אומן בלגן
הנהירה ההמונית של חסידי רבי נחמן לקברו באוקראינה משחקת לידי שונאי יהודים ומעידה כי משאת הנפש שלהם אינה כאן אלא שם
באופן אישי, אני רוחש חיבה מיוחדת לחסידות ברסלב. בספרות שלה, המתבססת בעיקר על השראתו והגותו של רבי נחמן, אני מוצא יותר אמונה ונחמה מאשר בכל ספרות יהודית אחרת או של כל דת אחרת. בכלל זה אפשר אפילו למנות את נפלאות הזן-בודהיזם. אבל מה לעמקות המפוארת הזו, ולמציאות הפרועה של אומן? מה לרוחניות הנעלה הזו, ולטונות של אומצות מדממות ועופות שחוטים למהדרין, או למרפאות ובתי חולים של שדה המגיעים מארץ הקודש במטוסי תובלה מיוחדים והולמים יותר מלחמה מאשר התעלות של נשמה? מה בין תפילת היחיד המתבודדת בשדה, לבין האנדרלמוסיה המוטרפת, השיגעון המשיחי הספק-מאורגן ספק-מבולגן סביב הקבר הקדוש?
אני יודע שרבים עוברים שם חוויה דתית עזה, מגיעים להזדככות הנפש וחוזרים "בני אדם אחרים". אבל האם ההשתנות ההיפנוטית שהם חווים, על פי עדותם, לא הייתה מתרחשת גם כאן, ואולי ביתר שאת? האם לא כדאי היה יותר להעלות את עצמותיו של הרב הנה ולטמון אותן באדמת ארץ ישראל? לא הגיוני יותר היה לגאול אותן מהאדמה הטמאה הספוגה בדם יהודי ולהחזירן הביתה, לאדמה הספוגה געגועים יהודיים; להביאן לביתו הרוחני האמיתי של רבי נחמן? האם אין הרכבות האוויריות הנלהבות של חסידיו מעידות, רחמנא ליצלן, שהגעגועים הם לשם ומשאת הנפש אינה כאן?
לא נגזים אם נטען שהנהירה ההולכת וגוברת לאומן משחקת לא רק לידי שונאי יהודים באוקראינה, אלא גם לידי תועמלנים ערבים הטוענים מזמן, מעל כל במה, שמקומנו בגולה שממנה גורשנו. מספרים לי שגם בקרב הקהילה הברסלבית שוררת מחלוקת. מצד אחד, הרבי ביקש במפורש בצוואתו שיבואו לבקר אותו במקום מנוחתו האחרונה, אבל מצד שני צריך לקחת בחשבון שהבקשה הזו הובעה לפני 200 שנה, כשרוב חסידיו של הרב היו מרוכזים בסביבה,
בנכר סמוך לאומן, וכשטרם דומיינה אפילו הגאולה הציונית.
אפשר להניח בביטחון שהרבי לא היה מעלה בדעתו להטריח את חסידיו בכיוון ההפוך לתנועה שעליה הוא בעצמו המליץ, ושאם הוא היה חוזה את חיסולה של הגולה, הוא היה מבקש שיעבירו את עצמותיו הנה ולא להפך כי בינתיים, עד שתיפתר המחלוקת, אם בכלל היא מונחת על איזו מדוכה, התמונות שמגיעות מהיעד הצלייני ההמוני ביותר של היהדות כאילו לקוחות מחלום בלהות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם