הצצה נדירה למתחם הגראונד זירו המתחדש
עיתונאיות רשת CNN סיירו באתר הבנייה שבו עמדו מגדלי התאומים, שם הזיכרון משתלב עם החדש לקראת יום השנה העשירי לפיגוע
הציבור כבר זכה לכמה הצצות למה שמתרחש פה, בעיקר במהלך טקסים או כאשר אורחים מכובדים ביקרו או כשהמפלים עברו בדיקות. יוצרי סרטים, צלמים והיסטוריונים נכנסו כדי לאסוף חומרים שאותם יחשפו בעתיד. האדריכל מיכאל ארד, ניצול של תהליך כואב לעיצוב האנדרטה, אומר שהוא מעניק מדי פעם ראיונות לצד המצבה. האנשים פה מגנים מאד על האתר.
אבל בשבוע שעבר העניק לנו ארד ביקור נדיר בכל המתחם. "מעולם לא הראיתי למישהו את המקום קודם לכן", אמר, מחייך על עבודתו.
חלק הזיכרון של המתחם העצום הזה ייפתח בספטמבר, ולכן כאשר הוא פתח את הדלתות לגראונד זירו, יכולנו לראות עד כמה האנדרטה והבניינים העצומים סביבה יאזנו בין העדיפות לבנות מחדש לבין הרצון לזכור את המתים.
איך אתה בונה מקום ראוי כדי לזכור אנשים רבים כל כך ועדיין לזכור מה הפך כל אחד למיוחד? כיצד אתה בונה מתחם משרדים – ואולי גם מטרה לטרוריסטים – מעל בית קברות ועדיין להפוך אותו לטוב טעם, למתפקד ולבטוח?
זו הייתה הזדמנות לראות אם החזון של בנאים רבים, של פוליטיקאים, בעלי אדמות ואדריכלים התייחס לדאגות שהועלו בדיון מלא העוינות לגבי מה שצריך לבנות באתר שזכה לכינוי של אדמה קדושה.
כמו ניו יורקרים רבים, ארד העביר את זמנו במגדלי התאומים לפני 11 בספטמבר 2001, צירף את אשתו לאירועי החברה במסעדה שעל הגג והשתתף במירוץ חמשת הקילומטרים ברחוב גריניץ' הסמוך.
במהלך הפרויקט, הוא הגיע לכאן פעם אחת ביום שקט ונדיר כדי להיות לבד לצד עבודתו. "אני לא מרגיש לבד, וזה מה שהרגשתי שאני מקווה לבנות", אמר. "זה משהו שאנחנו צריכים לזכור ביחד, מקום שבו אנחנו חשים שמלווים אותנו".
ארד לקח אותנו לתוך כל אחד מהמגדלים החדשים לאורך הבורות החלולים, מזגזגים מעבר לעורקי חשמל ומים שעדיין נמצאים בבנייה. מגדל 7 נראה גמור, בעוד באחרים נמשכת העבודה. הבניינים מכוסים בזכוכית מודרנית, שעליה משתקפים ערימות הברזל והאבן, מנופי הענק ולגיונות העובדים באתר.
דגלים אמריקאיים מתנופפים מעל פיסות של גלגלי שיניים, בורות עמוקים וכמה עצי אלון (יהיו בסוף 400 עצים כאלה). יש "עץ ניצול" בודד, שלידו הניח הנשיא אובמה זר זיכרון לאחרונה. יער עירוני מלבלב מבעד לבטון.
העצים השתרשו בין אבני הכיכר, מרגישים שם בנוח כמו שתי הבריכות העצומות שמוקפות במפלים בגובה של תשעה מטרים שמטפטפים לתוך המקום שבו עמדו שני המגדלים שקרסו. לאחרונה הסתיים בהצלחה ניסוי, והבריכות והמפלים נראים כמעט מושלמים.
יריעות פלסטיק עדיין מכסות את הפרויקט של חריתת שמותיהם של 2,982 הקורבנות של הפיגועים ב-1993 וב-2001 על לוחות ברונזה שמקיפים את שתי הבריכות.
אחד הוויכוחים בשנים האחרונות היה כיצד לקבץ את שמות הקורבנות – על פי שיוך, מקום, כותרת, קשרי משפחה או ידידות. הם מקובצים על פי המקום שבו מתו, עם קבוצות משנה על פי ההשתייכות ואפילו קבוצות משנה בתוכן. אנשים אפילו יכולים לבקש איזה שם של קרוב משפחה הם רוצים שיהיה ליד.
"אני רוצה להבטיח שהאנשים הראשונים שיראו את השמות האלה יהיו המשפחות", אמר ארד, מסביר מדוע הם עדיין מכוסים. כל אות מסותתת לתוך המתכת כדי שהאור יוכל לנצנץ בעת שהמים עוברים מתחת.
ארד הסביר כי אי אפשר להשוות את זה לשום דבר. רק צריך לחכות שזה יושלם, ואחר כן המשפחות ישתתפו בטקס פרטי ומכובד של הסרת הלוט.
עבור אתר זיכרון שנקרא "לשקף את החסר", הוקם מסביב אתר עבודה הומה. ועדיין יש תחושה של שלווה. עובד בנייה בחליפה כתומה שוכב במקום שבו עמד המגדל הדרומי, נראה מרחוק כמו בובה קטנה. עמודי חשמל קצרים וכסופים כמעט נעלמים לאורך המדרכות האפורות, מזמינים טיול לילי. אחרונת פיסות האבן הגדולות נערמה, נוקתה ומוכנה, יחד עם כמה חללים ריקים שעדיין יש צורך למלא אותם, כמו לגו בפרויקט של ילדים. המקום נראה כמעט מוכן.
אנחנו מטפסים על אחד מהבניינים הנמוכים באתר. הם יאכלסו דברים בלתי מלהיבים כמו מערכות קירור, אבל כעת הם מאפשרים לנו מבט על כל הפרויקט. קל להבין מה היה שם כי אתר הזיכרון ממלא את המקומות של המגדל הצפוני והמגדל הדרומי. אפשר לדעת איפה הגופות נפלו מהשמיים אחרי קפיצות נואשות, היכן השרידים נשרפו במשך חודשים, היכן אנשי ההצלה נשאו את שרידי הגופות.
אבל זה לא המקום שאליו הולכות העיניים כאשר מביטים על העצים או על ערימות החומרים שנועדו לשמש את המשרדים העתידיים ואת מרחבי המוזיאון. הבניין הנטוי באופן מוזר בכניסה לאתר הזיכרון נראה כאילו הוא מתכופף לכבוד המבקרים. המקום מרגיש רענן, רמז לעתיד עם קריצה לעבר. קל לחזות מה יהיה מאשר מה שקרה פה.
כאשר הבניינים יהיו גמורים, עובדי המשרדים יוכלו להיכנס ישירות בלי לחצות את אתר הזיכרון, אבל תהיה להם גישה לאזור שמאפשר הליכה וישיבה. כאשר אנחנו מביטים על אתר הבנייה הנקי שראינו מעולם, פתאום הרעש מחריש האוזניים עוצר לארוחת צהריים. כמאה פיקניקים קטנים נפרסים, אבל אף אחד מהעובדים לא אוכל מעל אתר הזיכרון. חלק נחים על פיסות האבן ומביטים על השמיים, ושיחות מתקיימות בשקט מכובד.
הסצנה היא הצצה למה שהמקום הזה יהיה כאשר הכל יהיה גמור. מעולם לא הלכנו במקום שבו אנשים אמרו כה הרבה בחיוך כה שקט. האוויר והשקט דימו את מזג האוויר של אותו בוקר בספטמבר לפני קרוב לעשר שנים, אבל כל מה שאנחנו יכולים לדבר עליו עכשיו הוא עד כמה השמש יפה היום.
סולדד אובריאן היא מגישה בכירה ברשת CNN ורוזי מארי ארקה היא מפיקה בכירה ברשת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם