מפלגת התחייה: שובה של העבודה

נכון שזה אופנתי ללגלג על מפלגת העבודה ולסנוט במנהיגיה, אבל הפרשנים המלומדים מפספסים בגדול את תקומתה המחודשת

יעל פז-מלמד | 22/9/2011 13:09

תגיות: מפלגת העבודה,שלי יחימוביץ'

יש משהו חבוט בחבטות של עיתונאי שטח ופרשנים בכל הקשור למפלגת העבודה. הזלזול, לעתים אפילו התיעוב, העולים מהדיווחים והפרשנויות כאילו דבר לא השתנה ולא ישתנה במפלגה הזו, מעידים יותר על האומרים ופחות על המפלגה.

יש איזו שפת גוף מתואמת שתופסים מרבית המדווחים והמפרשנים את הפריימריז בעבודה, שנערכו אתמול. חיוך קטן וממזרי-משהו עולה על השפתיים כדי להדגיש שגם הדובר יודע שמדובר במפלגה ללא הווה וללא עתיד, אבל בכל זאת עליו לדווח על הנעשה בה כי זה תפקידו. לעתים הופך החיוך לצחוק מלגלג, בעיקר כאשר מדברים על המאבקים בין ארבעת המתמודדים בתחילה, והשניים בסוף. כאילו אין זו טיבה של כל התמודדות, כולל לוועד העובדים או לוועד הבית.

אלא שהאמת הפוכה לחלוטין ואינה מספקת שום סיבה לאותן בדיחות חבוטות על מודעות האבל שגורעות מדי יום מצביעים מהעבודה עקב מות אחרוני החברים בה. קשה למנות הרבה מפלגות בפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות שקמו במהירות ובנחישות כזו לתחייה מקברן האפל. קמו, ניערו את שאריות העפר, צבעו את שיערן הלבן, מילאו את הקמטים בבוטוקס ויצאו לדרך חדשה.

מפלגת העבודה היא הראשונה להרוויח פוליטית מהמחאה החברתית, שאין ספק שתשנה את המפה הפוליטית באופן דרמטי בניגוד לתחזיות הקודרות של רבים. המחאה הזו, שכרגע נמצאת במצב של המתנה אבל לא חולמת אפילו למות, תמצא לעצמה את הנתיבים הפוליטיים שלה גם אם דפני וסתיו ורגב לא ילכו, לצערנו, לפוליטיקה.

משהו כל כך גדול קרה בקיץ האחרון, כל כך עמוק ומהותי, שלא כדאי לפוליטיקאים מהצד הימני של המפה להתחיל לחגוג את סופה. הצעירים שמילאו את הרחובות והלבבות לא יחזרו לאחור זה ודאי.

העבודה תפוך למפלגה שוברת שוויון

חלק מהם כבר מצאו את המסגרת הפוליטית שלהם במפלגת העבודה, רובם במחנה של שלי יחימוביץ', אבל יש גם לא מעטים שהולכים עם עמיר פרץ, והלכו עם בוז'י הרצוג. העובדה שהמפלגה הזו יכולה היום להוות בית רעיוני לאלפי אנשים צעירים שהצטרפו אליה בשבועות האחרונים, משמעותה שהגיע הזמן להסיר את אותו לגלוג מובנה שצץ אוטומטית כאשר מזכירים את שמה.

והגיע גם הזמן להבין שהדור הצעיר הזה, שכולם אמרו שאין לו עניין במעורבות פוליטית, טרף את כל הקלפים, והוא מחפש לעצמו גוף פוליטי שיוכל להעביר אליו את האנרגיות והעוצמות שאפיינו את פעילותו בחודשים האחרונים. נכון לעכשיו, רק מפלגת העבודה נותנת לו תחושה מסוימת של יכולת השתייכות. לא קדימה, לא מרץ, לא הליכוד.

הבחירות קרובות מתמיד. נתניהו סנדל את עצמו למחנה הימין הקיצוני והפך להיות תלוי באביגדור ליברמן, שגם אם הפעם לא איים שיפוצץ את הקואליציה

אם לא יענישו את הפלסטינים (דיווח שהוכחש נמרצות על ידי ליברמן), הוא יאיים בעוד שבוע או שבועיים או חודש. הוא חייב לפרוש מהקואליציה על רקע אידיאולוגי כי יש בכך יתרון אלקטורלי עבורו, והוא יודע זאת טוב מאחרים.

ככל שיוקדם מועד הבחירות, כך יש פחות סיכוי שתצליח להתארגן מפלגת מרכז-מחאה, שלפי הסקרים האחרונים גורפת מינימום 25 מנדטים, ואולי תשבור סוף-סוף את הכמעט-תיקו המעצבן בין הימין לשמאל עם יתרון של מנדטים בודדים לגוש הימין.

אם זה לא יקרה, תישאר מפלגת העבודה השחקן החזק במגרש של הצעירים המחפשים את דרכם הפוליטית. הם הרבה פחות מחויבים לנושאים של שמאל וימין מדיני, והרבה יותר מתעניינים בנושאים חברתיים. גם אם ההערכות של 22 או 18 מנדטים לעבודה נשמעות מוגזמות, עדיין הסיכוי שהיא תהיה שוברת השוויון הוא גדול. לכן, כדאי מאוד למחוק את החיוך כאשר מדברים עליה.