מלקטי מזון, מכחישי מיחזור
למה אנשים שולפים פירות מפח האשפה? מדוע זורקת כל משפחה כ-25 ק"ג מזון אכיל? מי מתנגד למיחזור? וגם, כיצד ניתן להתחבר לתרנגולת? צבי יוליס מציג: הטור הירוק
הסיפור היה פשוט וקל לעיכול. אמריקה מייצרת יותר מדי זבל בתור האומה הצרכנית מספר אחת. המקומות שבהם אפשר להטמין זבל הולכים ומתמעטים (העיר ניו יורק הובאה כדוגמה חוזרת למצוקת שטחי ההטמנה). כדי לכפר על החטא ועל המצפון של אלה שאינם יכולים לרגע להפסיק ולצרוך, צריך לארגן מחדש את הטיפול בזבל כך שקודם כל יבוצע מיחזור, אחר כך קימפוסט ורק בהיעדר אופציה אחרת, הטמנה.
מאז שקעו הרבה רעלים בגבעות הזבל ברחבי אמריקה והיה מי שקרא תיגר על "האמת הברורה" הזאת.
בכתבה שפורסמה לפני שנים בניו יורק טיימס תחת הכותרת "מיחזור זה זבל" טען ג'ון טירני שכל נושא המיחזור הוא בלון מנופח שאינו משתלם כלכלית ואינו מספק את ההבטחות שנתלו בו. הוא טען כי עיתונאים, פוליטיקאים, יועצי סביבה ושאר בעלי עניין בנו סביב נושא ההטמנה הר של סיפורים שליליים, חיריה תדמיתית אם תרצו, וכי בעצם אין באמריקה ולא תהיה בעייה של מציאת מקום להטמנת זבל.
"נכון שבניו יורק יש בעיה זמנית של מקום, אבל הם תמיד יכולים לשלוח את הזבל שלהם לאתר מרוחק, מחוץ למדינה אפילו", טירני כתב והוסיף, "זה שהם לא מגדלים בעצמם את כל הירקות שלהם בתחומי ניו יורק, אלא מביאים ממדינות שכנות, לא אומר שקיים בניו יורק משבר מזון. באותה מידה לא קיים משבר זבל".
הוא גם הביא בתוך דוגמה מגחיכה סיור של כיתת תלמידי ספר ייסודי במפעל למיחזור. הילדים עומדים מול ערימת זבל למיון והמורה שלהם מדברת איתם על הפרטים שניתן לראות בעין. אחת הילדות מוטרדת מחצי דפדפת שהיא רואה בתוך הערימה, והיא עסוקה כל אותו הזמן בלמצוא את החצי השני של הדפדפת. בסופו של הסיור מצביעה המורה על שני בקבוקים שאפשר להוציא מהערימה והיא מחלקת לתלמידים כפפות כדי שיוציאו אותם. הכותב מדגיש שהכפפות החד פעמיות יצרו יותר זבל מהזבל שנדרשו לצורך איסופו מלכתחילה. גם במציאות של מפעלי המיחזור, לטענתו, יותר מדי כוח אדם עובד בשביל סחורה שבסופו של דבר אין לה קונים.
הסיפור הזה הזכיר לי שנושא הזבל עבור אנשים מסוימים הוא בסופו של יום רק הר של מספרים. עניין של כסף. וכמו שלכסף אין ריח, בשביל האנשים האלה גם לזבל אין ריח. הם מסתובבים בינינו, הם אוכלים וזורקים את השאריות לפח, הם מביטים באנשים שממיינים בקבוקי זכוכית ופלסטיק וקרטונים ומוצרי נייר כמו היו תמהונים והם לא מהססים לבטל את מעשיהם כמיותרים וחסרי תכלית.
הכתבה ההיא פורסמה מזמן ועדיין ניתן למצוא אותה באתר של הניו יורק טיימס. היא עדות לצורת חשיבה "כלכלנית" שהיתה כאן ועוד תשוב ביום מן הימים. גם לישראל היא תגיע. יש לקוות שעד אז יימצא מספיק מקום בארצנו הקטנה כדי לטמון דעות והלכי רוח כאלה לתמיד.
הנה עוד סיפור מריח. השבוע הזדמן לי לאכול טוסט בדוכן מזון מהיר באחד ממרכזי הקניות של תל אביב. אישה שהיא לא רק אישה אלא גם חנות תכשיטים מהלכת, או שמא מרשרשת, נעמדה ליד הדלפק והחלה לספר למוכרת על אותה גברת אלמונית שהרגע פגשה בה ושהוציאה מתוך הפח אוכל.
"איפה נשמע דבר כזה, אישה עם טבעות ויהלומים שמוציאה זבל מהפח?" היא קראה בהתרגשות. אני לא יודע מה ריגש אותה יותר, עובדת הוצאתן של שאריות מזון מתוך פח באמצע מרכז הקניות או זה שלמלקטת האלמונית היתה כמות נכבדה של נוצצים על הידיים והצוואר, ממש כמו לה עצמה. אחות תאומה שעושה את המעשה האסור. "היא בטח לא נורמלית", היתה התרומה של המוכרת מאחורי הדלפק שהגישה לי את הטוסט העטוף. "בבקשה, זה שלך, בתיאבון".
חשבתי שבכך הסתיים הסיפור והרמתי את הטוסט לנגיסה
המוכרת ציקצקה, האיש מהמטבח הניד בראשו והאישה המקושטת מכף רגל עד ראש נראתה כל כך מזועזעת שהיה חשש שעוד כמה רגעים האיפור שלה כולו יזל על החליפה הבהירה שלבשה ומי יודע על מי היא תשפוך אז את חמתה.
התרחקתי וחיפשתי במבט את אותה מלקטת מזון שהאישה ליד הדלפק דיברה עליה. דימיינתי אישה חלשה, שברירית, אולי חולה, מבוגרת ודאי. דימיינתי את מה שרובינו מדמיינים כשהם שומעים סיפורים כאלה ושאלתי את עצמי למה דווקא אלה שנחשבים לפחות חזקים מצליחים לפעמים כל כך טוב לראות את העולם כמו שהוא באמת.
קראתי בעיתון שהתפרסם השבוע בברלין על כמויות המזון האכיל שנזרקות לפחי הזבל. לא אלאה אתכם במספר הטונות המדויק. למעשה, גם הגרמנים עצמם לא יודעים, והם נעזרים בנתונים מבריטניה, שם נעשה סקר זבל גדול שבדק ומצא, בשורה התחתונה, כי מכל טון של אוכל שמושלך לזבל, שש מאות וחמישים קילו נמצאים במצב כזה, שניתן לצרוך אותם לצורך לאכילה.
מבחינת בתי אב, מדובר ב-25 קילו למשפחה בריטית לחודש. 25 קילו של מזון אכיל שלא נצרך והגיע לפח. זה גם יוצא חמש מאות וארבעים יורו לשנה, אם אתם בעניין של מספרים.
הבריטים גילו כי שלושים ושישה אחוזים מהאוכל המושלך במצב אכיל הם פירות וירקות, ביניהם גם קליפות תפוחי אדמה נחשבות. עשרה אחוזים לחם ומאפים, שמונה אחוזים ארוחות מוכנות ושבעה אחוזים בשר ודגים. גם חמשת אלפים וחמש מאות תרנגולות שלמות נמצאו באותה בדיקה מקיפה.
מה הייתם אומרים אם הייתי מספר לכם שראש של תרנגולת נרשם במוחכם בצורה ברורה יותר מאשר פנים מוכרות של בן זוג, בן משפחה או חבר? זאת לא חייבת כמובן להיות אחת התרנגולות הבריטיות השחוטות שנמצאו בפחים אלא תרנגולת ישראלית חיה ומקרקרת. זה גם יכול להיות כלב חמוד, או מפחיד, נחש, סוס, ארנב, חגב, זבוב או היפופוטם.
מחקר חדש שנעשה על חולי אפילפסיה גילה כי בני אדם מגיבים למראה של חיות, (לא משנה אילו חיות, חמודות, מסוכנות, מכוערות או ידידותיות), בצורה ברורה ועמוקה יותר מאשר הם מגיבים לפרצופים של בני אדם. בניסוי שנערך ב- UCLA לא ציפו לתוצאות כאלה. הנוירונים שנדלקו בתוך ראשי הנבדקים לא הותירו מקום לספק. בני אדם וחיות זה חיבור ברמת החומרה, (hardware). ההסבר שנתנו החוקרים הוא כי לאורך האבולוציה חיו בני האדם בתוך סביבה שהיו בה יותר חיות מאשר בני אדם אחרים. הקיום שלהם היה תלוי בחיות אלה, אם לצורך ציד, שעשוע או שמירה על נפשם.
מעכשיו אתם יודעים. אלה מאתנו שאומרים שהם ממש לא מתחברים חיות, לא כלב, לא חתול, לא עכבר צעצוע, כלום, גם אצלם, אם תפשפשו בעזרת המכשור הנכון, תגלו שהם מחוברים, חינם אין כסף, לחיות שסביבם. לאף אחד אין פטור.
שיהיה לכם שבוע ירוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם