בנשימה עצורה: מסע בארץ הפחם של ואדי ערה
400 מפחמות מזהמות ורעילות מפוזרות בצפון השומרון בואכה ואדי ערה, מגלגלות מיליונים, מפרנסות אלפי פלסטינים עוד מאז תקופת הטורקים, ומתדלקות את תרבות הנפנוף והמנגל שלנו. עד שביום רביעי החליטה מדינת ישראל לשנות את כללי המשחק
אלבז, איש צנום ותזזיתי, הוא קמ"ט איכות הסביבה במינהל האזרחי. בעודו מתמוגג מאיכותו של הפחם, מתחוללת מאחורי גבו מהומת אלוהים. שופלים צה"ליים משטחים בפראות גבעות פחם שחורות בזו אחר זו, וממלאים את האוויר בענן סמיך. הנשימה נהיית קשה מרגע לרגע. צעיר פלסטיני נסער מתרוצץ בין הכלים הכבדים, מנסה לשווא לשנות את רוע הגזרה, אבל החיילים החמושים של חטיבת ג'נין, שמקיפים את האתר מכל עבר, מבהירים לו שהעסק אבוד. עסקי הפחם אמנם פועלים פה, במחוז ג'נין בואכה ואדי ערה, מאז תקופת הטורקים, אבל ביום רביעי בבוקר החליטה מדינת ישראל לשנות את כללי המשחק.
שעה נסיעה מתל אביב, חמש דקות מאחד הכבישים הראשיים בישראל (מס' 65) וכמה מאות מטרים ממזרח לקו הירוק, התמונות מזכירות מראות אפלים ממכרות בעולם השלישי. אלפי משפחות פלסטיניות מוציאות כך את פרנסתן מכ-400 מפחמות המפוזרות בצפון השומרון. נערים וצעירים מבלים את ימיהם, ומכלים את ריאותיהם, בעבודה בתוך הערמות השחורות, אבל מחר לחלקם לא יהיה איפה לעבוד.
השר להגנת הסביבה גלעד ארדן מתבונן במחזה בעניין. "יש לי כותרת בשבילך לסיפור הזה", אומר בחיוך אחד מאנשי המשרד להגנת הסביבה, "גלעד ארדן מהליכוד מאריך את תוחלת החיים של הצעירים הפלסטינים".
הפרשה העגומה הזו לא נותנת הרבה סיבות לחייך. תעשיית הפחם ההיסטורית היא ענף כלכלי חשוב במחוז ג'נין, יש אפילו עיר על שמה בישראל - אום אל-פאחם (אם הפחם), אבל היא גם מפגע סביבתי נוראי. רוב חומר הגלם מגיע מישראל, מפרדסי הדרים וממטעי אבוקדו שהזדקנו ונעקרו. העצים מובלים לכאן במשאיות מכל הארץ, כשבדרך שורה של ישראלים ופלסטינים גוזרים קופון ועושים כסף שחור, תרתי משמע. כאן העצים נערמים בערמות, ובתהליך של בעירה מבוקרת שנמשכת כשלושה שבועות הם הופכים לפחמים. או אז הם שוב נוסעים מערבה, לרשתות השיווק, ומתדלקים את תרבות הנפנוף של עם ישראל. כולם מרוצים ומרוויחים, חוץ ממי שנגזר עליו לנשום את תוצרי התהליך הזה.
השלב הבעייתי בתהליך הפיכת העץ לפחם מתרחש לקראת סיומו. או אז הערמה הרוחשת פולטת עשן רעיל, שמכשירי הניטור של המשרד להגנת הסביבה והמינהל האזרחי זיהו בו קוקטייל של חומרים - ובהם בנזן, פורמלדהיד ודיוקסינים - שגורמים סרטן ומחלות בדרכי הנשימה. לפני כשנה פרסמנו במעריב שמפקדת קצין רפואה ראשי בצה"ל הורתה להרחיק מהאזור חיילים הסובלים מבעיות בדרכי הנשימה, ולחלק מסכות אב"כ לחיילים השומרים בעמדות הסמוכות למפחמות. "החשיפה לחלקיקים הנשימים העדינים", כתבו אז מומחי מקרפ"ר, "עלולה לגרום פגיעה בתפקודי ריאות, להוביל לאשפוזים ואף לתמותה". סגן אלוף משה מור, רחובותי בן 38, סגן מפקד חטיבת ג'נין, לא צריך את המומחים כדי לדעת שיש בעיה: "פשוט אי אפשר לנשום כאן בסביבה", הוא אומר, "אם תריח את המדים שלי, תריח פחם".
החיילים באים והולכים, ומי שנשארים עם הצרה הם תושבי האזור, ישראלים ופלסטינים. "עברנו לכאן מירושלים, חשבנו שאנחנו באים לחיות בתוך הירוק והטבע", אומר תושב אחד היישובים הקטנים במועצה האזורית מנשה, "יש לנו חמישה ילדים. הם באו לכאן בריאים לגמרי, ועכשיו לשלושה מהם יש התקפי אסתמה באופן קבוע". תושב אחר באזור מספר ש"אנשים שגרים במרחק כמה מאות מטרים בקו אווירי מהמפחמה ומסתכלים מהחלון, רואים את הענן מתקדם אליהם, ואין להם איפה להסתתר".
ככל שחלף הזמן, גברה זעקת התושבים. בחריש, במצפה אילן, בקיבוץ מצר, דיווחו החברים שהם נאלצים להסתגר בבית. אי אפשר לתלות כביסה כי בבוקר הבגדים מטונפים ומסריחים, אי אפשר לשבת בחוץ, אי אפשר לפתוח חלונות כי החדרים מתמלאים ניחוח פחם. ככה, אמרו, אי אפשר להמשיך. אגב, בימים אלה מקדמת הממשלה במרץ הקמת עיר חרדית גדולה בחריש, שעתידה למנות כמה רבבות תושבים. מעניין אם יספרו לדיירים העתידיים לאיזו מיטה הם מכניסים את ראשם.
הדילמה הונחה לפתחו של גלעד ארדן. רוב המפחמות המדוברות ממוקמות בשטח C בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית מלאה. אם יניח להן להמשיך לפעול במתכונת הנוכחית, הוא מחזק את תדמית משרדו כמי שמתקשה לאכוף חוקי סביבה בסיסיים. אם יפסיק את עבודתן, הוא מקפד את פרנסתם של פלסטינים רבים, ומסתכן בהתססת האזור, בימים שבהם כל ניצוץ עלול להבעיר להבה גדולה. "אנחנו בהחלט נערכים לפעולות תג מחיר פלסטיני", אמר הסמח"ט מור בדאגה, בעוד כוחותיו מכסחים את המפחמה בברטעה.
במינהל האזרחי ובמשרד להגנת הסביבה הסתובבו עם תפוח האדמה הלוהט הזה תקופה ארוכה. ניסו לקיים מגעים עם מושל ג'נין ועם אנשי הרשות הפלסטינית, כדי לכנס את המפחמות לאזורי תעשייה מסודרים, רחוקים ממקום יישוב. אבל לנתק הפוליטי והמדיני גם יש מחיר סביבתי ובריאותי יקר, והרעיונות לא המריאו. לבסוף החליט ארדן לחתוך ולשלוח את הכוחות לשטח. "למפגעי סביבה אין גבולות", הוא מנמק, "פעילות המפחמות גורמת נזקים בריאותיים קשים לישראלים וגם לפלסטינים". במשרד להגנת הסביבה מצטטים טענות של תושבי הכפר יעבד, הגדול בכפרי האזור, שלפיהן תוחלת החיים בכפר עומדת על כ-40 שנה , ויש בו כפליים חולי אסתמה וחולי סרטן לעומת הממוצע באוכלוסייה. ספק אם הנתונים הללו משקפים סטטיסטיקה מדעית בדוקה.
את ג'מאל חוסיין, הבעלים של מפחמת ברטעה, זה לא משכנע. בעוד הדחפורים דוהרים על מפעל חייו, הוא הביט בהם בדמעות, שנובעות משילוב של יגון ואבק. אפילו את האוטובוס ששימש כמשרד מאולתר הפכו הדחפורים על צדו ומעכו. ברטעה הוא כפר גדול, עוד קורבן של ההיסטוריה המוזרה באזור. חלקו המזרחי פלסטיני, המערבי ישראלי. חוסיין הוא אזרח ישראלי, תושב ברטעה המערבית, אבל העסק שלו ממוקם מעבר לקו הירוק. לפי הערכות אנשי המינהל האזרחי, מפחמה כמו זו שהוא מנהל מגלגלת לפחות מיליוני שקלים בשנה, אם לא יותר מזה.
"לפני שלושה ימים באו לכאן כמה קצינים בכירים", הוא משחזר, "נתנו לי צו, אמרו לנקות את האתר ולהפסיק לעבוד. אז ניקיתי והפסקתי. כל מה שאתה רואה פה זה ערמות פחם שלא בוערות. בשביל מה להרוס אתר שלא עובד? זה היה עוד של סבא שלי. יותר מ-60 שנה זה עובד כאן. הורסים בלי לב. מה אני אגיד מחר ל-50 העובדים שלי?".
כשבני אלבז שומע את הטענות הוא מנפנף בידו בזלזול. "הערמות האלה היו מוכנות להדלקה בכל רגע. יש נגדו צו סגירה כבר כמה חודשים, הוא רק לא האמין שנממש אותו. אין ספק שמה שעשינו היום מכניס את כל האזור לסוג של הלם".
אולי בכל זאת דולק אור קטן בקצה מנהרת הפחם. מדובר בפרויקט ניסיוני שנערך במטה המינהל האזרחי בבית אל, בסיוע מימון אירופי. צוות של המינהל, כולל מהנדסים וכימאים ובשיתוף מומחה מאוניברסיטת א-נג אח בשכם, בנו דגם של מפחמה מודרנית, קומפקטית ומקורה, מצוידת במסננים ופולטת כמעט אפס מזהמים. בני אלבז משוכנע שזה העתיד של הכלכלה הפלסטינית ושל דו קיום סביבתי ובריאותי: "זה רעיון שפיתח ממציא בסלובקיה. נסענו לשם לראות וללמוד, ואנחנו מיישמים את זה כאן. כשהמתקן יהיה מוכן נוכל לתת אותו לבעלי המפחמות בחינם, רק תיקחו ותפסיקו לעבוד באוויר הפתוח".
מה חסר כדי שזה יקרה?
"התפוקות של המתקן עדיין לא כלכליות. במפחמות הפתוחות מפיקים מכל טונה של עצים 200 קילו פחם. המתקן כרגע מייצר מספרים נמוכים יותר. אנחנו עובדים על הגדלת הניצולת שלו כדי שיהיה כדאי להם להשתמש בו".
אחרי שסיימו את העבודה במפחמת ברטעה, פנו הכלים הכבדים של המינהל לכיוון האתר הבא, מקבץ מפחמות ליד מעבר ריחן. השמועה על בואם של האורחים הלא קרואים כבר עשתה לה כנפיים, וכשהגיעה השיירה הישראלית למקום, שקק האתר פעילות, כלי רכב ועגלות שמיהרו לחלץ את הפחם שאפשר היה להציל. קבלת הפנים המלבבת כללה גם התלהטות של הרוחות, אבל בשורה התחתונה, הפעולה עברה ללא נפגעים.
בסך הכל נסגרו השבוע 32 מפחמות בשלושה אתרים מרכזיים, כשהשאלה הגדולה שמרחפת באוויר - כמעט כמו ענן העשן שריחף שם עד השבוע - היא אם באמת מדובר בסגירה שאין ממנה דרך חזרה. "האתרים האלה הם כמו פטריות", אומר תושב האזור בדאגה, "לך תדע איפה הם יצוצו מחדש".
בשוך הסערה נותרו על הרצפה במפחמת ברטעה כמה שורות של שקי נייר ובתוכם פחמים מסודרים, מוכנים לשיווק. על גבי השקים, יחי האירוניה, מוטבע סמל של מחזור וחותמת של מכון התקנים. אחר כך, בחדר הישיבות של אחד היישובים הסמוכים, ליד שולחן עם פירות ועם ופלים, נטל גלעד ארדן פיסת טישיו וניגב את הפנים. הטישיו נותר שחור. כשנשאל אם הוא מוכן לקבל עליו אחריות לכך שביום העצמאות הבא אולי לא יהיו מספיק פחמים למנגל, השיב: "אנחנו ממליצים לציבור לעבור לבישול על הפלנצ'ה".
aviv67@gmail.com
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום איכות הסביבה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם