון היהודי והליברלי
אם יזוכה קצב – הדבר יזכה לכותרות ענק. במקרים רבים אחרים כאשר מזוכה אדם שההאשמות נגדו התפרסמו בתקשורת, הידיעה על הזיכוי תופיע בידיעה קטנה אי שם בעמ' 9 ובשלהי מהדורת החדשות. נוסבאום לא יקדיש לזה שלוש דקות של דיווח וברוך קרא לא יתנדב לבשר לצופים שההר הוליד עכבר. החשוד יישאר עם כבודו הרמוס ועם חייו ההרוסים. בפרשיות כמו זו של אורי בר לב איש גם לא יוכל להסתיר חזרה מעיני הציבור את הדברים שהוא עשה בחדרי חדרים (ומה שכל אחד חושב על ההתנהלות המינית של בר לב, לפי גרסתו, לא רלבנטי לדיון הזה).
הדברים הללו יכולים להיות אקטואליים כמעט בכל שבוע, מה שאומר שאנו בבעיה גדולה. כי למדינה שאין בה צדק – אין גם זכות קיום, כך לימדונו חכמים. על זה נפלה ירושלים ועל זה היא אמורה לקום – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (=בצדק)". נכון, זו היום המציאות בכל העולם, לא רק אצלנו. אז מה, אסור לנו להיות מדי פעם אור לגוים?
ד"ר ארי גייגר הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת בר אילן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם