"נפצעתי, אך אני מסוגל להרגיש דברים, לאהוב"
הפצוע הקשה ביותר של מלחמת לבנון ה-2, יונתן לוין, כותב את זיכרונותיו ומתאר את הקשיים. "תתנהגו אליי כמו לכל אחד", הוא מבקש
אני נלחמתי במלחמת לבנון השנייה, למרות שזאת הייתה מלחמה לא מוצדקת לחלוטין. אני נפצעתי מפצצת מרגמה שפגעה בראש שלי וגרמה לי לחיות כמו צמח, אבל לאט-לאט אני מצליח לתקשר יותר טוב בעזרת כתיבה, למרות שאני עדיין צריך עזרה בזה".
סרן יונתן לוין, איש מילואים בצנחנים ועובד שב"כ לשעבר, נפצע מנפילת פצצת מרגמה בעת פעילות בכפר מרכבה. פינויו התעכב, וכשהגיע לבית החולים רמב"ם הוגדר מצבו אנוש. הרופאים לא הותירו לו סיכוי רב לחיות. לוין התגבר על הסיכויים המועטים שניתנו שלו, ולאחר תהליך שיקום ארוך מצליח לתקשר כיום דרך כתיבה. עד עכשיו עשה זאת במילים בודדות ובמשפטים קטועים, שבהן הביע את רצונו למות.
לפני כחודש התחיל לוין, בעצת המטפלים, לכתוב יומן. הוא מייחל לכך שאולי יום אחד יהפוך היומן לספר. התיעוד של לוין כולל את סיפורה של מלחמת לבנון השנייה. בכתב ילדותי, אך קריא, עם אותיות גדולות ומשפטים שמתפרסים על פני כל העמוד, כותב לוין, שלא מסוגל לדבר כבר חמש שנים, את ספר הזיכרונות שלו. מספר הכל. על רגע הפציעה, על תחושותיו הפיזיות והנפשיות ועל אהבותיו. יש לו רק בקשה אחת: "תדברו אליי בכבוד".
"אני לא יכול להזיז את הרגליים והראש שלי בלי עזרה", ממשיך לוין ביומנו. "אני לא יכול לדבר או אפילו לבלוע בלי עזרה. אני מבין הכל ומסוגל לחשוב למרות שקשה לי לזכור למה, מתי, איפה, למרות שגם זה משתפר לאט-לאט.
"אני גם מסוגל להרגיש דברים. אני מסוגל לאהוב, לשנוא ולראות כמו כל אחד אחר. חשוב לי שיתנהגו אליי כמו לכל אדם שהוא. אני רוצה שידברו איתי בכבוד לא
על הפציעה כותב לוין: "אני לא למדתי איך להרגיש את הגוף שלי. אני לא מרגיש את האיברים שלי כמו פעם. שכחתי מה קרה לי בזמן הפציעה, אבל אני מבין שלקח הרבה זמן עד שפינו אותי". היומן מסתיים בינתיים בתחושה שהעניקה הכתיבה ללוין: "אני אוהב את אמא שלי ואבא שלי וללמוד לכתוב. ללמוד לכתוב זה הדבר הכי טוב שקרה לי בזמן הפציעה. בעזרתה אני יכול להגיד מה כואב לי, ומה אני רוצה. אני אוהב שרואים את מה שאני כותב".
יונתן לוין חגג בחודש ינואר את יום הולדתו ה-30. בני משפחה וחברים שהגיעו לביתו צפו בסרטון שהוקרן בסלון. לוין נראה שם במהלך טיפול עם יחיאל, מטפל-מתנדב מסור. לוין החל למלמל דברים לא מובנים. יחיאל לא ויתר. "מה יונתן, מה אתה רוצה להגיד? תגיד!"
לוין לא דיבר מאז הפציעה, אבל ההתעקשות של המטפל הצליחה להוציא ממנו בקול חלוש צמד מילים שנשמע כמו "אני חזק". מאז לא דיבר שוב. הוריו, אבישי ורחלי, צמודים אליו. מצבו הרפואי מידרדר אך יכולתו לתקשר משתפרת. כבר חמש שנים שהם נאחזים בכל תקווה.
"המצב יכול להשתפר אבל יכול להיות גם יותר גרוע", אומרת רחלי לוין. "אנחנו חיים את היום והרגע ולא מסתכלים עשר שנים קדימה. זה כאב גדול לראות את הילד שלך סובל פיזית ונפשית, ואתה יכול לעזור לו רק בדברים הקטנים".
ההורים גם בונים לבנם בית, אך לטענתם הם נאלצים להתמודד מול קשיים בירוקרטיים שמערים משרד הביטחון. השבוע קיבלו ההורים תשובה שלילית ממשרד הביטחון בנוגע לבקשתם למקדמה של הכספים שאמור לקבל בנם לפני סיום הבנייה, כדי שיוכלו לשלם לקבלנים השונים. הדבר "מנוגד להוראות ונוהלי האגף", הסבירו להם.
אתמול החזיר אבישי לוין למשרד הביטחון מכתב נזעם. "בננו יונתן לא נפצע על פי סעיף כזה או אחר, ואם נביא בחשבון את יכולותיו הכלכליות הרי שהמדינה 'חייבת' לנו הרבה יותר", כתב האב. "הריני להציע לכם 'עסקה': החזירו לנו את יונתן כפי שהיה, ונפצה אתכם בכל סכום שתבקשו. תתביישו לכם
החיים זה לא רק כסף".
לדברי האב, המג"ד של בנו וכמה קצינים מהמילואים עדיין מבקרים אותו באופן קבוע, אבל רוב החברים כבר לא. "אני מבין אותם, לא כועס, יודע שקשה להם לראות את יונתן", אמר. "אותם אפשר להבין, אבל את המדינה שנוטשת אי אפשר".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "המשרד מחויב ופועל רבות לשיקום נכי צה"ל, וכך נעשה גם במקרה של יונתן לוין. עם זאת, לאור הטענות שהועלו בכתבה, תתואם פגישה בזמן הקרוב בין אגף השיקום למשפחה כדי לעמוד מקרוב על הטענות והדרישות האמורות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם