הידידות המזויפת של גרמניה
לאף מדינה בעולם אין זכות לדרוש מישראל להקפיא את הבנייה בירושלים, ביהודה ובשומרון. בטח ובטח שלגרמניה אין זכות כזו
איסור על יהודים להתגורר במקום כלשהו בעולם בגלל יהדותם הוא אנטישמיות, בין אם הוא נדרש על-ידי אוטו-אנטישמים מבית או אנטישמים נוצרים ומוסלמים מבחוץ. קל וחומר אם הוא נדרש על-ידי מכחישי השואה: אחמדינג'אד האיראני, ארדואן הטורקי, והדוקטור להכחשת השואה – אבו מאזן. נכון להיום, שלושתם הם ציר הרשע. על אחת כמה וכמה כאשר האיסור נדרש על-ידי גרמניה.
לאף מדינה בעולם אין זכות לדרוש מישראל להקפיא את הבנייה בירושלים, ביהודה ובשומרון. זכות כזו אינה עומדת לאנגלים כובשי אירלנד הצפונית, או לצרפתים ולספרדים המסרבים לתת עצמאות לבאסקים. דרישתם מישראל אינה אלא צביעות, וטוב תעשה ישראל אם תעמיד מראה בפניהם של הכובשים האירופיים השונים.
אבל, דינה של גרמניה שונה מזה של יתר מדינות אירופה. אחריותה ליודנריין שביצעה באירופה, לטיהור האתני, לגירוש ולהשמדה של שישה מיליוני יהודים מטילה עליה חובה מוסרית גבוהה בהרבה מזו הנדרשת משכנותיה ומשותפותיה.
כאשר ראש ממשלת גרמניה מתקשרת אל ראש ממשלת ישראל כדי להביע את כעסה על בנייתן של דירות בירושלים בירת ישראל ועל כך שהמעשה מעורר בה ספק בעניין מחויבותה של ישראל ל"שלום" נוסח אירופה – המבוסס על יודנריין בארץ ישראל – היא עצמה מעוררת ספק עד כמה היא הפנימה את מחויבותה לדאוג לכך שגרמניה תהיה אחרת.
מה שמותר, בדוחק רב, למדינות אירופה האחרות, אסור בתכלית האיסור לגרמניה. האחראית לפשע החמור ביותר בתולדות האנושות. כך היה צריך להשיב לה ראש ממשלת ישראל.
למרבה הצער, תגובתה של ישראל - על המחאות הזרות הצבועות בכלל ועל החוצפה הגרמנית בפרט – היא רופסת, ובמקרה הטוב מסתכמת בהסבר הקלוש שירושלים ושכונותיה אינן התנחלויות. מה שמשתמע מאמירה פסולה זו היא שהיישובים ביהודה ושומרון הם התנחלויות המיועדות להקפאה.
האם מדובר בהכנת הקרקע להקפאה גזענית נוספת של הבנייה היהודית כתשלום עבור נאום אובמה ועבור וטו אפשרי בעתיד? מי שמקפיא יהודים ביהודה ובשומרון יחזור על המעשה הפסול גם בירושלים!
חשוב
נכון עשה אז ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כאשר במסיבת עיתונאים שקיים עם שר החוץ הגרמני בירושלים הסביר לאורח דווקא במונח הגרמני המוכר לאורח – יודנריין - את משמעות דרישת הערבים ותומכיהם בישראל ובעולם כולו לאסור על מגורי יהודים בלב ארץ ישראל.
"יהודה ושומרון לא יהיו יודנריין (Judea and Samaria cannot be Judenrein)", הבהיר ראש הממשלה לשר החוץ הגרמני. כפי שנמסר אז בתקשורת, מקורב של שטיינמאייר טען ש"כללי הנימוס הדיפלומטיים קובעים שכשפונים לנציג של מדינה שביצעה רצח-עם במהלך מלחמת העולם השנייה ומאז עשתה מאמצים כבירים כדי לזכות לכפרה - עדיף להימנע מביטויים כאלה".
חשוב היה לומר לאותו מקורב, ולממונים עליו, שכללי הנימוס הדיפלומטיים, כמו גם עקרונות הצדק והמוסר, קובעים שנציג של מדינה שביצעה רצח-עם לא יסייע לאחרים – ובהם מכחיש השואה אבו-מאזן – לבצע עוד רצח-עם, באותו העם.
חוצפתו של אותו מקורב התייחסה גם ללחץ האמריקאי על ישראל להקים מדינה פלסטינית ב"גדה המערבית", "אזורים שישראלים רבים קוראים להם יהודה ושומרון ומתייחסים אליהם כארץ מולדתם הנצחית". חבל שנתניהו, בנוסף על שלילת היודנריין, לא הבהיר לאורח ולאחרים וגם לראש ממשלת גרמניה שאין מדובר ב"שטחים" או ב"גדה מערבית" אלא באמת בלב מולדתו הנצחית של עם ישראל ובאזורים הקרויים מזה אלפי שנים בשמותיהם הגיאוגרפיים-ההיסטוריים, יהודה ושומרון.
הרפיסות הישראלית בהתייחסות לרעיון המדינה הפלסטינית בלב ארץ ישראל, והשימוש של ישראלים רבים מדי במונחים חסרי המשמעות "שטחים" או "גדה מערבית", קיבלו ביטוי נוסף במסיבת עיתונאים של אותו שטיינמאייר עם שמעון פרס. שטיינמאייר, גרמני גאה, דיבר בשפתו.
לעומת זאת, שמעון פרס, מי שחולל את השלום החזירי, "שלום" אוסלו, ודירדר את ישראל למלחמת אוסלו ולתביעה הבינלאומית להקים מדינה לאויב בלב ארץ ישראל, לא דיבר עברית אלא אנגלית. ראוי היה שמנהיגי ישראל ילמדו ממנהיגים אחרים כיצד להקפיד על כבוד ארצם ושפתם.
שלום חזירי, המבוסס על טיהור אתני של יהודים מבתיהם במטרה להקים מדינה לאויביהם, איננו יהודי, איננו דמוקרטי, איננו ציוני, איננו מוסרי ואיננו מעשי. אין מקום לשלום כזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם