לקרוא טורקי ולנוח
למה חשוב להכריז על מדיניות של סליחה לפני שמכריזים על מדינה פלסטינית ואיך סרבנות ההתנצלויות שלנו תגרום לאלימות באזורנו יותר מאשר הסרבנות להתגייס לצבאנו המפואר
(חנה ארנדט)
עוד מעט תקבלו אינספור מגזיני כרומו חגיגיים בימים הנוראים, שנוראים בעיקר לכותבי הטורים שצריכים להגיש טור כל יומיים ואין לי ספק שגם השנה יוקדש מגזין לקונספט של סליחה ומחילה שמתרחשות בדרך כלל מאוחר מדי. כולם יתחנפו לאלוהים ואף אחד לא ידבר עם הטורקים.
המילה "סליחה" לא קיימת באוצר המילים הקלישאי של המנהיגים שלנו, וגם לא אצל מנהיגים של אומות צודקות-תמיד אחרות. איכשהו נראה להם שהתנצלות, מוצדקת ככל שתהיה, תחליש את המפלגה ותבלבל את העם. כאדם שאין לו בעיה לבקש סליחה גם כשהוא דורך על נמלה, רפרטואר ההתנצלויות שלי הוא בלתי נדלה.
לפעמים אנשים ממש מבקשים ממני לפגוע בהם משום שהם יודעים שמחכה להם התנצלות שווה ביותר. בכל כתבי הקודש של שלוש הדתות הגדולות עושים מהסליחה עניין גדול. בברית הכי חדשה כתוב במקום אחד שאתה צריך לסלוח לחבר שלך ובמקום אחר מומלץ גם לסלוח לאויב שלך. האם יש מצב שזה משום ששניהם אותו הבנאדם?
אתם יודעים כמה הערכה אנושית אמיתית וחוצה מחנות היה מקבל למשל נתניהו, אם היה אומר מה שהיה צריך להגיד כל מנהיג ישראלי נחוש פה ושם במשך יותר מ-50 השנים הכבושות האחרונות, שהוא מבקש סליחה מעשרות אלפי הפליטים חסרי התקווה שחיים חיי חרפה והשפלה ומצויים בסכנת חיים על בסיס יומיומי?
אבל הוא לא עשה את זה.
הוא אפילו שכח להתנצל על השריפה בכרמל.
כמובן שיהיה נחמד גם אם ראש ממשלת טורקיה ימלמל איזו התנצלות מהירה וגם ירסן את שר החוץ המשתולל שלו, אחמט דבוטאולו, שרק בגלל השם שלו הוא צריך להתנצל קצת.
ותראו כמה מהר הפכנו את טורקיה לעוד ארץ אויב מצויה. לעניות דעתי, כל הטיפול במרמרה היה כושל והדבר החיובי היחידי שהיה בו הוא תרגול על חם לקומנדו הימי המהולל שלנו. אבל בואו נגיד שעשינו את הדבר הנכון. בכל זאת כמה אנשים נהרגו, גאווה של לאום אחר נפגעה, וכמה זה כבר עולה לנו להגיד סליחה? המוני בית ישראל, שעד לפני שנה טורקיה הייתה בית הקיץ שלהם, למדו כל כך מהר להכליל כל דבר טורקי כשונא ישראל, ובן לילה זה כבר לא כמה פוליטיקאים טורקים פנאטיים אלא כולם - כל העם הטורקי נגדנו. והנה שוב ניצח שלטון הפחד את תבונת הסליחה.
אל תספרו לאף אחד, כי לכו תדעו מה ליברמן חושב על זה, אבל בימי הידרדרות היחסים העצובה
ובכלל, אם תחשבו על זה לרגע, מהי ספרות או שירה אמיתיות אם לא ניסיון לנסח התנצלות בפני כל מי שפגענו בו והרכנת ראש ענווה בפני כל מי שפגע בנו, בתקווה להמשיך הלאה ולהתגבר על החולשות האנושיות הנוראיות שמקורן בדרך בכלל בבורות ובהתנשאות, שאותן בדרך כלל הדתות רק מחזקות יותר.
"מוזיאון התמימות" הוא קודם כל סיפור אהבה שבאיזשהו מקום יהיה בו משהו אובססיבי, ואין לי ספק שהמחבר מתכתב בו עם רומן המופת "אהבה בימי כולרה" של מרקס, בניסיון לדווח כמה מטורף וקיצוני ועלוב יכול להיות המאהב הסופני, וכמה גברים מאיתנו יודו שמה לעשות, לפני החתונה עם בחירת לבם הם התאהבו במישהי אחרת, ועכשיו מה תעשה עם זה? תיכנע לחוקים החברתיים הנוקשים של הכת השלטת או תלך עם הלב שלך עד לגאולה או לאבדון? המשפט הראשון ברומן המרתק של פאמוק הוא: "זה היה הרגע המאושר בחיי אבל אז לא ידעתי זאת", ואתה לא צריך להיות טורקי כדי להבין שלא מדובר פה רק באהבה אמיצה ומטורפת אלא גם בבחינת ערכים כמו חופש וסליחה, במקום ובזמן שבו עליך להחליט החלטות ערכיות שלא פעם מתנגשות חזיתית עם השלטונות והמסורת, תהא אשר תהא.
המאבק של טורקיה הדתית והשמרנית במודרניות בשנות השבעים, מזכיר כל כך הרבה מאבקים כאלה גם אצלנו ובארצות רבות אחרות, שלא העזו להפר את כללי העבר למען אהבת אמת או כל תחושת לב אחרת. לפיכך, לפני שאתם מחרימים את כל הטורקים, תעשו לי טובה ותקראו את "מוזיאון התמימות" כי את הסרט על מוזיאון השקר הפטריוטי כבר ראינו מזמן ובשחור-לבן. כל סופר השואף לאמת בכתיבתו יהיה תמיד גם קצת סופר נרדף, כי הוא מרגיז מישהו, ואם אתה לא מרגיז אף אחד - אל תכתוב.
בפברואר 2005, התראיין הסופר הטורקי האמיץ לאיזה מוסף בשוויצריה וסיפר על עשרת אלפים כורדים שנרצחו על אדמת טורקיה ו"אני לא יודע למה אבל אף אחד חוץ ממני לא ממש מדבר על זה". הראיון הזה עודד את ממשלת טורקיה לחוקק את סעיף 301 שגזר עונש מאסר על "השמצת הזהות הטורקית", שזה מהלך שמזכיר עד כאב את חוק הנאמנות של ליברמן, המתנגד הנחוש העיקרי להתנצלות בפני הטורקים.
סליחה עכשיו חשובה הרבה יותר משלום עכשיו, וסרבנות ההתנצלויות שלנו תגרום לאלימות באזורנו יותר מאשר הסרבנות להתגייס לצבאנו המפואר.
הטיפשות העיקשת של השלטון הגברי הגנרלי שלנו, שאין לו כל בעיה לשלוח אותנו למות על זכותם לא להתנצל בפני אף אחד אף פעם, עלולה בהחלט לגרום לנו להסכים עם דבריו הקשים של משורר נרדף אחר, הינריך היינה, שאמר: "כן, אנחנו בהחלט יכולים לסלוח לאויבים שלנו, אבל רק אחרי שתלינו אותם".
* זיאון התמימות" מאת אורהאן פאמוק; תרגם נפלא מטורקית: משה סביליה-שרון; הוצאת כנרת זמורה-ביתן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם