שתי גדות לירדן, האחת יבשה והשנייה גם כן
בספטמבר עלולה לקום מדינה פלסטינית, אשר תבקש עצמאות גם בתחום המים. אסף צחור משרטט תמונת מצב מדאיגה שמתחילה בשאיבת יתר, ממשיכה בחורבן אקולוגי ועלולה להסתיים במלחמה
הספרות המקצועית קוראת לעמדתה זו של ישראל הידרו-הגמוניה. המשמעות היא עליונות באזור אגן-הנהר. עליונות המתבטאת בשליטה במשאבי מים משותפים. חשוב להבחין, כהידרו-הגמון ישראל יכולה לנקוט בשתי דרכי פעולה. מחד גיסא, היא יכולה לנצל את הונה האנושי, ההנדסי והטכנולוגי בכדי לדחוף לשיתופי פעולה אזוריים; במחקר ופיתוח, בהקצאה הוגנת של משאבים ובניהול משותף של מקורות מים.
מאידך גיסא, יכולה ישראל ללפות לפיתה איתנה בשטחים, בבארות הקידוח ובשאיבת מי התהום. ההיגיון הישר מציע שהתנהלות אגרסיבית, חד-צדדית ובלתי-נבונה זו היא בעיקרה – חרדתית ואנוכית. לכן ניתן לכנותה הידרו-צנטריות. בדומה לאגו-צנטריות, זהו דפוס פעולה המאופיין באגוטיזם מדינתי, אשר צרכיה גרידא (של המדינה) בראש מעיניה. זהו הלך מחשבה שגוי, לפיו כמו-ניתן להכפיף לעד את מקורות המים האזוריים, על כל משמעותם ההיסטורית, התרבותית, הפוליטית והכלכלית, לתפיסת הבטחון של ישראל.
ואמנם, כנרקיסיסט המסרב להתבגר, נתון לו משק המים הישראלי ברחשים הידרו-צנטרים, שבוי בתוך ההיסטוריה שלו עצמו, היסטוריה שעיקרה הצלחות צבאיות וטכנולוגיות. מסרב להכיר בסתירה החריפה שבינו ובין סביבתו; שבין שאיפותיו לעליונות ובין שאיפות שכניו. וחמור מכל, מסרב משק המים הישראלי להכיר ברוחות השינוי ובטלטלות האזוריות המתרגשות עליו.
בספטמבר הקרוב, הכל צפוי להשתנות. ההכרזה הצפויה על הקמתה של מדינת פלסטין תחל אפקט דומינו אשר יגיע, במוקדם או במאוחר, אל משק המים הישראלי. ובעוד לבניי הדומינו יפלו, תנאי המשק ישתנו לעד. המגמה היא כפולה וברורה.
ראשית, עצמאות וריבונות טריטוריאלית יאפשרו לפלסטין להתנער חלקית מישראל ולבקש התפתחות כלכלית מואצת. תמיכה פיננסית אירופאית והזרמות הון מחוץ, בצד שיעורי ילודה גואים, עיור ומשב הרוח הפטריוטי מפנים, יביאו לביקוש חסר תקדים למים; לחקלאות, למשקי בית ולבנייה וקבלנות. הנתונים מדברים בעד עצמם, בין 1967 ו-1995, תחת אישור ישראלי לשאוב מי תהום לפי צרכי האוכלוסיה, גדלה שאיבת המים בגדה המערבית ב-640%.
שנית, מעמד של מדינה תקנה להנהגה פלסטינית במה חדשה לטענות נושנות. ההנהגה
כך, היעדרם של שיתופי פעולה ואמון יובילו לתחרות על משאבים. ההשלכות של יריבות זו, נעז ונאמר, הן כמדרגות לולייניות של חורבן. תחילה, חורבן אקולוגי ובהמשך, חורבן חברתי. שאיבת יתר, ייבוש והמלחת מי תהום, הרס מערכות אקולוגיות, ופגיעה בחירות עמי האזור להתפתחות, רווחה כלכלית ותעסוקה, סופן של אלו להסתיים בהתנגשויות מזוינות.
והתשובה הישראלית? התפלה רבתי. משרד הפנים טוען כי בשנת 2050 יחסרו למשק המים הישראלי 850 מיליון מטרים מעוקבים של מים. נקודת המוצא ההידרו-צנטרית של המשרד מובילה למסקנה כי המענה היחיד הוא הקמת חמישה מתקני התפלה חדשים ונפיליים. ועדת החקירה הממלכתית לנושא משק המים, אשר הפיקה בשנת 2002 את הדוח הפרלמנטרי המקיף האחרון, לא עורכת כל דיון בשאלת שיתופי פעולה אזוריים, עד כי נדמה שצנזורה בטחונית מונעת שיח ציבורי רציני בנושא.
על קברניטי משק המים הישראלי ועל כל צרכני הקצה; חקלאים כמשקי בית, לשאול שאלות נוקבות ללא כחל ושרק. מה בדבר ראייה אינטגרטיבית ואזורית? מה בדבר פלסטין, ירדן, ולבנון, ודרישות המים העתידיות? מה בדבר תחרות פוטנציאלית על משאבים ואיך למונעה? מה בדבר הרווחה הסביבתית, דרישות האנרגיה, העלויות והשלכות ההפרטה של מפעל ההתפלה הציוני? מהו אפוא המענה האסטרטגי, האזורי וארוך הטווח של הממשלה?
שהרי אם לא תשאלנה הקושיות, תרחשיים הרי אסון כדוגמת אלו שלעיל עלולים להתממש. על המדינה לחדול מעמדתה ההידרו-צנטרית. על קברניטי המשק לכונן אמון ושיתופי פעולה אזוריים. עליהם לפעול, ויפה שעה אחת קודם. פן נאמר (בפרפרזה לז'בוטינסקי), שתי גדות לירדן, האחת יבשה והשנייה גם כן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם