סוף המחאה? זמן לעבור מטרנד לקבעון
אנו צריכים לחזור ולחלום ביחד, ליצור חזון רחב למדינה. חזון שלאורו נמצא את המנגנונים הנכונים להשתתף בקביעת המציאות הציבורית
כולי תקווה כי המחאה תימשך עוד זמן רב. אחרי כל כך הרבה שנים של שקט תעשייתי, מעורר לצעוד פתאום יחד עם חצי מיליון אנשים. לצערי הוכיחו כבר טרנדים קודמים כי בעוד הם באים והולכים, אנו ממשיכים הלאה. בקופסת הטרנדים של העבר נוכל למצוא אופנות כמו מכנסי הסקיני, בדרנים שכבשו לרגע את הפריים טיים ודהו לתהום השכחה (ונמנע מלזכיר שמות) ורבים אחרים.
טרנדים אינם דבר רע. הם מתאפיינים בעוצמה גבוהה, באנרגייה גבוהה וביכולת לסחוף אחריהם אנשים רבים. פעמים רבות עוסקים אקטיביסטים בשאלת מיליון הדולר: איך יוצרים טרנד? אבל עכשיו, אחרי שהצליחה מעל ומעבר למשוער מחאת ענק, נשאלת השאלה, איך ממשיכים הלאה?
בדרך כלל אנחנו מתייחסים לקבעון כמשהו רע, כמשהו שצריך להשתחרר ממנו. אבל לקיבעון יש גם צד שני, חיובי. קביעות היתה פעם משאת נפשם של חברים באגד, של מורים או של עובדי השירות הציבורי. קביעות אז משמעה הייתה פרנסה שניתן לסמוך עליה, הבטחה אמינה שלא אהיה לבד.
באופן הפוך מהטרנדים - קבעונות מגיעים לאט, נשארים הרבה זמן ונעלמים לאט. בין לבין, הם מכתיבים איך החיים שלנו נראים. חיי לא הושפעו כל-כך מהשנה בה שלט הסקיני ברחוב, אך בהחלט מושפעים
מנגנונים קבועים אינם נוצרים "יש מאין", אלא על בסיס הערכים והעקרונות בהם מחזיקים האנשים הקובעים את צורת ההתנהלות של המנגנון. המחאה העלתה הרבה בעיות על פני השטח – בעיות שהצלחנו למצוא את עצמנו בתוכן, להזדהות איתן ולהרגיש חלק מההמון. עכשיו, כשמתחילים לדבר פיתרונות, מתגלים קווי מחשבה שונים אצל האנשים המציעים אותם. כל אחד מציע פיתרונות מתוך עולם הערכים והמושגים שלו.
חובתנו כעת היא לתרגם את הערכים הצפים ועולים בתודעה הציבורית למנגנוני קבע, מבנים מתוקצבים אשר ברור מה מערכת היחסים שלהם עם גופים ומבנים אחרים.
זה הזמן היצירתי לסיעור מוחות קולקטיבי, למימוש מחשבות ופנטזיות - חיפוש של "משהו חדש" לצד קידום אפשרויות קיימות מתוך סל האפשרויות המוכר (דוגמה נהדרת לרתימת כוחו היצירתי של הביחד הייתה יוזמת 1,000 מעגלי השיח.
איך נראים המבנים הללו, אלו התומכים בביטוי עקרונות המחאה כדרך קבע, ולא כ"טובה" שעושים מנהיגים במשא ומתן עם הציבור? איך באמת נראת מדינה אשר מנוהלת עם אחריות וצדק חברתי? האם ישנה בה ממשלה אחת, או שישנן קהילות קטנות ואוטונומיות יותר? האם יש לנו הזכות לקבוע משהו על בריאותו וחייו של אחר – על החיסונים אותם הוא מקבל, על החינוך אותו הוא מקבל, על תזונתו? האם לאחר יש זכות ללכלך לי את המים? את האוויר? האם לממשלה זכות לתת רישיון ליזם כך שיוכל להזרים שפכים לאדמה שלנו?
מה שעולה כאן אינו דיון של פתרונות אלא דיון על העקרונות אותם אנחנו רוצים וצריכים להבין כדי לנהל דרכם את המציאות שלנו. אנו צריכים לחזור ולחלום ביחד, ליצור חזון למדינה שלנו - חזון רחב, חזון שלאורו נמצא את המנגנונים הנכונים לשתף ולהשתתף בקביעת המציאות הציבורית, לחיות חיים הוגנים כלפינו וכלפי כל הסובב והסובבים אותנו ולקחת אחריות אישית על הנעשה כאן. אותה אחריות תוביל אותנו להצביע בבחירות, להתפקד למפלגות, להשתתף בדיונים ולהביע את דעתנו. כי זו המדינה שלנו.
אם יורשה לי להשאיל לרגע משהו אותו יוכלו המתמחים השובתים להבין בקלות – ייתכן וגדולתה של מחאת קיץ 2011 בהצלחתה להוריד את "ערך הסף" של הרגישות החברתית שלנו. אולי בפעם הבאה נתגייס בקלות רבה יותר למחאות חברתיות, אולי אפילו נישאר מעורבים. אולי השינוי יחלחל גם לפוליטיקה ולערכים המנחים אותנו, ונשכיל ליצור פה יחד משהו חדש, רענן, אנושי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם