קץ לאגדה: גבי אשכנזי על תא"ל ארז גרשטיין
"כל יום כואב את אי היותך ורוצה להימחק ממניין הזמן, וכל לילה קורא לך לשוב אלינו ונותר ללא מענה". אלוף גבי אשכנזי, מרץ 1999, רשפים
עברו שלושים ימים ושלושים לילות מאז נפרדנו ממך כאן, וכל יום בשלושים, יום חסר הוא בלעדיך, ובכל לילה בשלושים אתה שב לפקוד את החלום, את הדימיון, את ה"הלוואי" ואת ה"מי ייתן." כל יום כואב את אי-היותך, ורוצה להימחק ממניין הזמן, וכל לילה קורא לך לשוב אלינו, ונותר ללא מענה.
וכך כבר שלושים ימים ולילות, ואין קץ לעצב ולגעגועים, ואין מנוח מן המחשבות הקשות, המענות והמעיקות. אם בארזים נפלה השלהבת, מה נעשה אנו? שבנו אל שגרת היום בצפון שלנו, זה הצפון שבו ידעת את מיטב ימיך, אך בו גם פגשת את מותך. זה הצפון הסוער, שתמיד ידעת למדוד לו מידה כנגד מידה - רעש תמורת רעש, פרץ תמורת רעם, נחישות תמורת קושי, אומץ תמורת איום. ומי יעמוד תחתיך היום, וימדוד לנו בדייקנות, בדעת, ביושר וללא חת, את המידה הדרושה לקיומנו כאן?
אין לך מושג, ארז, כמה אתה חסר לנו.
כעשרים שנה של רעות חילקנו בינינו, אתה ואני. היסטוריה שלמה נרקמה מאז ימינו בבופור, מאז סיירת גולני, מאז החטיבה המזרחית בלבנון ועד הפרק האחרון ביק"ל.
הלכתי תמיד צעד קטן לפניך, אך לא הייתי צריך להביט לאחור כדי לדעת שאתה שם - עוצמת נוכחותך תמיד פרצה את גבולות גופך, וטבעה בחותם קרינתה את סביבה לגובה ולעומק. צל ענק הטלת על האדמה, וגובהו כגובה כל התקוות והכיסופים, האפשריים והבלתי אפשריים גם יחד.
זו הייתה מעלתך, וזה היה היופי שלך שאין שני לו, גודל רוח ושיעור קומה, שצפונה בהם הבטחה גדולה. הבטחה לימים טובים יותר, הבטחה לחיים שלמים של שלום, הבטחה לעשרות עצי זית שנטעת, הבטחה לקן משפחתי חם, הבטחה לגפן ולתאנה, הבטחה לברכת האדמה והנפת העומר. תפארת האדם הישראלי ומיטב תנובת הארץ התגלמו בך, וכמאמר המשורר, "יותר מזה אנחנו לא צריכים."
ועכשיו נשארנו עם ההבטחה לבדה. ידינו ריקות, מקום גופך בינינו ריק,
אין לך מושג, ארז, כמה אתה חסר לנו.
כאן במקום מנוחתך האחרון, קשה ולא נתפשת היא מנוחתך. תשעים ותשע נשמות אמרו שיש לך. כמה בזבזנים היינו כמה לא השגחנו שעם כל יום, עם כל סכנה, עם כל הסתערות, עם כל חירוף נפש - מסרת עוד אחת מנשמותיך, והחשבון הלך והצטרף, הלך והתעצם, עד שלאגדה שלך בא הקץ.
אתה שהיית "ארז ללא הפסקה," ארז ברצף ובדהרה, ארז "חסין אש;" אתה שהיית מתוח, דרוך כקפיץ ואצור אנרגיה לוהטת; אתה שלא ידעת חופשה מהי, ושלילות נטולי שינה לא הכריעו אותך; אתה שרוח המרחבים ושטח פתוח נשבה בצווארונך; אתה ששעטת בשצף-קצף מסחרר אל החיים, אל הסכנה, אל העתיד; אתה בעל תשעים ותשע הנשמות... באת אל מנוחתך.
האוויר סביבך תמיד רטט בהתרגשות, לידך ידע כל אחד - פחות מביצוע מושלם, פחות מהשקעה מוחלטת, פחות מפתרון מקורי ונועז, לא יתקבל. לא אצל ארז. פצוע לא יישאר בשטח, משימה לא תישאר חסרה. מעולם לא עצרת באדום, תמיד מצאת איגוף, עיקוף, סיבוב, ודרך לחזור אל מול פני האש. לא היה ויתור שוויתרת לעצמך, והרווחת ביושר גמור את האגדות שנרקמו סביב החיילות המופתית שלך. ועכשיו באת אל מנוחתך. כאן כבר אין תנועה ואש. כאן נעצר הזמן, וכל השעונים עומדים מלכת.
כאן מלכות הדממה ושנת נצח. כאן כבר לא תקפיץ אותנו בקריאות "נתקלנו!" ו"קדימה!" ו"אחריי!."בנאמנות גמורה אליך, לא נוכל להעמיד פנים. מעולם לא הרשית לזייף - לא בחיים, לא באימונים, לא בתרגולת, ולא תחת אש.
ביושר גמור, שאתה ראוי לו בכל המובנים, אני אומר כיום, אינני בטוח שיש נחמה. הנה קרב ובא חג הפסח, ובעוד לילה אחד יפרוש את כנפיו על כל בית ישראל, גם על ביתך, ארז, על הוריך האבלים, על הרטל ועל עומר שלך. על חייליך בצפון, משני עברי הגבול, על כל מטע וכרם השומרים את הד צעדיך ואת צליל קולך.
ואנחנו צריכים לומר, ככתוב בסדר הפסח, פסוקים של מסורת ארוכה ומנחמת ולדעת שיש בהם דברים שכבר אין להם תקנה. "והגדת לבנך," כתוב שם. ומי יגיד לבנך, ארז? אתה לבנך כבר לא תגיד, ואיך נאמר את הפסוק הזה בלי לחנוק את הדמעות - ולבכות אתה לא בדיוק הרשית. רק פסוק אחד נותר מדויק להפליא, נכון ומחודד ופוצע, "הלילה הזה כולו מרור." שלום לעפרך, ארז.
אין לנו עוד כמוך, אבל אתה חיית את חייך, ומצאת את מותך בתנאים שלך, לפי כללים שעיצבת במו ידיך, בלי פשרות ובלי הנחות, בסופה ובסערה עד הסוף. אולי יש בזה מעט נחמה, אבל לא הרבה.
אין לך מושג כמה אתה חסר לנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם