אמא, אני לא רוצה להיגמל
מאז שנפלטתי ממכון הגמילה בלוס אנג'לס לחיים סטריליים בצפון הישן של תל אביב, אני מרגיש קצת אובד עצות. קצת ריק. קצת רפוי. קצת מתגעגע. קצת מבולבל. קצת לא מובן. ובעיקר קצת חי
אני מוציא סיגריה מהחפיסה, מגביר את מהירות המאוורר, ומדליק את הרדיו שחושף אותי בפעם המיליון לאריאלה ממפעל הפיס שמתקשרת לעוד אזרח מופתע ומבשרת לו שזכה בפרס עם לפחות חמישה אפסים. למה אף פעם היא לא מתקשרת אליי, אני חושב לעצמי, אולי זה קשור לעובדה שבפעם האחרונה שמילאתי משהו שקשור למפעל הפיס אהוד ברק היה ראש ממשלה וברוטשילד עדיין הייתה שדרה.
ופתאום, בתוך כל זה, אמי מתקשרת מלוס אנג'לס. אני עונה והיא מספרת לי שהיא הייתה לפני כמה ימים ב"ליברטי האוס", מכון הגמילה שלי בבוורלי הילס, הלכה לשם לתרום את ההליכון הביתי שבעלה קנה לה ליום ההולדת לא מזמן (היא אהבה את המתנה בתור מיצג אמנותי, פחות כמשהו שצריך ללכת עליו). היא אומרת שכולם שם שאלו לשלומי, שמחו לשמוע על כך שהחיים מחייכים אליי ומסרו את אהבתם הענקית.
אבל בכל זאת, היא מספרת, היה לה קשה לראות שם את ברט ואת ג'ימי, שחזרו לעוד טיפול גמילה. "אולי אתה יכול להסביר לי מה גורם לבן אדם לחזור לסמים?", שאלה, "כי אני פשוט לא מבינה את זה. גם ברט וגם ג'ימי נראו כל כך מאושרים כשהם סיימו את התוכנית והם עשו כל מה שאמרו להם לעשות".
מאחר שאמי לא הייתה אף פעם "מכורה" היא איננה יודעת שלא ניתן לפתור את חידת ההתמכרות או לחלופין לנבא את הצלחת הגמילה באמצעות סטטיסטיקה ונוסחאות קבועות. בעולם של המכור אין חוקים ושום דבר לא בטוח. אף פעם. "דבר ראשון, את לעולם לא יודעת מה עובר על הבן אדם", ניסיתי להסביר לה, "יש כל כך הרבה נסיבות ותנאים שיכולים להוביל כל אחד לחזור לסמים. ניקח למשל את ברט. ממה שאני זוכר, יש לו חולשה לענייני נשים - מספיק שייצא עם מישהי שאוהבת לצרוך סמים מדי פעם, על בסיס מזדמן לחלוטין, והוא יידרדר חזרה להזריק אוקסיקודון כל שעתיים ולפרוץ למכוניות בדאון טאון אל-איי. גמילה זה לא בדיוק מדעים מדויקים".
"חוץ מזה", המשכתי לאחר שנדדתי אל המקרר והוצאתי בקבוק מים קרים, "גם ברט וגם ג'ימי לא ממש מכירים משהו אחר, שניהם מה שנקרא:'נגמלים כרוניים'".
לצערי הרב יש הרבה נגמלים כרוניים בעולמנו שחיים את חייהם במין מסלול התרסקות קבוע של גמילה, ניקיון קצר, שימוש חוזר בסמים, ואז שוב חזרה לגמילה, ניקיון וחוזר חלילה. פגשתי אותם בכל מכוני הגמילה שהייתי בהם: הם חיות משונות, חיות מעבדה שהסתגלו לחיי המעבדה.
ההורים שלהם כבר מזמן התרוששו מלשלם על הגמילות שלהם, הם עצמם כבר מזמן לא מאמינים בעצמם ולעצמם, והדבר הכי קרוב למושג "בית" שהם מכירים זה מוסד הגמילה. תן להם בדיקות שתן יומיות, שיחות קבוצתיות, תורנויות מטבח, פגישות מהזן האנונימי, ושאר הדברים שעושים בגמילה והם פורחים. אבל שים אותם מחוץ לחומות, בחיים האמיתיים, ופתאום הכל מרגיש להם בודד ומאיים ובלתי אפשרי. הם הסתגלו לחיי המעבדה שלהם, ללו"ז היומי, לקבוצות, הם מכירים את הסלנג הטיפולי בעל פה, הם מתורגלים ב"לדבר על רגשות" ובלמלא רשימות של טריגרים שעלולים לדרדר אותם חזרה לשימוש בסמים, הם עשו את זה כל כך הרבה פעמים בעבר והם יודעים שהם יעשו את זה עוד הרבה פעמים בעתיד.
ברט וג'ימי הם דוגמאות קלאסיות לנגמלים מהסוג הכרוני. ברט הוא ילד שצמח בסיאטל, בתקופת הפוסט גראנג' - כשכל מה שנשאר מהצוואה הרוחנית של קורט קוביין זה מינימום נירוונה ומקסימום סוחרי סמים. בגיל 14 כבר החל לעשן הרואין במקום ללכת לחוגים, בגיל 15 כבר גילה את ההרואין הסינתטי - האוקסיקודון (הידוע בארץ גם כאוקסיקונטין), בגיל 16 הוא נכלא בפנימיית גמילה לנוער
ג'ימי הוא מקרה קשה במיוחד. נער קליפורני בהיר שיער, יפה תואר בצורה רדיקלית, שאביו מת מהתקף לב פתאומי כשהיה קטן, בעל זהות מינית לא ברורה וחיבה עזה לשוטט בחנויות פורנו ולהיקלע לכל הצרות האפשריות.
ג'ימי בחר להתמקד בסם הכי הרסני שידעה האנושות (ואני לא מגזים-חכו עד שתראו מישהו שלקח את זה): המתא אמפטמין, או בשם הרחוב שלו: קריסטל מת'. ג'ימי קצת יותר מבוגר מברט, אבל גם הוא נודד בערך מגיל 17 בין מוסדות ומכוני גמילה. כשאני פגשתי אותו בליברטי האוס, זו הייתה הגיחה השישית שלו באותו מקום.
הדבר הכי מסוכן בנגמלים כרוניים זה שהם כל כך מתאימים למסגרת עד כדי כך שהמסגרת לא תמיד יודעת לזהות שהם פשוט מצטיינים בלהיגמל, אבל לא להישאר נקיים לאורך זמן. בין אם ירצו או לא, הם מסווים את עצמם כל כך טוב בתוך המקומות האלה שאי אפשר לזהות את הטרור הנפשי שמתרחש בתוכם.
"האם גם אתה חושב שאתה נגמל כרוני?", שאלה אמי.
"לא", אמרתי לה. בעיקר כי לא רציתי שתדאג.
"ואתה לא מתגעגע כמוהם להיות מטופל, נכון?".
"לא", אמרתי לה אבל ידעתי שזו לא התשובה הכי מדויקת בעולם.
כחלק משיטת הטיפול במכון הגמילה בליברטי האוס, הייתה פעילות שנקראה Attitude Check ("בדיקת גישה"). הדבר המשונה הזה, שהיה חלק עיקרי מארוחת הערב, נעשה כך: כל אחד מהמטופלים כותב במשך היום שני פתקים שאותם הוא מקריא בארוחת הערב. בפתק אחד הוא נוקב בשם של מטופל אחר וציין מעשה "חיובי" שיצא לו לראות את אותו מטופל עושה. ובפתק השני הוא מציין שם של מטופל אחר ומעשה "שלילי" שעשה.
זה יכול להיות משהו בסגנון: "חיובי: ברט - היום עזרת לברנדון ודיברת איתו על מה שמציק לו. בשביל זה אנחנו כאן, בשביל לתמוך אחד בשני". ופתק שני בסגנון: "שלילי: סטיבן - כל היום לא הפסקת לספר סיפורי מלחמה ומעשיות על סמים. אתה יודע שזה לא המקום לסיפורים כאלה ושזה מעורר טריגרים וזיכרונות לא נעימים אצל האחרים, במיוחד המטופלים החדשים. ממך הייתי מצפה ליותר".
כשהייתי בליברטי האוס הדבר שהכי שנאתי זה את "בדיקת הגישה" הזו. זה נראה לי הדבר האידיוטי ביותר שהומצא מאז תוכנית הטלוויזיה "עשינו עסק", וזה בעיקר דרש ממני לעשות ארבעה דברים שבמשך תקופת הג'אנקיות שלי לא ממש נהגתי לעשות: 1. להתמקד באנשים אחרים ובמעשיהם. 2. "להלשין" על אנשים אחרים, לבקר את מעשיהם ולהתעמת איתם. 3. לכתוב. 4. לאכול ארוחת ערב.
אבל עכשיו, קצת אחרי שאני מנתק את שיחת הטלפון עם אמי, אני מתגעגע לזה. כן, אפילו ל"בדיקת הגישה" הזו אני פשוט מתגעגע. אין דרך אחרת להגיד את זה. כמה שחשבתי שזה הדבר האווילי והמטומטם ביותר בעולם, היום כשאני מביט בבפייסבוק ומגלה צילום של איזה חבר מליברטי האוס שנעשה בארוחת הערב במכון, אני מיד חושב לעצמי כמה שהיה לי מתאים איזו "בדיקת גישה" כאן ועכשיו.
בחיי שהייתי שמח לכנס כל ערב את כל "מטופלי" הבית שלי (שזה בת זוגי רוני, הכלב אורי והשרקניות לאה ושביט) לשולחן האוכל ולשלוף את הפתקים. הייתי מקריא: "שלילי: אורי הכלב - שוב השתנת על הספה בסלון. מתי תבין שהספה היא לא השירותים שלך? מכלב כמוך אני מצפה ליותר. שפר התנהגותך ובהקדם".
או אפילו: "שלילי: רוני - במשך כל היום עשית רק דברים של בנות, צבעת את הציפורניים בלק, עשית גבות, מדדת שמונה זוגות נעליים, דיברת עם חברות בטלפון ולא שמת לב שאני וצרכיי הרבה יותר חשובים מזה. תתאפסי ומהר".
אבל לא רק לזה אני מתגעגע, אני מתגעגע להכל, לחבילה כולה: מתגעגע להיות מטופל. כבר המון זמן שאני מרגיש שגם לי - לא רק לאבא שלי - מגיעה עונה שנייה של "בטיפול". מאז שנפלטתי מליברטי האוס לחיים סטריליים בדירת 2.5 חדרים בצפון הישן של תל אביב, אני מרגיש קצת לא במקום. קצת אובד עצות. קצת ריק. קצת רפוי. קצת מתגעגע. קצת מבולבל. קצת לא מובן. ובעיקר קצת חי.
בתוך מבול הקיום שמטפטף עליי מדי יום עם ההליכות עם הכלב, הריבים עם החברה, התשלומים בכרטיס האשראי, הטלפונים המציקים, הטורים שצריך להגיש, הטורים שלא צריך להגיש, כאבי הראש והצרבות, אני קצת מעוניין לשוב ולהיות נגמל טרי.
אוי, כמה כיף זה היה יכול להיות אם הייתי מתעורר מחר בבוקר במיטה השמאלית בחדר מספר 3 בליברטי האוס. היתרון העצום של מי שמתעורר במיטה השמאלית בחדר מספר 3 בליברטי האוס זה שאף אחד לא מצפה ממנו לכלום, הוא עצמו לא מצפה מעצמו לכלום, והחיים שלו נחלקים באופן פשטני וברור לשניים: למה שמתאים לרשום בפתק החיובי ולמה שמתאים לרשום בפתק השלילי. הגבולות ידועים, מובנים, ממוקדים, מנומקים. והייאוש נעשה יותר נוח. אז האם זה אומר שגם אני נגמל כרוני? שאלה טובה.
מעבר לחלוני מתקיים עולם שלם של כבישים ונתיבים לא נגמרים, של מכוניות שלא מפסיקות לנוע, קטנועים שלא מפסיקים לחתוך, רמזורים שלא מפסיקים להתחלף. זהו עולם ממונע שעל פי משרד התחבורה אני לא רשאי להצטרף אליו.
מכיוון שבשנתיים וקצת שהייתי עסוק בלהיגמל לא חידשתי את רישיון הנהיגה שלי, אם ברצוני לעלות שוב על הכביש, אני מחויב לעשות שוב תיאוריה וטסט. איזה סיפור מהתחת. אבל זה היה שווה את זה. הדבר האחרון שהייתי זקוק לו בתוך כל השלווה הקיומית, הקוסמית, שהייתה לי בלוס אנג'לס זה לשוחח עם איזה נציג של משרד התחבורה הארץ ישראלי. אני בטוח ששיחה כזאת רק הייתה מוציאה אותי מהאיזון העדין שהיה לי אז.
בארצות הברית היה לי רישיון להיות מטופל וזה הספיק לי. כאן בארץ הרישיון היחיד שיש לי כרגע זה הרישיון לצאת עם הכלב שלוש פעמים ביום. ואני אכן יוצא עם הכלב שלוש פעמים ביום ומתחכך עם העולם הממונע מהמדרכה, והפיח המטונף והמבחיל שנזרק עליי מהאוטובוסים מזכיר לי איך בלוס אנג'לס הייתי שואף עשן לימוזינות ונהנה. כי הייתי אדם אחר, עם לו"ז קבוע שכלל הרבה תמיכה וכל מיני פגישות שהיו מסדרות לי את המחשבה, ושום פיח לא הצליח לערער אותי.
לוס אנג'לס היא אחת הערים הכי מזוהמות בעולם, לחיות בלוס אנג'לס זה קצת כמו לחיות בתוך בית קברות של זיהום אוויר. שלל המפעלים ואינספור כלי הרכב ואגזוזיהם יוצרים מצב בו העיר שוחה באופן קבוע בתוך ערפיח סמיך של חנקן ואוזון. אבל לי זה לא היה משנה, כי בתוך כל הזיהום הזה אני הייתי נקי יותר מאי פעם וידעתי שיש לי משימה חשובה: לשרוד.
היום אני כבר לא מרגיש שאני שורד שום דבר, היום אני סתם חי בתוך בועת השגרה והבנאליות השוטפת, ולאחד כמוני זה הדבר הכי קשה ומסובך בעולם. כי אני לא יודע לחיות, אני יודע לשרוד. לחיות זה משעמם, לשרוד זה כבר בידור.
כמה שעות אחר כך כבר 19:36 ואני עמוק בתוך תיבת האי-מייל. אני כותב מייל לאלן, אחד האחראים בליברטי האוס שתמיד הרגשתי שקל לי להתחבר אליו - בתקופה שעוד לא ידעתי שזכויות היוצרים על המילה "מחובר" שייכים לדורון צברי.
"אלן היקר", אני כותב לו, "הסיבה שאני כותב לך את המייל הזה היא כי אני רוצה להגיד תודה על כל מה שאתה ושאר האנשים בליברטי האוס עשיתם למעני. דבר שני, סתם ככה, רציתי לדווח לך שאני מסתדר מצוין: אני נקי מכל סם שהוא (כבר שנתיים, 11 חודשים, יומיים, תשע שעות ו-26 דקות), אני כותב ללא הפסקה בעיתון, יש לי בת זוג שאני אוהב (ועל פי כל הסימנים אפשר לחשוד שגם היא אוהבת אותי חזרה), ואני די מאושר באופן כללי. אך עם זאת אני מרגיש שמשהו חסר בחיי. לפני כמה שעות דיברתי עם אמי בטלפון והיא סיפרה לי שהיא ביקרה בליברטי האוס וראתה שם את ברט וג'ימי ומשום מה קצת קינאתי בהם. זה לא שאני רוצה לשוב למצב בו אני צריך להתחיל את כל מסלול הגמילה מחדש, ממש לא, אבל לפעמים אני חושב לעצמי כמה כיף היה יכול להיות לו הייתי שוב קצת מטופל עם סדר יום מוגבל ומפוקח וחופש בעירבון מוגבל. אתה מבין אלן, לפעמים אני פשוט מרגיש שאני טובע בתוך החיים החופשיים של עצמי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם