מלחמת הנאו"מים: עם הפנים אחורה
נאומי נתניהו ואבו מאזן נועדו לקהל בבית, והמחישו שכמעט אין תקווה
זאת אף על פי שנתניהו הקפיד לפנות ישירות לאבו מאזן, משל היה היו"ר הפלסטיני מתמודד מטעם מפלגת העבודה או הדמוקרטים בעימות הבחירות הטלוויזיוני התמידי שנתניהו חי בו בדמיונו. הם נועדו לקהל בבית, איש לקהלו שלו. והם המחישו היטב - נתניהו לנו ועבאס לפלסטינים, כמה מעט תקווה יש בהם ולנו.
לא היה עוול היסטורי אמיתי או מדומיין, רלוונטי או לא, שלא הועלה באוב כדי להצדיק את העמדה הסרבנית, הנטועה בעבר וחסרת כל רצון בשינוי, של שני האנשים האלה. נאומו של אבו מאזן נלקח היישר מכתבי ערפאת, ללא ההתלהמות ורעידת השפתיים; נאומו של נתניהו היה על טהרת גולדה מאיר, לא כולל האנפוף אבל באותה אנגלית משובחת: שקוע באותה בכיינות, המציגה מדינה עם כוח מעצמתי כגטו מפוחד, גדוש בקורבנות צדקנית על מה שהפלסטינים מכריחים אותנו לעשות להם ועל מה שהעולם עושה לנו, מהחלטת "ציונות היא גזענות" מלפני שלושה עשורים וחצי ועד ימינו.
הוא לא החמיץ שום מיתר נמוך במנעד הישראלי, כולל אזכורו הבלתי נמנע של גלעד שליט - כאילו האו"ם הוא שמונע את שחרורו ולא החלטה לגיטימית כשלעצמה של ממשלתו שלו. בעולם שהציגו לנו שני מנהיגי העבר האלה, עמיהם אינם קובעים את גורלם אלא נסחפים בים של עוול שלעולם לא יוכל לתקן.
להפליג בשלווה במדרון של הלגיטימיות הדועכת
הם דיברו אלינו, אבל לא נתנו לנו תשובה. אבו מאזן לא הסביר לעמו איך המהלך שלו יקרב אותו לעצמאות, ונתניהו לא אמר לנו מה יש באמתחתו חוץ מעמידה גאה.
מאחורי הקלעים התנהל באותו הזמן עימות שגם הוא נראה כמו מסרט משנות ה-70: ארה"ב נגד רוסיה, הכרה במדינה יהודית נגד גבולות 1967. לא נותר אלא לתהות למה הטריחו הכל את עצמם עד לניו יורק של 2011, רק כדי לחזור לוועידת חארטום ולנס בשישה ימים של 1967.
נו, אז מה יהיה? שואלים הישראלי והפלסטיני את עצמם אחרי שהתפנו שוב לארוחת השבת. אינתיפאדה שלישית לא תהיה כנראה, כי אבו מאזן
הוא אולי אדם דוגמטי הנטוע ב-1947 בתודעתו וברטוריקה שלו, אבל איש פרקטי וקנאי באמונתו ההגיונית, שלפיה הפלסטינים לא ישיגו מדינה בכוח הזרוע אלא בבנייה בשטח ובהתשה מדינית מתמשכת.
וגם תשועה גדולה לישראל לא תהיה פה: כמו גולדה, שהיא, ממשלתה והעם שהנהיגה עצמו עיניים לנוכח הבלתי נמנע והתעוררו רק בחבטה של יום הכיפורים, כך נתניהו, ממשלתו והעם שהוא מנהיג יכולים לרשום לעצמם שאת הפסבדו-צונאמי הזה עברו בשלום, ולהמשיך להפליג בשלווה במדרון של הלגיטימיות הדועכת, המיאוס הכללי בעולם והחבטה המתקרבת של המלחמה הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם