חי עכשיו, נקודה: זה מה שזה, פרק 17
החוויה שהאדם חוֹוה היא לא רצף של חוויות או חוויות שונות. זו בעצם חוויה אחת כוללת, עם רבדים ומימדים שונים שכולם פועלים בו- זמנית. גיל אלון ביופי של סיום והתחלה חדשה
יוֹ: בשנת הצהריים אתה צולל במהירות אל המקום שבאמת אין טעם לשום דבר.
גיל: ומה זה?
יוֹ: אני לא יודע.
גיל: שוב אתה לא יודע?
יוֹ: אני לא ממש יודע, כי משם אני בא.
גיל: מה? מה זאת אומרת?
יוֹ: אני בא מן המקום שבו לשום דבר אין טעם.
גיל: ומה זה המקום הזה?
יוֹ: אני לא יכול לדבר על זה.
גיל: לָמה?
יוֹ: כי שָׁם הדיבור לא רלוונטי.
גיל: אבל זה נשמע מאוד מדכא ומאוד קודר.
יוֹ: אבל במקום שבו לשום דבר אין טעם, דבר לא יכול להיות קודר או מדכא, וגם לא שום דבר אחר.
גיל: אז איך זה שָׁמה?
יוֹ: נהדר.
גיל: זה לא מרומם את נפשי.
יוֹ: חכה, זה עוד יבוא. אתה זוכר שהייתָ מתעורר משנת הצהריים בְּאֵימה שאתה מת וקבור באדמה?
גיל: כן.
יוֹ: וזה לא קורה כבר כמה שנים, נכון?
גיל: נכון.
יוֹ: אז גם זה יעבור.
*
גיל: מה קורה יוֹ? מה קורה? אני באמת לא מבין מה קורה.
יוֹ: לָמה אתה צריך להבין? אמרתי לך, זה לא בַּהבנה.
גיל: אני לא חושב שהייתי בכזה בִּלבוּל אי-פעם.
יוֹ: בִּלבוּל בא בגלל הצורך להבין. אם אין צורך להבין, אין בִּלבוּל.
גיל: זה עוד פעם נשמע מסוכן כמו הדוֹגְמוֹת החשוכות.
יוֹ: זה כי אתה לא מבין אותי. חשבתי שכבר הבנת שאני לא מדבר על זה.
גיל: טוב, אז תסביר לי.
יוֹ:
גיל: בסדר. אבל חוץ מזה יש לי כל הזמן תחושה שמשהו חסר.
יוֹ: כן, אמרתי לך שאתה לא רואה שאתה לא רואה.
גיל: בסדר. לא הגיע הזמן לעשות את זה יותר ברור?
יוֹ: זה לא יכול להיות יותר ברור מזה.
גיל: טוב, אני שוב מבולבל, אני באמת לא יודע מה קורה.
יוֹ: אני אגיד לך דבר אחד: מה שקורה זה מדהים.
*
גיל: לפעמים אתה אומר לי דברים שיקרו בעתיד. זה מפחיד אותי.
יוֹ: אז אל תשאל אותי.
גיל: אבל לפעמים אתה אומר לי בלי שאשאל אותך.
יוֹ: קשה לי להתאפק.
גיל: אז אם אתה זה אני, זאת אומרת שאני יודע את העתיד.
יוֹ: התחלנו עוד פעם?
גיל: אז מה אתה רוצה שאעשה עם השאלה הזאת?
יוֹ: תשים אותה בצד.
גיל: אבל זה מעסיק אותי.
יוֹ: יפה מאוד.
גיל: מה?
יוֹ: שזה מעסיק אותך.
גיל: אז?
יוֹ: תכתוב, ותכתוב לאט: מה שאתה חי עכשיו זה מה שאתה חי עכשיו. אין שום דבר חוץ ממה שאתה חי עכשיו.
*
גיל: והעתיד?
יוֹ: אתה חי עכשיו. נקודה.
גיל: אז איך אתה מסביר את הפעמים שאמרתָ לי דברים על העתיד וצדקת?
יוֹ: לפעמים גם טעיתי.
גיל: אבל ברוב הפעמים צדקת.
יוֹ: אמרתי לך לשים את זה בצד.
גיל: לא לשאול על זה יותר?
יוֹ: לא.
(כעבור כמה זמן. אני משחזר את השיחה בזמן הליכת הבוקר)
גיל: לפעמים אני חושש ממשהו שעומד לקרות בעתיד, ומה שאתה אומר לגבי המשהו הזה דווקא מרגיע אותי.
יוֹ: אני אף פעם לא מדבר על העתיד. רק על ההוֹוֶה.
גיל: בוא ניקח דוּגמא.
יוֹ: אל תיקח שום דוגמא.
גיל: לָמה?
יוֹ: דוגמא עושה אותך עיוור.
גיל: עיוור לְמָה?
יוֹ: עיוור לדוגמאות אחרות.
*
גיל: הגעתי לעיר קוֹיִמְבְּרָה שבצפון פורטוגל. אני שוהה ברחוב שקט, באזור שקט. ורק מול הבית שבו אני שוהה – שיפוצים. מה קורה פה?
יוֹ: אתה בחרת לבוא לכאן, נכון?
גיל: נכון.
יוֹ: בַּבְּחירה הזאת פַּרַשְׂתָּ אין ספור אפשרויות, נכון?
גיל: נכון.
יוֹ: אז אחת מאינספור האפשרויות היא שמול הבית שלך יהיו שיפוצים. אתה מלמד את העיקרון הזה כבר הרבה שנים.
גיל: אבל איך זה יכול להיות שהאפשרות הזאת של שיפוצים מתממשת מולי כבר חצי שנה, ביבשות, ארצות וערים שונות?
יוֹ: אחת מאין ספור האפשרויות היא ששיפוצים יתממשו מולך במשך חצי שנה.
גיל: אבל אמרת שזה מראֶה לי משהו.
יוֹ: כן, זה מראֶה לך שאתה חוֹוֶה את מה שאתה מלמד.
*
גיל: חשבתי פתאום על זה שדיסציפלינה היא חמלה.
יוֹ: אני תומך וחושב שאתה צודק.
*
גיל: בשנים האחרונות קורה לי משהו משונה. אני עובר חוויה מסוימת, חוויה חזקה שמערבת רגשות חזקים, חוויה חשובה. ואז כעבור זמן מסוים, היא נשארת בזיכרון, אבל יֶשנה גם תחושה משונה שכאילו היא לא הייתה בכלל.
יוֹ: זה בגלל שהיא באמת לא הייתה.
גיל: איך אתה מסביר את זה?
יוֹ: אחרי שנים של תרגול מדיטציה אתה מתחיל לחווֹת את חוסר הַהִצָמְדוּת וזהו אחד הסימפטומים.
גיל: או-קיי, אתה מתאר את התחושה שלי. אבל אתה גם אמרת שהחוויה באמת לא הייתה.
יוֹ: כן, אני אסביר. כשאתה חוֹוה את חוסר ההִיצָמְדוּת, אתה בעצם מביא את הכל אל ההוֹוֶה. לכן החוויה באמת אף פעם לא הייתה.
גיל: עדיין קשה לי לתפוס את זה. האם אתה יכול לפרט ביֶתֶר בהירות?
יוֹ: אני אנסה, זה קשה להסביר. כשהחוויה נחווית היא נחווית במלואה. בתהליך חוסר ההִצָמְדוּת היא נטמעת אל תוך ההוֹוֶה הנצחי. היא בעצם לא נטמעת, היא נמצאת שם כל הזמן ורק התודעה שלך תופסת את זה אחרת. במקום לתפוס את זה כמו שמקובל היא תופסת את זה כמו שזה באמת.
גיל: אני חושב שהתשובה שלך מסבכת את העניין עוד יותר.
יוֹ: אני יודע. אז פשוט רק תכתוב מה שאני אומר כדי שאחר-כך תוכל לחזור ולקרוא את זה עוד פעם ועוד פעם עד שתתרחש ההבנה.
גיל: אני חושב שזה הדבר הכי מסובך שהסברת עד עכשיו.
יו: נכון. החוויה שהאדם חוֹוה היא לא רצף של חוויות או חוויות שונות. זו בעצם חוויה אחת כוללת, עם רבדים ומימדים שונים שכולם פועלים בו- זמנית. גם המילים 'רבדים' ו'מימדים' הן לא ממש מילים מדויקות, אבל אולי הן עוזרות לַהסבֵּר. כך שכל מה שחוֹוים – חוֹוים בו-זמנית.
גיל: טוב, זה באמת מספיק. אני צריך לעכל את זה.
*
גיל: היום נודע לי שהמורה הדגול שלי למשחק נפטר. נִיסָן נָתִּיב. אני מבין היום באופן חזק איך הוא עיצב את חיי, איך הוא הראה לי את הדרך להיות אינדיבידואל, לא להתפשר על האמת שלי ולקדש את הערכים האמנותיים. עצב גדול אופף אותי. תן לי הדרכה, אני צריך מילים של הדרכה.
יוֹ: את מילות ההדרכה כבר נתת בעצמך כשתיארת איך המורה הזה השפיע עליך.
גיל: אבל עוד. אני מבקש הדרכה ממך.
יוֹ: אין צורך. אתה כבר מודרך. אתה על הדרך והדרך זה אתה.
גיל: הדמעות מציפות את עיניי.
יוֹ: זה סימן שזה נכון. שמה שאני אומר זה נכון.
*
יוֹ: קח את העיפרון לַיד ותכתוב.
גיל: כן, אני עושה את זה אחרי שאמרת את זה כמה וכמה פעמים.
יוֹ: כן, כי לפעמים אני אומר ואתה לא מאמין.
גיל: נכון.
יוֹ: עדיין לא מאמין.
גיל: נכון.
יוֹ: או-קיי, תכתוב!
גיל: מה?
יוֹ: חכה.
גיל: או-קיי. (אני מחכה)
יוֹ: אתה צודק, השֶׁקט עדיף. אולי זה הזמן לסיים את הספר.
*
גיל: אנחנו חושבים בימים האחרונים, שמחר, יום ההולדת שלי, יכול להיות יום טוב לסיים את הספר.
יוֹ: נכון, זה באמת רעיון טוב. רק שיום הולדת הוא משהו מקרי לחלוטין שאנשים החליטו. כך שאפשר לסיים את הספר היום.
גיל: בכל זאת מחר זה יכול להיות יותר מיוחד.
יוֹ: אם זה מה שאתה מחליט, זה יכול להיות מיוחד, אבל זה יכול להיות מיוחד גם היום.
גיל: אז שנחכה עוד יום?
יוֹ: איך שאתה רוצה.
גיל: כן, נחכה עוד יום.
יוֹ: בבקשה.
*
יוֹ: לא התחלנו שום דבר ואנחנו לא מסיימים שום דבר.
גיל: בוקר טוב.
יוֹ: בוקר טוב.
גיל: היום יום הולדת שלי.
יוֹ: אני יודע.
גיל: וחשבנו שהיום נסיים את הספר.
יוֹ: לא התחלנו שום דבר ולכן אנחנו לא מסיימים שום דבר.
גיל: ובכל זאת.
יוֹ: כן. אני באמת חושב שכל מה שנכתב עד עכשיו מספיק לעת עתה, אחרת זה יהיה יותר מידי כבד.
גיל: או-קיי. יש לך משהו להגיד לי ביום הזה?
יוֹ: את כל מה שהיה לי להגיד לך – אמרתי, וכל מה שיש לי עוד להגיד – אני אגיד.
גיל: אני רוצה להודות לך על חוויה מדהימה.
יוֹ: תודה רבה.
גיל: אז איך מסיימים?
יוֹ: לא מסיימים.
גיל: אין מילות סיכום?
יוֹ: לא.
גיל: אז מה עכשיו?
יוֹ: עכשיו אתה יכול להתפנות לכתוב את ההקדמה.
גיל: אתה יודע, אני כותב את השיחה הזאת הבוקר וחיוך על פנַיי.
יוֹ: זה יופי של סיום.
גיל: אני אוהב אותך.
יוֹ: גם אני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם