עשר שנים לפני שהרדמתי את הכלב גורי

הסוף היה סוחט דמעות, אבל ההתחלה הייתה קשה. לא ידעתי מה לעשות עם החבר שהולך על ארבע. פרידה מגורי – חלק ראשון

מיקי בן זאב | 8/3/2011 16:10

תגיות: טיפול בכלבים

הפקידה בקבלה הסתכלה עליי ואני לא כל כך הצלחתי לדבר. "אתה בסדר?", היא שאלה. "לא", עניתי, "באתי כדי להרדים אותו", הצבעתי על גורי. פניה התקשחו. היא נתנה לי למלא כמה טפסים, ונראה שלקח לי שעות למלא אותם. הסתכלתי על גורי ושאלתי את עצמי בפעם האלף אם הוא יודע מה מחכה לו. הפקידה לקחה את הטפסים ואמרה שמיד יקראו לנו. קחי את הזמן, חשבתי לעצמי. גורי בינתיים עשה את מה שהוא עושה הכי טוב - חוץ מלאכול ולחסל לי גרביים - מתחבב על זרים. הסתכלתי עליו שוב ותהיתי, אם מישהו מאלה שמלטף אותו יכול לתאר לעצמו שהכלב שמכשכש בזנב במין שמחה שהפכה די נדירה לאחרונה, נמצא במצב סופני עם תוחלת חיים שעברה להימדד בדקות.

גורי. מתחבב על זרים צילום: מיקי בן זאב

עשר שנים קודם לכן

לא בחרתי בגורי. למה לי לקחת כלב? הייתי רווק בדירה שכורה קטנה. קשה לי להגיד שכלב זה הדבר האחרון שרציתי. אבל אם מישהו היה מבקש ממני לכתוב רשימה של דברים שהייתי מעוניין בהם, ספק אם חיית מחמד היתה מגיעה לעשירייה הפותחת. כלב זו תלות, מחויבות, לכלוך ועוד הרבה דברים שביום מן הימים אני מניח שיהיו לי. כשארצה ילדים. אז למה לי?

גם גורי לא בחר בי. גורי היה גולדן רטריבר, די שובה עין יש להודות, במשקל של ארבעים קילו ומעוניין בשני דברים בלבד, אוכל וכדורים. אם היו שואלים אותו אם הוא מעוניין גם באבא, הוא בטח היה נובח משהו בסגנון של "לא תודה", ורץ לרדוף אחרי עוד כדור. מדוע לו עוד בעלים? עדי, הבעלים הנוכחים והיחידים שלו מספקת את כל צרכיו. מבחינתו משפחה חד הורית היא האידיליה בהתגלמותה. מישהו נוסף בתמונה רק יפגע במעמדו בהיררכיה. אבל כמו הרבה דברים בחיים, הם קורים כי אין ברירה. גורי בא קומפלט עם עדי, והיה לי ברור שאם אני מעוניין בה, גורי עובר ממשפחה חד הורית, לבית חם של שני הורים מתפקדים.

ההתחלה היתה קשה. לשגרת הבוקר ה"עמוסה" שלי שהתחילה עם התעוררות ב-10:00, וכללה ארוחת בוקר מפוארת של לא יותר מקפה וישר ולעבודה, נוספה מטלה נוספת של סיבוב עם הכלב למשך חצי שעה, איסוף צרכים והגשת

אוכל. ימים הסתובבתי בתחושה של "איך נפלתי?". להסתובב עם הולך על ארבע שמעונין למשוך אותך לכל כיוון, חוץ מזה שאליו אתה מעוניין ללכת היא מטלה מתישה.

במיוחד אם מדובר בבוקר קיצי עמוס לחות, או בגשם סוחף שמאיים להטביע את רחוב בורוכוב. גם אם זהו יום אביבי נעים, טיול עם כלב שלוש פעמים ביום למשך חצי שעה היא מחויבות לא פחות מטוטאלית. גם אם אני חולה, גם אם גורי חולה. גם אם מדובר בשבת בבוקר, או אם חזרנו מבילוי שנמשך עמוק לתוך הלילה. לכלב גדול יש הרבה צרכים, וצריך לארגן לו מקום נוח להיפטר מהם, עם עדיפות גבוהה למשטח שהוא לא השטיח בסלון.

גם גורי לא הפנים בדיוק שהתווסף לו אבא לתמונה. זה במיוחד התבטא בתאווה מוזרה שהוא פיתח לגרביים שלי. לא ברור איך, אבל זוגות, זוגות יצאו משימוש אחרי שגורי החליט שהן יכולות לשמש כמברשת השיניים הפרטית שלו. לו רק היה לי שקל על כל זוג גרביים שגורי הפך לגבינה שוויצרית.

אז הדחייה הראשונית היתה מוחלטת. סביר להניח שאם היו שואלים אותי אז, כשעברתי לגור עם עדי, אשתי לעתיד, מה דעתי על ההולך על ארבע שנחת עלי משום מקום, ומסתיר לי את החיים, הייתי עונה משהו בסגנון "הלוואי שידרס, ויפה שעה אחת קודם". לא ידעתי אז כמה שהדברים הולכים להראות אחרת. לגמרי.