צ'ייני טאון: על ספר הזכרונות של דיק צ'ייני
בספרו החדש סוגר סגן נשיא ארצות הברית לשעבר חשבון עם קולין פאוול ועם קונדוליסה רייס. על בוש יש לו בעיקר דברים טובים לומר
"כשהגיע האמבולנס לזירה, מתוך הרגל העלו את צ'ייני על האלונקה", אמר אחד הבדרנים הללו בחיוך לאחר תקרית הירי המפורסמת, כשהוא משלב שניים מתוך שלושת האלמנטים הקומיים באישיותו של צ'ייני, הציד והבריאות. כאשר שלח הנשיא את צ'ייני לניו אורלינס אחרי הוריקן "קתרינה", אמר קומיקאי אחר: "זה מה שהם צריכים שם בלואיזיאנה, עוד בן אדם שצריך עזרה רפואית דחופה?".
שש שנים כבר חלפו מאז הסופה ההיא, וצ'ייני ובריאותו הרופפת ממשיכים לקבור את מספידיו, ופה ושם גם להכות בהם. עכשיו, בכריכה קשה, הוא עושה זאת בצורה מסודרת, בספר זיכרונותיו In My Time. בין השאר הוא מספר בו כי הפקיד מכתב התפטרות חתום בכספת, למקרה שבריאותו לא תאפשר לו להמשיך לתפקד. וגם כולל בו סיפור מוזר במקצת על החלומות שפקדו אותו, כאשר שכב חסר הכרה לאחר ניתוח לב ב-2010 (בחלומו, צ'ייני מתגורר בבית באיטליה, ופוסע ברחובותיה כשהוא מחפש קפה ועיתונים).
קורבנותיו של סגן הנשיא לשעבר ידועים מראש. בראשם - שר החוץ בקדנציה הראשונה של ממשל ג'ורג' בוש, קולין פאוול, ושרת החוץ בקדנציה השנייה קונדוליזה רייס. עם שניהם היו יחסיו של צ'ייני רעועים כמעט לכל אורך הדרך. על פאוול הוא כותב שפעל נגד הנשיא מאחורי גבו, והסתיר ממנו מידע. "רגע מפתח" ביחסים של משרד החוץ והבית הלבן, הוא כותב, היה ביקורו של פאוול בישראל בשנת 2002, כאשר הכריז שר החוץ על אפשרות לכינוסה של ועידה מזרח תיכונית שבוש לא הסכים לה. "שר החוץ פאוול וסגן השר (ריצ'רד) ארמיטאג' לא רק שלא תמכו במדיניותו של הנשיא, אלא זלזלו בה בפומבי". צ'ייני דחק בבוש לפטר את שר החוץ, וכאשר התפטר פאוול ולא המשיך לקדנציה השנייה של בוש (2008-2005), חשב שהתפטרותו היא "לטובה".
באופן טבעי, לא נשאר פאוול חייב. השבוע בריאיון טלוויזיה, ועוד בטרם קרא את הספר, כבר כינה את הביקורת הכלולה בו "זולה". פאוול טען שלצ'ייני לא מגיע שום קרדיט, ושלא היה לו שום קשר לסיום הקדנציה שלו כשר חוץ. ובמידה של צדק הוא טוען כי צ'ייני מדבר על הקולגה לשעבר רייס באורח "מתנשא".
כך אכן עולה מן הספר. צ'ייני לא החשיב במיוחד את רייס. הוא חשב שהיא "תמימה", גם כאשר האמינה שתוכל להגיע להסכמות מחייבות על חיסול תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית, וגם בהקשר הישראלי-פלסטיני. ערב כינוסה של ועידת אנאפוליס היה צ'ייני בין הספקנים המגחכים מאחורי גבה של שרת החוץ. הוא גם לא הבין מדוע שלחה "הזמנה אישית" לסורים לוועידה הזאת, במקום לתבוע מהם "להיות אחראים" למעשיהם
על בוש יש לצ'ייני בעיקר דברים טובים לומר בספר הזה, על אף שהשנתיים האחרונות שלהם יחד לא התאפיינו בהרמוניה, וצ'ייני הסתובב בהן מתוסכל מהכרסום בהשפעתו. למשל, על האופן שבו ניהל בוש את הממשל בשיאו של המשבר הכלכלי של 2008. "הוא שמר על פרספקטיבה, ונהג טוב מאוד בעמידה בלחץ", כותב צ'ייני.
במקרה הזה, נדיר בסך הכל, צ'ייני מחמיא גם לאובמה, שהבין את גודל הרגע ותמך מבחוץ בהחלטת הממשל להציל את מערכת הבנקאות האמריקאית מפני קריסה, ומכוון את חציו דווקא ליריבו של אובמה במערכת הבחירות, הסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין. בשיאו של המשבר הודיע מקיין שהוא משהה את הקמפיין שלו, וחוזר לוושינגטון כדי לסייע בפעולות החילוץ. "הוא לא תרם שום דבר משמעותי", כותב צ'ייני. "זה היה לגמרי לא ברור למה הוא חזר לוושינגטון". בין השניים לא שררו יחסים חמים, בין השאר בגלל קריאותיו החוזרות של מקיין לפטר את רמספלד, שבו ראה שר הגנה כושל. אך בסופו של דבר תמך בו צ'ייני ערב הבחירות, הגם שהעריך מראש שכנראה יפסיד לברק אובמה.
הגילוי הגדול שמצאה העיתונות האמריקאית בספרו של צ'ייני כבר בשבוע שעבר, איננו בדיוק בגדר חדשה דרמטית. צ'ייני מעיד שהציע לבוש להפציץ את המתקן הגרעיני בסוריה, זה שבסופו של דבר הופצץ על ידי מדינה אחרת, השמועה אומרת ששמה ישראל.
"שוב השמעתי את טיעוניי בעד תקיפה צבאית של הכור. כשגמרתי הנשיא שאל, 'מישהו מסכים עם סגן הנשיא?'. אפילו אצבע אחת לא התרוממה בחדר". צ'ייני, שמשמיציו של ממשל בוש נהגו לתארו כמפעילו של הנשיא בתיאטרון הבובות הנשיאותי - ניסיון להטיל דופי הן בצ'ייני והן בבוש - כבר איבד בשלב ההוא חלק גדול מהשפעתו בממשל. הוא רטן, הוא התנגד, הוא התפלמס, אך קולו אבד. "יכולנו לעשות הרבה יותר למען השאיפות של תושבי לבנון, אילולא היינו עסוקים במאמץ חסר סיכוי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני", כותב צ'ייני.
את הקול הזה ניסה כנראה למצוא בעזרת הספר הזה, שכתב בסיועה של בתו ליז צ'ייני, גם היא בכירה לשעבר בממשל. את המשוכנעים נגדו לא ישכנע. "שילוב צפוי של ספין, התחמקות, חיסול חשבונות והעלאת זיכרונות סלקטיבית מאוד", כתבה מבקרת הספרים הזריזה של ה"ניו יורק טיימס" השבוע. גם את הביקורת הזאת אפשר להכתיר בתואר "צפוי", שהרי סיכוייו של צ'ייני לביקורת אוהדת בעיתונות הליברלית אינם גדולים, בעיקר לנוכח העובדה שסגן הנשיא לשעבר בחר שלא להתנצל, לא להתפתל, לא להצביע על משגים חמורים, ולא להודות בטעויות קטלניות. באופן כללי זה ספר שעיקרו לומר: צדקתי. בחלק מהמקרים בגיבוי ראיות, או מה שנדמה בעיני צ'ייני כראיות. בחלק אחר תוך ציפייה לראיות שעוד יבואו.
ויבואו גם ראיות סותרות, בעוד כחודשיים, כאשר יתפרסם ספרה של קונדוליזה רייס שהשבוע פורסמה תמונת הכריכה שלו, ונחשף גם שמו: No Higher Honor - כלומר, הדבר המכובד ביותר.
לסגן הנשיא לשעבר, שנחשב במשך תקופה ארוכה האיש החזק יותר בממשל ההוא, יש קושי מיוחד להצביע על פועלו החיובי, משום שפעל בדרך כלל מאחורי הקלעים. הרייטינג לא עניין אותו. העיתונות, כפי שהוא טורח להדגיש גם בספר, לא הדאיגה אותו. בשפל הגיעו אחוזי התמיכה בו כמעט עד לרצפה, 13 אחוז, אבל צ'ייני לא נראה מוטרד מעובדה זו.
שלוש שנים חלפו מאז עזב את התפקיד, לא אהוד ולא מוערך. אבל העולם השתנה מאז. בעיקר, התברר שברק אובמה במקרים רבים ממשיך לעשות את מה שצ'ייני עשה: הוא לא סגר את גואנטנמו (צ'ייני לא מסתיר את השמחה לאיד). הוא שמר בידי הממשל סמכויות בתחום הביטחון והמודיעין, שבעבר ביקר את ממשל בוש עליהן. הוא מתנקש בטרוריסטים בלי למצמץ ובלי להתייפייף. אובמה איננו צ'ייני, אבל הוא גם לא תמונת התשליל של צ'ייני שרבים ציפו ממנו להיות.
צ'ייני רוצה להתחבב על קוראיו, אבל גם רוצה כמובן להמשיך להיזכר כמי שהיה סגן הנשיא החזק ביותר בתולדות אמריקה עד כה. "הסדר ייחודי בהיסטוריה שלנו", כפי שהוא מכנה זאת. ובהחלט הישג פוליטי חשוב: מעולם לא היה בתפקיד הזה אדם שהשפעתו על מדיניות הממשל, כלומר על הנשיא עצמו, הייתה גדולה כשל צ'ייני. אל גור, שקדם לצ'ייני כסגנו של ביל קלינטון, נחשב לסגן נשיא פורץ דרך בעוצמת השפעתו, אך היא לא התקרבה לזו של צ'ייני. לג'ו ביידן, מי שמכהן כיום כסגנו של אובמה, יש השפעה בנושאים מסוימים, אך איש אינו חושד או טוען שביידן הוא הכוח האמיתי שמאחורי הנשיא.
בספרו כותב צ'ייני על מפגש שאורגן ערב כניסת ממשל אובמה לתפקיד, ובו התכנסו ראשי הצוות של הבית הלבן לשעבר כדי לתת עצה לראש הצוות הנכנס רם עמנואל. רמספלד היה שם (פורד), וג'ון סונונו (בוש האב) וליאון פאנטה (קלינטון), ואז ג'וש בולטן, ראש הצוות של בוש הבן בחלק האחרון של כהונתו, "ביקש מכל אחד מאיתנו לתת לרם את העצה הכי טובה שיש לו", כותב צ'ייני. "בשלב ההוא כבר עברו שנים של סיפורים על איך הייתי הגאון המרושע ששולט בממשל בוש מאחורי וילון". לכן כשהגיע תורו, הציע לעמנואל את הטיפ הבא: "מה שלא תעשה, תוודא שסגן הנשיא בשליטה".
shmuel.rozner@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם