המערכה ששינתה הכל
מלחמת יום הכיפורים כוננה סדר פנימי חדש. הפגיעוּת של המדינה, היחס לשכול ואובדן האמון בהנהגה הם תוצאות שמלוות אותנו עד היום
מעבר לכך, יום הכיפורים היה אירוע מכונן בתולדות המדינה הצעירה. גם מלחמת ששת הימים הייתה אירוע מכונן, אך תוכנו היה שונה בתכלית, והוא התווה קווי מתאר חיצוניים, גלויים לעין. מלחמת ששת הימים שינתה את גבולות המדינה, אפשרה למשיחיות הכמוסה בציבורים מסוימים לפרוץ ולהתממש, ויצרה את קו המחלוקת הפוליטית בתוך מדינת ישראל ובין מדינת ישראל לאומות העולם.
מלחמת יום הכיפורים, לעומתה, כוננה סדר פנימי חדש. היא שינתה את קווי המתאר הנפשי של הישראלים בכמה נקודות מפתח. השינוי הזה התפרץ וממשיך להתפרץ כגייזר. אפשר להצביע על כמה מן הקווים האלה.
במלחמת יום הכיפורים נוצר בפעם הראשונה משבר אמון חמור בין האזרחים והשלטון. זה לא קרה בתקופת "הפרשה", זה לא קרה אחרי "עסק הביש", זה כמעט קרה ב"תקופת ההמתנה", אבל כל אלה לא היו אלא שריטה קלה של האמון הכמעט מוחלט של האזרחים במנהיגיהם.
כשאבד האמון הזה לאחר שנחשף מחדל יום הכיפורים, לא ניתן עוד לאף הנהגה מאז אשראי בלתי מוגבל, והמנהיגים הלכו ונחלשו. אין זה מקרה שאריק שרון, בעיני רבים גיבור מלחמת יום הכיפורים, היה ראש הממשלה החזק האחרון, וגם הוא פעל בתנאי מחלוקת קשה.
במלחמת יום הכיפורים הפכה המחאה האזרחית לכלי נשק לגיטימי. אמנם ואדי סאליב והפנתרים קדמו לה, אבל הם נחשבו למחאת פריפריה שניתן היה לפטור את מחולליה בכינוי "לא נחמדים". כדי שהמחאה תתקבל, תשפיע ותהפוך לכלי לגיטימי, היה עליה להפוך ל"אשכנזית", ולא רק על שמו של מנהיגה, מוטי אשכנזי.
מאז, המחאה היא חלק בלתי נפרד מן המרקם הדמוקרטי, גם אם היא מחליפה תכנים ועוצמה. העיקרון שלפיו "מחאה יעילה מתחילה מן המרכז"
במלחמת יום הכיפורים חלה תפנית ביחס הישראלים אל השכול. השכול היה תמיד טרגדיה אישית, אבל האתוס הישראלי ותחושת האיום הקיומי לא אפשרו לתחושת הטרגדיה לחלחל אל חיי הציבור. לכאורה הכל נשאר כשהיה. הטקסים והרטוריקה לא השתנו, אבל את הפירות ניתן היה לראות במלחמת לבנון הראשונה, שבה יצאו הורים שכולים בגלוי נגד הממשלה ששלחה את בניהם למוות שלא בצדק, לדעתם.
יותר מכל השאירה מלחמת יום הכיפורים בחברה הישראלית תחושה של פגיעות. לכאורה, על פי תוצאות המלחמה זה לא היה אמור להיות כך. הצבא הצליח להציל את מדינת ישראל מחורבן. אולם העובדה ההיסטורית הזו לא חלחלה אל קווי המתאר הפנימיים, שבהם נותרה התחושה שהבית השלישי, כהגדרת משה דיין, אינו חסין ממכה קשה, ושמולנו עומד אויב מר שהזלזול בעוצמתו עלה בקורבנות רבים.
רק דבר אחד לא הצליחה מלחמת יום הכיפורים לשנות. היא לא חיסלה את קווי המתאר החיצוניים של השסע הישראלי שנוצרו אחרי מלחמת ששת הימים. במידה מסוימת קרה ההפך.
תחושת השבירות האפשרית והחרדות ששחררה מלחמת יום הכיפורים חיזקו מחד גיסא את אלה הסבורים שרק הכוח הצבאי והעימות הנחוש יאפשרו לנו לשרוד; ומאידך גיסא חיזקה המלחמה גם את אלה הסבורים שללא שיווי משקל ופיוס אזורי ימשיכו המלחמות החוזרות להחליש אותנו עוד ועוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם