לחזור לגן עדן: חוויות מצילום העירום בים המלח
השחר המפציע נותן אות לכמה הכנות אחרונות לקראת הרגע המרגש והמשתתפים מתחילים להוריד את הבגדים. התמונה מדהימה, חד-פעמית
טווח הגילים שלהם נע בין 18 ל-80 כשאחוז הגברים והנשים נחלק, פחות או יותר, שווה בשווה. ההתרגשות מהחוויה הלא שגרתית החלה כבר בהסעה המאורגנת לנקודת הצילום. "יש כאן אווירה מחשמלת", אמרה לי דנה, סטודנטית לתואר ראשון בכלכלה שביקשה ממני לא לחשוף את שמה המלא.
"קבוצה של אנשים שלא מכירה אחד את השני מוכנה להתפשט יחד למען מיזם חדפעמי". היא סיפרה גם על החשש העיקרי שלה מהמיצג. "אין ספק שנושא העירום גורם לאנשים להרים גבה, וגם לי הוא קצת הפריע", אמרה. "מעולם לא הייתי עירומה ליד כל כך הרבה אנשים, אבל אני מאמינה שהכל יהיה בסדר".
במושב האחורי של האוטובוס יושבת אורית, שעובדת בחברת מחשבים מצליחה ומגדלת עם בעלה שלושה ילדים. אני מנסה להבין מה גורם לאדם שמגיע מרקע כזה להצטרף לפרויקט. "רציתי לצאת קצת מהשגרה המעייפת", היא מסבירה. "כל הזמן אנחנו נמצאים בין העבודה, הילדים, המטלות היומיומיות. רציתי קצת להתפרק, לשנות את האווירה". בעלה של אורית, שלא הצטרף לצילום, תמך בה לחלוטין. "הוא לא עשה בעיות", היא אומרת, "סומך עליי לגמרי".
פרטי המיזם נשמרו עד לרגע האחרון בסודיות שלא הייתה מביישת מבצע של השב"כ. הסיבה לכך היא החשש מפני ניסיונות של קבוצות קיצוניות למנוע את קיומו. רק עם הירידה מהאוטובוסים (ההגעה בכלי רכב פרטיים נאסרה) התמונה התבהרה: ספנסר טוניק התייצב מול הקהל, הסביר על המיצג ופיזר מעט את ענן המסתורין.
"כולכם תהיו במים בזמן הצילום", אמר לקול תשואות המשתתפים. "הציבו לנו הרבה מכשולים בדרך, אבל אנחנו סוף-סוף כאן. באנו לעשות אמנות". כמה דקות אחר כך אני פוגש לפתע חבר מהעבר, שדואג להזכיר לי כמה המדינה שלנו קטנה. אני נפרד
השחר שמתחיל להפציע נותן את האות לשורה של הכנות אחרונות לקראת הרגע המרגש: המשתתפים מתחילים להוריד את הבגדים. בהתחלה קבוצה קטנה, נבוכה מעט, ולאחר מכן היתר. התמונה מדהימה, חד-פעמית.
כמה משתתפים מחליטים להתבדח ושרים בהשראת גל המחאה האחרון: "העם רוצה עירום קבוצתי". בהדרגה מצטרפים אליהם יתר המשתתפים לשירה ספונטנית שמפרה את המבוכה. כמה דקות לאחר מכן נכנסים כולם למים לצילום ראשון מבין שלושה, שהמטרה בו היא לצוף על הגב.
השמש מתחילה לבצבץ מכיוון מזרח, ועוד כמה רגעים ינציח טוניק את התמונה המדהימה הזו. "כשכל כך הרבה אנשים עירומים, אין מעמדות ואין גם מתח מיני", אומר לי אחד המשתתפים. "הלבוש שלנו אומר עלינו כל כך הרבה, וכאן אתה לא יכול להבחין בין עורכי דין, רופאים ורוכלים בשוק. כולם אותו הדבר".
ועדיין, לחוויה הייחודית הזאת הייתה גם מטרה: הצלת ים המלח מהתייבשות וקידום בחירתו לאחד משבעת פלאי תבל. כבר במבט מהכביש מבחינים בנסיגת מפלס המים, אך ההליכה על קו החוף ממחישה טוב יותר את המצב האיום שים המוות שרוי בו. ההיענות הרבה לפרויקט (כ-3,000 ישראלים נרשמו) עשויה לגרום לאנשיו של טוניק ליזום בקרוב כמה מיצגי צילום קטנים יותר בישראל, גם הם כנראה בניסיון לעודד את השמירה על האתר המדהים הזה.
בדרך חזרה ניסיתי לחשוב מה גרם לכל כך הרבה אנשים, שאינם מכירים האחד את השני, להוריד את הבגדים זה מול זה. כמה דקות לפני שהאוטובוס עצר בתל אביב והחזיר אותי אל חיי השגרתיים, הרגשתי שמצאתי את התשובה: כולנו שואפים לחיות בעולם אחר, צודק וסובלני יותר. אולי אפילו במקום שמזכיר קצת את גן עדן. וכמו אדם וחוה, שהחלו ללבוש בגדים רק לאחר שאכלו מעץ הדעת וגורשו מהגן, גם משתתפי המיצג מאמינים שבעולם מושלם אין מעמדות, אין רוע ובעיקר אין בגדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם