לסוכנות חלל דרוש עתיד עם מטרה
עם תום עידן מעבורות החלל, בנאס"א חושבים על העתיד שאולי יכלול מסע למאדים. כך התנהלו 40 שנות המסע המאויש של ארה"ב בחלל
גם בשנות החמישים אף אחד לא שיער שב-1969 נאס"א תשלח אדם לירח.
"זה לא נכון. קנדי אמר שצריך לטוס לירח וזה בדיוק מה שעשינו. ניקסון אמר לטוס לחלל, התוכנית הייתה לשגר את המעבורת הראשונה ב-1978. היה עיכוב בדרך, אבל בסוף עשינו את זה. זה פשוט בדיוק כמו שזה נשמע. כשאתה רוצה לבנות גורד שחקים אתה קובע תאריך ובונה גורד שחקים. כל מה שצריך זה חזון, תוכנית ברורה ואנשי ביצוע. עכשיו אין שום תאריך ושום יעד. במקום זה חתמנו הסכמים עם חברות מסחריות שמקבלות כספים מהממשל ואף אחד לא יודע מה הן עושות איתם בדיוק. מה שאנחנו צריכים היום זה אדם כמו קנדי, נשיא עם חזון שיקבע תוכנית ברורה בלי לשנות אותה כל פעם".
מסגרייב אמר את הדברים בדיוק לפני שבועיים. אתמול (8 ביולי) המריאה מעבורת החלל אטלנטיס בפעם ה-33 מאז שיגור הבכורה שלה ב-1985. בכך, לאחר 135 שיגורים שהתפרשו על פני 30 שנה, ייחתם הפרק האמריקאי של מעבורות החלל. הדיסקברי, האטלנטיס והאנדבר - שלוש המעבורות הפעילות כיום - יישלחו כתרומה למוזיאונים ברחבי ארצות הברית וייהפכו באופן רשמי לנחלת העבר.
בארצות הברית מתואר השיגור הצפוי במונחים היסטוריים. ההחלטה להפקיר את החלל, גם אם באופן זמני, הייתה בחודשים האחרונים מקור לאינספור דיונים, וגם ללא מעט ביקורת. אז נכון שכל סוף הוא גם התחלה חדשה, אבל לפחות במקרה של מסגרייב, הסוף הנוכחי הוא קודם כל הזדמנות לסגירת חשבונות. והחשבון שיש למסגרייב עם נאס"א הוא נוקב, חד וטעון כמו שמתבקש מצדו של מישהו שבמשך 30 שנה שירת בסוכנות שמיליוני אנשים ברחבי העולם נושאים אליה את עיניהם בהערצה.
לנאס"א הוא הצטרף בגיל 32, אחרי שהשלים לימודי תואר ראשון בסטטיסטיקה, תואר שני במחשבים, תואר נוסף בכימיה ודוקטורט בפיזיקה מאוניברסיטת קולומביה. הוא השתתף בשיגור השישי ב-1983, ובסך הכל לקח חלק בשישה שיגורים לחלל, האחרון שבהם ב-1996. במצטבר הוא שהה 53 ימים בחלל, וב-30 שנותיו בסוכנות קיבל לא פחות מתשע מדליות שונות. "היו לא מעט בעיות עם שיגור המעבורות, אבל בסופו של דבר מדובר בלא פחות מניצחון אדיר למין האנושי", הוא מדגיש.
אם כך אולי היה צריך להמשיך עם שיגור המעבורות לתחנת החלל?
"אף על פי שמדובר בהישג אדיר, אף אחד לא יודע מה אנחנו עושים שם עכשיו. תגיד לי דבר אחד שיצא מכל הביקורים האחרונים שלנו בתחנת החלל. כלום. לאף אחד אין תשובה לזה כי אף אחד פשוט לא יודע מה קורה שם. בכסף שהשקענו כדי להגיע לתחנת החלל הבינלאומית יכולנו לשגר 400 לוויינים עמוק לתוך מערכת השמש, ועוד עשרות משימות רובוטיות שינחתו בכל כוכב לכת אפשרי.
למה זה קרה?
"אני חושב שבשלבים הראשונים נאס"א סבלה מסכיזופרניה שגרמה לה לשגות בהערכה של עד כמה יקר ומסובך זה הולך להיות, וברגע שהם הבינו את זה הם הורידו באופן דרמטי את מספר השיגורים. בנוסף, צריך לזכור שמדובר במעבורות
מה לגבי הקולות שקוראים לשוב לירח אחרי 30 שנה?
"אני לא יודע אם צריך לחזור פיזית לירח, אבל אין ספק שצריך להמשיך לחקור אותו. הבעיה היא שכבר עשרות שנים אנחנו מתמקדים בלהגיע לתחנת החלל בזמן שיכולנו להגיע הרבה יותר רחוק. תחנת החלל הייתה טעות אסטרטגית קשה. אם זה היה תלוי בי, הייתי מאחד בין הפרויקט הרובוטי לפרויקט האנושי, שולח בשלב הראשון חללית לא מאוישת למערכת השמש ומכשיר את הקרקע לשיגור אנושי".
20 שנה הפרידו בין הטיסה המאוישת הראשונה לחלל, ווסטוק 1, ובין שיגורה של מעבורת החלל הראשונה, הקולומביה. הווסטוק 1, ועליה הקוסמונאוט הרוסי יורי גגארין, עשתה היסטוריה ב-12 באפריל 1961. קולומביה , כשעל סיפונה ארבעה אסטרונאוטים אמריקאים, שכתבה את ההיסטוריה באותו תאריך ממש ב-1981.
108 דקות נדרשו לווסטוק 1 מרגע ההמראה מבסיס השיגור בעיר בייקונור שבקזחסטן ועד לנחיתה בכפר סמלובקה. גגארין הקיף את כדור הארץ פעם אחת בטרם נטש את ספינת החלל בגובה של שבעה קילומטרים ונחת בשלום. הקולומביה, לעומת זאת, הקיפה את כדור הארץ 37 פעמים שהתפרשו על פני 54 שעות מרגע ההמראה ועד הנחיתה בבסיס חיל האוויר אדוארדס שבקליפורניה.
העיתוי שנבחר לשיגור הקולומביה היה הכל חוץ ממקרי. באותם ימים של המלחמה הקרה, טעמה של הנקמה היה מתוק לא פחות מטעמו של ההישג האסטרונומי. בתווך שבין שקיעת ארצות הברית בבוץ הווייטנאמי לפלישה הסובייטית לאפגניסטן, נהפך החלל לזירת הקרב האמיתית בין שתי המעצמות הגדולות בעולם, ללשון המאזניים במאבק על הבכורה העולמית.
הרטוריקה באותם ימים הייתה מלחמתית, מתלהמת. מעבורת חלל אמריקאית ולוחמי גרילה אכזרים התערבבו זה בזה בשם המלחמה באויב הקומוניסטי. "בדיוק כפי ששיגור מעבורת החלל קולומביה מייצג את השאיפות הנעלות ביותר של האדם בתחום המדע והטכנולוגיה, כך גם המאבק של העם האפגני מייצג את השאיפות הגדולות ביותר של האדם לחופש", הכריז הנשיא רונלד רייגן בראשית 1982. "אני רוצה להקדיש בזאת את שיגור מעבורת החלל קולומביה במרס הקרוב לעם האפגני".
החיבוק החם שהעניק רייגן למשטר שהניב בהמשך את הטליבאן ואל-קאעידה ממשיך לרדוף את ארצות הברית. אלא שאז, בשיאה של המלחמה הקרה ובשם המאבק בקומוניזם, מצאו את עצמם לוחמים מוסלמים ומדענים אמריקאים כתף אל כתף במגרש המשחקים הגיאו פוליטי.
ב-30 השנה שעברו מאז נערכו 134 שיגורים של מעבורות חלל אמריקאיות, שבמהלכם הקיפו אסטרונאוטים את כדור הארץ קרוב ל-21 אלף פעמים ושהו בחלל 1,316 ימים בסך הכל. כאמור, היום תמריא מעבורת החלל אטלנטיס בפעם ה-135 והאחרונה .
הביקורות על המהלך נשמעות מכל עבר. 22 שנה מאז תום המלחמה הקרה, לא מעט אנשים באמריקה מתקשים להשלים עם הפקרת החלל לידיים רוסיות. בנאס"א, לעומת זאת, מנסים להמעיט מחשיבות המאורע ומדגישים כי גם אם לא ישוגרו עוד מעבורות חלל מעוטרות בדגל ארצות הברית, אסטרונאוטים אמריקאים ימשיכו לבקר בתחנת החלל הבינלאומית באופן קבוע גם בשנים הקרובות.
רק שלהבדיל מבעבר, מי שצפויים לסייע לאמריקאים בכך הם אנשי סוכנות החלל הרוסית שחתמו לא מזמן על הסכם מיוחד עם מקביליהם בארצות הברית. ההסכם הוא לא מחווה ג'נטלמנית לכבוד אובמה אלא צעד כלכלי כדאי לרוסים, שעל כל כרטיס הלוך ושוב גובים מהאמריקאים 63 מיליון דולר. בסך הכל, לפי הודעה מיוחדת שפרסמה לאחרונה נאס"א, מוערך ההסכם בין שתי המדינות ב-753 מיליון דולר עבור 12 שיגורים שאמורים להתבצע בשנים 2015-2014 ויצטרף אליהם אסטרונאוט אמריקאי.
בנוסף חתמה נאס"א לאחרונה על הסכמים בעלות כוללת של 3.5 מיליארד דולר עם שתי חברות פרטיות, Orbital Sciences Corp וSpace Exploration Technologies, שמדברים על 20 טיסות לא מאוישות לתחנת החלל הבינלאומית לצורך העברת ציוד טכנולוגי.
"זה לא נכון להגיד שאנחנו לא מובילים בתחום החלל", הגיב להחלטה ביל גרסטנמאייר, בכיר בנאס"א. "אנחנו עדיין מובילים בתחום, רק שאנחנו עושים את זה בדרך אחרת. כשהמעבורות יפסיקו לטוס אנחנו לא נהיה עוד מובילים מבחינת כלי הטיס ואמצעי התחבורה, אבל נמשיך להוביל בכל שאר התחומים".
התפיסה הרווחת היא שפרויקט מעבורות החלל הוא נגזרת ישירה של תוכנית אפולו המפורסמת, אותו פרויקט שאפתני שהובילה נאס"א במהלך שנות השישים שהגיע לשיאו המוצלח ב-1969 עם הנחיתה של האדם הראשון על הירח. מאז ועד 1972 בוצעו שישה שיגורים מוצלחים לירח שבמהלכם נחתו אסטרונאוטים אמריקאים על הלוויין הטבעי היחיד של כדור הארץ.
על אף שמחשבות ראשונות על בניית כלי טיס שיאפשר גישה קבועה לחלל החלו כבר בשנות החמישים, מי שנתן את הדחיפה הראשונה לפרויקט הוא הנשיא ריצ'רד ניקסון, שהבין כבר ב-1969 שעם השלמת פרויקט אפולו צריכה ארצות הברית להציב לעצמה יעד חדש בחקר החלל. בעקבות כך הוא הקים צוות בדיקה מיוחד בראשותו של סגן הנשיא ספירו אגניו, שבחן בין השאר את ספינות החלל שהיו בשימוש עד אז והמליץ על בניית מעבורות חדשות שיאפשרו שיגורים חוזרים ונשנים בעלויות נמוכות לצרכי מחקר, ביטחון ומסחר. שלוש שנים לאחר מכן הושק באופן רשמי פרויקט מעבורות החלל של ארצות הברית, כשהיעד הרשמי הוא לשגר את המעבורת הראשונה כבר בסוף שנות השבעים.
בסופו של דבר, בעיות טכניות ובטיחותיות אילצו את סוכנות החלל לדחות את השיגור בכמה שנים, כשהתאריך החדש שנבחר היה 12 באפריל 1981, 20 שנה לאחר המשימה של גגארין. שום תיאור לא היה נמלץ מדי באותם ימים. אז, כמו היום, נתפס החלל כפסגת ההישגים המדעיים של המין האנושי. "בזכותכם אנחנו מרגישים ענקים פעם נוספת", אמר הנשיא רייגן עם חזרת המעבורת הראשונה לכדור הארץ. "החלום הפך למציאות", התפייט אחד מארבעת האסטרונאוטים, ג'ון יאנג, עם הנחיתה. "עברנו ממצב של ישיבה במרכז החלל קנדי לנסיעה במהירות של 28 אלף קמ"ש. אני עדיין לא מצליח להבין את זה", הוסיף בוב קריפן, חברו של ג'ון יאנג לשליחות. מעבורת החלל תוארה אז כמכונה המורכבת ביותר בעולם. השמים פתאום כבר לא היו הגבול.
חמש שנים אחר כך, בינואר 1986, התעוררה אמריקה לקולו האדיר של פיצוץ מעבורת החלל צ'לנג'ר. התרסקות הצ'לנג'ר קיבלה ממדים טראגיים במיוחד לא רק משום שמדובר באסון המעבורת הראשון אחרי 55 שיגורים מוצלחים לחלל, אלא גם משום שהועברה בשידור חי למיליוני צופים אמריקאים. 73 שניות לקחו מרגע השיגור במרכז החלל קנדי שבפלורידה ועד להתרסקות המעבורת בגובה של 16 אלף קילומטר. אלפי אזרחים פטריוטים עטופים בדגלי ארצות הברית שהגיעו לחזות מקרוב בפלא עוד נשאו עיניהם מעלה בשעה שהתרחש הפיצוץ המחריד ולשונות אש כיסו את השמים.
מצלמות הטלוויזיה עקבו מקרוב אחר החללית, ומיליוני צופים שחיפשו רגע של התרוממות רוח קיבלו במקום זה טראומה לאומית בשידור חי. השיגור גרף שיאי צפייה גם בגלל קריסטה מקאליף, מורה בתיכון מניו המפשייר, שהייתה האזרחית הראשונה שקיבלה אישור להצטרף לצוות מעבורת חלל כחלק מהפרויקט "מורה בחלל". הממשל האמריקאי יזם את הפרויקט כתמריץ למורים מצטיינים ובתקווה שישמש מקור השראה למיליוני תלמידים, ומקאליף תפסה את מקומה לאחר שגברה על 11 אלף מורים שהגישו מועמדות. איתה נהרגו בהתרסקות עוד שישה אסטרונאוטים. בארצות הברית הוכרז מיד על אבל לאומי.
במקביל הורה הנשיא רייגן על הקמת ועדת חקירה בראשותו של שר החוץ לשעבר, ויליאם רוג'רס. בין השאר קבעה הוועדה כי הסיבה המיידית לתאונה הייתה פגם באטם טיל ההאצה, שנגרם כתוצאה ממזג האוויר הקר ששרר באותו יום והביא לפליטת גזים לוהטים ובסופו של דבר גרם לפיצוץ מכל הדלק הנוזלי שבגחון המעבורת. אלא שמסקנות הוועדה נגעו לא רק לכשל הנקודתי באותו שיגור, אלא למה שתואר ככשל מערכתי ותרבות עבודה פסולה של סוכנות החלל, שבמשך שנים העלימה עין מדיווחים על פגם אפשרי באטם שעלול לגרום לפיצוץ. עוד נודע, כי בימים שקדמו לשיגור הועברו לבכירים בסוכנות החלל האמריקאית אזהרות בנוגע לסכנות הטמונות בשיגור החללית בתנאי מזג האוויר הקר.
המרוץ לחלל, כפי שניתן היה להבין ממסקנות הדוח, הפך לתחרות פרועה, שבה מספקת נאס"א את תאוות הממשל שדחף לכמה שיותר שיגורים בכמה שפחות זמן כדי להביס את הרוסים. חמש שנים לאחר שיגור המעבורת הראשונה הבינו האמריקאים כי ניסו לקפוץ גבוה מדי ומהר מדי. בשנה שלפני התאונה, לשם המחשה, הגבירה נאס"א באופן משמעותי את קצב השיגורים. משלושה-ארבעה שיגורים בשנה עברה הסוכנות לשבעה שיגורים בששת החודשים שלפני ההתרסקות.
התוצאה הייתה טראגית. וכמו כל גוף מוכה טראומה, גם בנאס"א החליטו בשלב ראשון על ביטול כל השיגורים המתוכננים. בסך הכל נמשכה ההקפאה שנתיים ושמונה חודשים, עד לשיגורה של הדיסקברי בספטמבר 1988. כמו כן הוחלט על מיתון קצב השיגורים - במקום שיגור אחת לשבועיים עברו לקצב של אחת לחודשיים. עוד הוחלט שלא ליזום בנייה ופיתוח של מעבורות חדשות מעבר לאנדבר, שעבודות הפיתוח שלה כבר היו בעיצומן.
בפברואר 2003, 14 שנים לאחר החזרה לפעילות שוטפת, שוב הכה האסון. הפעם הייתה זו מעבורת החלל קולומביה, ובה שבעה אנשי צוות, כולל האסטרונאוט הישראלי אילן רמון, שהתרסקה בעת שחזרה לארץ בתום שהייה של 15 ימים בחלל. מסקנות ועדת החקירה העלו כי הסיבה לתאונה הייתה פיסת קצף בידוד שנתלשה מהמעבורת זמן קצר לאחר ההמראה, פגעה בשפת הכנף במהירות אדירה ויצרה סדק שדרכו חדר אוויר לוהט בעת הכניסה חזרה לאטמוספרה. חדירת האוויר הלוהט, שהגיע לטמפרטורה של 2,500 מעלות צלזיוס, הביאה לשיבוש פעילות הכנף עד לקריסתה המוחלטת, מה שגרם לסחרור המעבורת ללא שליטה, ובסופו של דבר לפיצוץ מעל שמי טקסס.
כמו באסון הצ'לנג'ר, גם אחרי התרסקות הקולומביה הודיעה נאס"א על הפסקת השיגורים למשך שנתיים וחצי. ובדומה למסקנות הוועדה של רוג'רס, גם הוועדה שהוקמה הפעם הצביעה על תרבות ארגונית פסולה שנובעת בין השאר מהתלות הבעייתית של הסוכנות במערכת הפוליטית. הוועדה הצביעה גם על הקיצוצים הקבועים בתקציבי הממשל שהובילו לבעיות בפיתוח המעבורת, כמו גם לירידה במספר בדיקות הבטיחות טרם כל שיגור.
42 שנה לאחר שהנחיתה את האדם הראשון על הירח ו-30 שנה לאחר שיגור מעבורת החלל הראשונה, חוזרת נאס"א ללב השיח הציבורי, רק שהפעם עומדת לדיון שאלת עתיד הסוכנות, שנחשבה עד לא מזמן לפרה קדושה. התחושה הרווחת בקרב רוב המומחים היא שנאס"א איבדה את המעוף והיצירתיות שלקחו אותה כל כך רחוק. הסוכנות נמצאת בצומת דרכים ולא יודעת באיזה כיוון לבחור והממשל מקצץ לה את הכנפיים. המקרה המפורסם ביותר קשור להודעתו ב-2004 של הנשיא ג'ורג' בוש שהכריז כי עד שנת 2020 תחזור ארצות הברית לירח. כמו רייגן וקנדי לפניו, גם בוש לא חסך בפאתוס כשהודיע על השקת הפרויקט.
"נעניק לנאס"א את החזון למחקר העתידי שבמסגרתו נבנה חללית חדשה שתישא את האדם עמוק לתוך החלל, תביא לנו דריסת רגל מחודשת על הירח, ותכין אותנו למסעות חדשים לעולמות מעבר לזה שלנו", אמר אז בוש. "ב-30 השנים האחרונות אף אדם לא הגיע רחוק יותר מ-620 קילומטר (המרחק מכדור הארץ לתחנת החלל הבינלאומית, צ"י). שזה פחות או יותר המרחק מוושינגטון לבוסטון. הגיע הזמן שארצות הברית תיקח את הצעד הבא.
המטרה היא לחזור לירח עד שנת 2020, כנקודת מוצא למשימות מעבר". בוש דיבר על הקמה של תחנת חלל שתאפשר נוכחות קבועה של אסטרונאוטים אמריקאים ותהווה נקודת שיגור למסעות רחוקים יותר. "אנחנו נוציא משימות מורחבות לירח החל משנת 2015, כשהמטרה היא לחיות ולעבוד שם לתקופות כמה שיותר ארוכות".
ארבע שנים לפני תאריך היעד הזה, לכולם ברור ששום אסטרונאוט אמריקאי לא צפוי לנחות בשנים הקרובות על הירח. מי שאחראי לכך הוא הנשיא אובמה, שבצעד שנוי במחלוקת החליט לפני שנה לקצץ את התקצוב לפרויקט שעלה עד כה למעלה מעשרה מיליארד דולר. בתגובה לביקורת שעוררה ההחלטה הסביר אובמה שלא מדובר בהנמכת רף הציפיות אלא בהחלטה אסטרטגית להתמקד במחקר ופיתוח שיאפשרו להגיע לכוכבים חדשים ורחוקים יותר, במקום לשחזר את מה שבוצע בהצלחה כבר ב-1969. "היינו שם בעבר", הסביר הנשיא בנאום במרכז השיגור קנדי. "יש עוד הרבה דברים לחקור בחלל".
גולת הכותרת של הנאום הייתה ההכרזה כי תוך 50 שנה ידרוך האדם הראשון על כוכב הלכת מאדים. "אני מתכנן להיות בסביבה שכשזה יקרה", הבהיר אובמה. הוא סירב לציין תאריך יעד להשלמת המשימה, אך העריך כי עד שנת 2025 תושלם בנייתה של החללית "שתאפשר לנו בפעם הראשונה לצאת למסעות מאוישים הרבה מעבר לירח ועמוק לתוך החלל".
החלטתו של אובמה עוררה דיון סוער בשאלת החזרה לירח ועתידה של נאס"א. העובדה שהיעד שהציב אובמה מרוחק מכדור הארץ עשרות מיליוני קילומטרים (55 מיליון בנקודה הקרובה ביותר שלו) לעומת הירח הקרוב יחסית, שמרוחק בסך הכל 400 אלף קילומטר מהפלנטה שלנו, לא הרשימה את הציבור הרחב.
הוויתור על משימה מוגדרת עם תאריך יעד ברור לטובת חזון ערטילאי שספק אם יתממש ב-50 השנה הקרובות נתפס בעיני רבים כמו תבוסתנות מנהיגותית. לתשומת לב גדולה זכה מאמר נוקב שפרסם ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שדרך על הירח, יחד עם שני קולגות, ג'ים לוול ויוג'ין קרנן.
"האם הנשיא קנדי היה הוזה, איש חזון או פשוט פוליטיקאי מתוחכם?", הם שואלים. "ייתכן שלעולם לא נדע, אבל הייתה לו התעוזה לצאת באותה הצהרה אמיצה לפני 50 שנה", הוסיפו כשהם מתייחסים לנאום המפורסם מ-1961 בו הכריז קנדי על כוונתה של ארצות הברית לשגר את האדם הראשון לירח.
המסר היה ברור. לקנדי הייתה התעוזה, לאובמה אין. "קנדי החליט שזה הפרויקט הנכון בזמן הנכון ושהאמריקאים הם העם המתאים", כתבו. ומה לגבי אובמה? "מומחים רבים בעלי שם התנגדו לתוכנית שלו. היו גם כאלה שתמכו בצעד, אבל ברור לגמרי שאותם אנשים מוטים מסיבות כלכליות ושיקולים אחרים. יועציו של אובמה שחיפשו פרויקט אחר שיוכל להיות מזוהה עם הנשיא, התעלמו מהמנדט המבצעי של נאס"א וסטו באופן קיצוני מחזונו של קנדי ומרצון העם האמריקאי".
את המאמר הם סיימו בציטוט מדבריו של קנדי על פרויקט החלל שאותו תיאר כ"אוקיינוס חדש" והוסיף: "אני מאמין שארצות הברית חייבת להפליג בו, כשהיא שנייה רק לעצמה".
היום, הם כותבים, "על רקע המטרות החדשות של אובמה, ההפלגה הגיעה לקצה". "ההחלטה לא לחזור לירח היא מטורפת", אומרת ל"סופשבוע" פטרישה רייפ, פרופסור לפיזיקה ולאסטרונומיה שעומדת בראש המכון לחקר החלל של אוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס. "השיגור למאדים מסוכן בצורה בלתי רגילה. כמות הקרינה כשמגיעים למרחקים כאלה היא אדירה. חשוב לזכור שאם לירח לוקח להגיע כמה ימים, הרי שלהגיע למאדים יכול לקחת שנה".
ומה לגבי הטענה של אובמה שנחיתה על הירח היום היא חזרה 40 שנה אחורה?
"כרגע נאס"א עובדת על פיתוח של טיל שיגור שיקצר את המסע למאדים משנה לכמה חודשים, מה שיהפוך את המשימה להרבה יותר ריאלית. אבל מה שצריך להבין הוא שלא מדובר בפרויקט אחד במקום השני. מה שנכון לעשות הוא לבנות תחנת חלל על הירח שתהווה נקודת שיגור למעבורות שיטוסו עמוק לתוך החלל. זה נכון שהירח מרוחק 400 אלף קילומטר מכדור הארץ ומאות מיליוני קילומטרים מהמאדים, אבל במקרה הזה המרחק לא קובע מאחר ש-95 אחוז מהאנרגיה מושקעת ביציאה מהאטמוספרה. לכן, ברגע שתהיה לך תחנת חלל על הירח זה יהפוך את השיגור למאדים להרבה יותר זול והרבה יותר פשוט. בנוסף, איך אפשר לוותר על חזרה לירח, כשהפעם האחרונה שביקרנו בו הייתה לפני 40 שנה. תחשוב על כל הפיתוחים הטכנולוגיים מאז ועד היום, עד כמה אמצעי המחקר היו פרימיטיביים אז וכמה מידע חדש ניתן להשיג היום אם נחזור לירח שוב. אנחנו לא יכולים בשום אופן לוותר על ההזדמנות הזאת".
ומה לגבי ההחלטה להפסיק לשגר מעבורות לתחנת החלל?
"אני חושבת שמצד אחד נאס"א הספיקה לעשות את כל מה שרצתה להשיג ומצד שני החשש הבטיחותי הפך לגדול במיוחד. אחרי התרסקות הקולומביה בנאס"א רצו להבטיח שבכל פעם שמשגרים מעבורת אחת יש מעבורת שנמצאת בהמתנה בכדור הארץ או בתחנת החלל במקרה שצריך לחלץ את האסטרונאוטים במעבורת הראשונה. בשלב מסוים כל העסק נהיה פשוט יותר מדי יקר, וכדי להגשים את היעד הבא לפעמים צריך לוותר על היעד הנוכחי. הבעיה היא שבסופו של דבר גם היעד הבא לא יתממש".
רייפ מסכימה שמדובר בפרויקט בעל חשיבות עליונה, ועל אף שהיא תומכת בשיגור משימות רובוטיות שעלותן זולה בהרבה מרכבי חלל מאוישים, גם היא מודה כי "בסופו של דבר, אנשים רוצים לראות בני אדם דורכים על כוכבים אחרים, לא רובוטים". והיא מכירה את הטענה שהפרויקט, שאמור להיות מושלם בשנת 2018, הפך ללא ריאלי מרגע שאובמה הקצה לו 180 מיליון דולר בלבד.
"כשאני התחלתי לעבוד בנאס"א בשנות השבעים, תמיד ידענו מה הולך להיות הצעד הבא ועל מה אנחנו הולכים לעבוד אחרי הפרויקט הנוכחי", אומרת ל"סופשבוע" ג'וד דיינר, מדענית חלל שעבדה בסוכנות קרוב ל-40 שנה. "הבעיה התחילה אחרי התרסקות המעבורות והלחצים שהממשל הפעיל על נאס"א לעמוד בלוחות זמנים בלתי אפשריים במטרה להמשיך לקבל מימון ממשלתי. מה שקרה הוא שבעקבות כך נשפכה כמות אדירה של כסף אבל לא היה החזון מה לעשות איתו".
מה לגבי חזון המאדים?
"אני יודעת שיש כוונה לשגר רובוטים לבחון שוב את המאדים, ואין לי ספק שזה חשוב. צריך לזכור שהמאדים הוא כוכב שדומה מאוד לכדור הארץ, עם מחזור יומי של 24 שעות וחצי, כשהמטרה העיקרית כעת היא למצוא הוכחה לקיומם של מים, מה שגם יכול להצביע על קיום של יצורים חיים. יחד עם זאת, אני לא רואה את האסטרונאוט שמתנדב להמריא למאדים. מי שעושה דבר כזה אומר למעשה, אני מוכן להמריא בידיעה שאני לא חוזר. לא רק שמדובר במרחק של מאות מיליוני קילומטרים, אלא שבדרך חולפים על פני מערכת אדירה של אסטרואידים ומספיקה הפגיעה הכי קטנה במהירויות האלה כדי לרסק את המעבורת".
אז אולי צדק בוש כשרצה לחזור לירח?
"אני חושבת שהכישלון של נאס"א הוא בכך שהם לא הצליחו להעביר לציבור הרחב עד כמה חקר הירח חשוב לנו ברמה היומיומית. בני האדם מאז ומתמיד היו יצורים סקרנים, אלא שהרצון לדעת ולחקור הוא לא סיבה מספקת. אנשים צריכים להבין עד כמה הירח מהותי לחיים שלנו. כל הפיתוחים הרפואיים, הפיתוחים הטכנולוגיים, הפלאפון שאני מדברת איתך באמצעותו - הכל התחיל מהירח ואני חושבת שאנשים לא מבינים כמה הם יכולים להרוויח מזה".
את מסכימה עם הטענה שארצות הברית השקיעה יותר מדי כסף במעבורות החלל?
"אני חושבת שאחת הבעיות הייתה שהרבה כסף מהתקציב של נאס"א הלך למחקרים ביטחוניים. אנשים לא מודעים לזה, אבל לא מעט מהכסף שנאס"א קיבלה שימש למחקרים על כלי נשק מיוחדים לשימוש בחלל, לוויינים חדשים לצרכים צבאיים, מערכות הגנתיות מיוחדות. אני חושבת שהבעיה הגדולה הייתה שאף שמדובר בצרכים צבאיים הכסף לניסויים האלה ירד מהתקציב של נאס"א ולא הגיע מתקציב משרד ההגנה, מה שהשאיר הרבה פחות כסף לניסויים מדעיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם