"אני מספר לחיילים שלי איך אמא נרצחה"
לפני 20 שנה רצחו מחבלים את רחל דרוק, אם לשבעה, לעיני בנה רועי, אז בן 11. כיום הוא סוגר מעגל ומפקד על הגזרה שבה אירע הירי
בשבוע שעבר סיים רב סרן רועי דרוק לשרת בקו "תפוח", הגזרה שבה נהרגה אמו. הילד שאמר קדיש יתום הוא עכשיו קצין אג"מ בגדוד "לביא" של חטיבת "כפיר". איש צעיר, נמרץ ומאיר עיניים. בשיחות מוטיבציה שהוא עורך עם חיילי הגדוד שלו וגם בשיחות אישיות אומר להם דרוק "אני ראיתי את אמא שלי נרצחת לי מול העיניים, ואת כל הדם שלה ניגר על הרצפה".
"משפט מפוצץ", סיכם השבוע. נפגשנו איתו בצומת תפוח ואחר כך ביישוב טלמון, שם הוא גר. "אני", הוא אמר לי, "משתמש בו בצורה קרה לגמרי".
"התמונה של אמא שלי", המשיך , "מלאה דם, באוטובוס, חרותה אצלי בזיכרון. אנחנו מדברים עם החיילים על התמודדויות ועל קשיים, ואז אני מספר להם את סיפור החיים שלי. אני נותן להם לחשוב על אמא שלהם. אני לא שואל אף פעם למי יש אמא, כי זאת שאלה מסוכנת. למרות שאני לא מפחד לשאול אותה.
"אני אומר 'אני אספר לכם סיפור. בשנת 91', אני עוד לא יודע אם נולדתם אז, היו שיחות מדריד עם ראש הממשלה שמיר. אני הייתי אז ילד קטן, ואמא שלי לקחה אותי איתה כמו שאמא שלכם בטח לקחה אתכם לכל מיני מקומות. נסענו באוטובוס ובדרך התחילו לירות עלינו. פחד. ואז שמעתי שאמא שלי נפצעה'.
"לא הסכמתי לרדת מהאוטובוס. רצתי קדימה אחרי שהירי פסק והורידו את הילדים מהאוטובוס, והגעתי לאמא שלי. היא הייתה שרועה על שני ספסלים של האוטובוס. הראש שלה על ספסל אחד, והרגליים על הספסל השני. האחות של היישוב, שישבה לידה באוטובוס, עשתה לה החייאה. הגעתי והתיישבתי.
"בין ניתוק לקור רוח", פענח את מה שהרגיש באוטובוס, "אבל יותר ניתוק. כי אתה לא באמת יכול בגיל 11 וחצי להתמודד עם מה שאתה רואה. אז הגוף עושה לעצמו התנתקות מוחלטת. אני יושב שם ומסתכל. האחות מנשימה את אמא שלי ודם על הרצפה בכמויות. כמויות אדירות של דם ניגרות, נשפכות". בדיעבד , התברר שהכדור פגע לרחלה דרוק בעורק ראשי.
"החצאית שלה הייתה מופשלת קצת למעלה", מספר דרוק. "ואני ראיתי באזור הקרסול פצע קטן. סתם פצע. כל הזמן, הייתי מוכוון לפצע הזה. ובראש שלי, זאת הפציעה. אני אומר 'או-קיי', ואני קם והולך. ממש ככה. 20 שניות, אפילו לא. מסתכל, לוקח שתי נשימות, קם, יורד מהאוטובוס, יוצא ועוזב את אמא שלי".
בארכיון העיתונים מצאתי כותרות ענקיות על "רחל דרוק, אם לשבעה, שנהרגה לעיני בנה רועי". הפיגוע שבו נהרגה נחשב אחד האירועים החמורים שהיו עד אז ביהודה ושומרון. אלפים פקדו את מסע הלוויה של דרוק, שיצא מירושלים והגיע לשילה. שני מסוקים ליוו את הלוויה מהאוויר, והעיר ירושלים נחסמה. על שם רחלה דרוק הוקמו שני יישובים, "שבות רחל" ו"רחלים" (שנקרא גם על שם רחל וייס ז"ל, שנשרפה למוות בפיגוע בבקעה).
רועי דרוק הפך סמל. בהפגנות שהיו אחרי האסון ביקשו ממנו המארגנים לקרוא קטעי תהילים או לומר קדיש. לפני עשר שנים התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. לבתו הבכורה, אחת מתאומים, קרא "רוני-רחלה, כדי שאמא שלי תצווה עליה לשמוח ולשיר. המוות לא עצוב כמו החיים שאחרי", הוא אומר. זה הראיון הראשון שלו מאז האסון.
"החיים שאחרי עצובים, אבל המוות עצמו טכני. אם לשפוט אותו אמיתי ולא לחפש את הרגש. המוות לא כואב לנו. להפך. לפי האמונה שלי, לאמא שלי טוב. בעולם הבא, בגן עדן, טוב לה. אותו אחד שמת, באותו רגע כבר לא כואב לו גם. אז המוות עצמו טכני. האירוע שסובב אותו הוא האירוע האמיתי.
"האירוע הזה, שאבא שלי נשאר עם שבעה ילדים. זה שאני בגיל 11 וחצי נשארתי בלי אמא, שהייתה בשבילי הכל. אני זה אמא שלי. כל מה שאני היום, כל מה שאני בנוי, מכף רגל ועד ראש. אני מאוד דומה לאמא שלי. באופי, בהתנהגות, באורח חיים, בתפיסת עולמי, בנשמה. זו אמא שלי. ואת זה אני מאבד בכיתה ו'. הפיגוע עצמו, יש ירי, דם, המון דם, זה טכני לגמרי. זה לא עושה לי את זה. אין לי בעיה לדבר על זה בצורה הכי טכנית. לעומת זה, היום הרבה יותר קשה לי ממה שהיה לי כל החיים בלי אמא שלי. אני צריך אותה".
רועי הוא השלישי מבין שבעת הילדים שנולדו לרחלה ודויד (דודו) דרוק. בן יחיד בין שש בנות. כשהיה בן שלוש, עברה המשפחה לשילה. דודו דרוק היה קצין בקבע. בזמן האסון היה בשנת לימודים. שירת ביחידת מודיעין נחשבת ולפני שש שנים פרש לגמלאות. רחלה הייתה מורה לזמרה ולמחול. דמות מפתח ביישוב, שהיה אז בחיתוליו.
היא נולדה בירושלים. בת למשפחת ארמוזה. "משפחה של ס"ט מיוחסים", מספר הבן. אישה תוססת, מלאת חיים. פעילה חברתית. לרועי יש תמונה שלה בסלון. בצילום היא בת 32. הוא חגג לפני כמה חודשים יום הולדת 31. " היום אני חווה את הדברים מהמקום שלה", הוא מסביר, "וזה הכי קשה לי. אני חושב על אמא שלי, באלפית השנייה האחרונה שלה, מה היא חשבה. על הילדים שלה? היא איבדה ילדים ברגע". את היחסים עם הפלסטינים באותה תקופה הוא מתאר כ"יחסי שכנות טובים". כבישים עוקפים לא היו. את הקניות, גם אחרי הרצח, עשו ברמאללה, כי "שם היה הכי זול".
הם נסעו להפגנה בכיכר מלכי ישראל. היום כיכר רבין. סיסמת ההפגנה הייתה "את אמא לא מוכרים". שלושה אוטובוסים של מועצת בנימין יצאו משילה. רועי ורחלה, נסעו בשלישי. אחותו הבכורה של רועי כבר הייתה בכיכר. את הידיעה על האסון קיבלה שם. האחיות האחרות נשארו בבית, ודודו היה בלימודים. "התארגנו ועלינו לאוטובוס", נזכר דרוק. "באתי לשבת ליד אמא והיא אמרה לי 'עזוב, אני הולכת לשבת עם חברה'". החברה הייתה אחות היישוב. רחלה ישבה קרוב למעבר, והאחות ישבה ליד החלון. כמה שניות לפני האירוע האחות קמה והן התחלפו במקומות.
רועי ישב במרכז האוטובוס. לידו ישב נועם אפטר, חבר שלו משילה. "יצאנו מהיישוב", הוא מספר, "ישבתי צמוד לחלון. נועם ישב על המשענת של הכיסא, עם הרגליים אלי. וקשקשנו. מה אנחנו באמת מבינים בפוליטיקה? כלום. לא ידעתי אפילו אם ההפגנה היא נגד הוועידה או בעד שמיר".
שני האוטובוסים הראשונים כבר עברו את תפוח כשהאוטובוס השלישי הותקף מן המארב. "אני מסתובב ורואה את הבזקי האש על האוטובוס", משחזר דרוק. "באותו רגע האינסטינקטים שלי מתחילים לעבוד. טכני. כמה שיותר מהר. זה עוצמות של ילדים שאי אפשר להבין. זאת פעם ראשונה שאני שומע ירי. אני גם מזהה את האנשים. יש לי תמונה כזאת, בראש. אם באמת ראיתי אותם? אני לא יודע. בכל אופן, אני מזהה אותם יורים. בחוץ חושך מוחלט. אני בא לשכב, אני לא יכול. בגלל נועם. אני תופס אותו, זה אלפית השנייה, מפיל אותו על הרצפה, מתחת למושב, ונופל יחד איתו".
נועם אפטר, חברו של דרוק שישב לידו, נרצח 11 שנים אחר כך, בהתקפת מחבלים על היישוב עתניאל.
"האוטובוס המשיך לנסוע עוד כמה מטרים", מתאר דרוק. "הוא נעצר. היה רעש חזק. 'תסססס' כזה, כמו בלון גז שמתפוצץ. ילדה אחת צרחה בהיסטריה. כולם מקדימה היו פצועים. אחר כך נהיה שקט, דממה. ואז הדלת האחורית של האוטובוס נפתחה. קמנו ועמדנו מול הדלת. חושך. האויב בחוץ ואנחנו בתוך האוטובוס".
העזרה הגיעה כעבור דקות. כוחות צבא ואמבולנסים. אז גם נודע לדרוק שאמו נפצעה. "האוטובוס היה מלא אנשים ודם. אני זוכר את עצמי יושב, בלחץ. אמא שלי נפגעה. פתאום הרגשתי לבד", סיפר. אלה היו אותם הרגעים שבהם סירב להתפנות, התעשת ורץ אל אמא שלו, קדימה. ראה אותה פצועה ויצא מהאוטובוס. המורה שלו מבית הספר הסיע אותו לבית חברים ביישוב מעלה לבונה. אחר כך חזר הביתה. "נכנסתי ואבא אמר לי ש'אמא נרצחה'", הוא אומר. "וזהו. אולי בכיתי. אני חושב שכן. בזה, אפשר להגיד, נגמר האירוע".
רק לפני חמש שנים, כשהלך לטיפול פסיכולוגי בפעם הראשונה בחייו, העירה לו המטפלת, מומחית לפוסט טראומה, שהוא מדבר על הפיגוע ביובש. ענייני וקר. 'כאילו נאטמת', אמרה לו. נתנה לו טייפ וביקשה שיקליט את עצמו מספר על מה שקרה. איך נסעו באוטובוס משילה, איך שמע את היריות ואיך ראה את אמו מדממת למוות והלך. ביקשה שיקשיב לעצמו. "שאני אשמע בלילה, אשמע ואשמע ואשמע", הוא מפרט. "היא אמרה לי 'אתה מספר את זה מאוד טכני'. זה שיגע אותה. חרפנתי אותה לגמרי. היא חיכתה שיקרה איזה משהו ואני אתחבר לזה. וזה לא קרה. הייתי שומע את זה עוד 2,000 פעם , זה לא היה משנה".
רחלה דרוק נקברה בשילה. רועי זוכר את הדחפורים שהגיעו בלילה, אחרי הפיגוע, לחפור את בית העלמין. שילה היה יישוב צעיר ולא היה בו אפילו בית קברות. מסע הלוויה התחיל כאמור בירושלים. מנחמים הגיעו מכל הארץ.
"אני זוכר שנכנסנו לחדרי המתים בשמגר", מספר דרוק. "אבא שלי, בחלק מהדברים הוא נוהג מנהגי חב"ד. 'יש מנהג', הוא אמר לי, 'שהבן מפזר חול על העיניים של ההורה'. הוא שאל אם אני רוצה. אמרתי לו 'בטח'. כי רציתי לראות את אמא שלי".
- וראית?
"לא. שכנעו אותו שזה לא מתאים".
גם על הלוויה עצמה הוא אומר שהייתה "משהו טכני. עמדנו, התחבקנו והזלנו דמעה. כי הקושי הוא אחרי", הוא מסביר. "אם אני אעשה לך פה לוויה דמיונית של בול עץ שאני קובר באדמה, זה יהיה לך קשה? ", שאל , "לא. המצב הטכני הזה הוא לא קשה. מה שקשה זה הרגש, החוסר, האובדן. זה הקושי. הגעגוע. וכל זה לא קיים בלוויה".
חודש אחרי הפיגוע הודיע לאבא שלו שהוא עוזב את הבית. "תמצא לי פנימייה", ביקש ממנו. "אני לא נשאר". "התת מודע אמר לי לצאת מהבית", הוא אומר. מדגיש שזה "לא מתוך רגשות שליליים. למה? כי הבית היה עצוב. גם ביישוב פתאום הייתי היתום שצריך לרחם עליו. אם אמא הייתה בחיים", הודה , "לא הייתי הולך. אבל מסלול החיים השתנה. מאותו רגע עזבתי את הבית מבחינת החיים היומיומיים וגידלתי את עצמי".
אחותו הבכורה של דרוק הייתה אז בת 15 וחצי. הצעירה ביותר, בת שנתיים. אבא שלו טיפל בכולן. הוא המשיך לשרת כקצין בצבא אבל הקפיד להגיע הביתה כל יום בארבע. רק יותר מעשר שנים אחר כך, כבר אחרי שרועי היה נשוי, התחתן שוב. אשתו הנוכחית, גם היא אלמנה. צחי ששון, בעלה, היה בן דוד של רחלה ז"ל. הוא נהרג בפיגוע ירי, 11 שנים אחריה.
"כל אחד תפס את הפינה שלו והתמודד בדרך אחרת", הוא מסביר. "הפסיכולוגית אמרה לי אחר כך ש'בעצם, מעולם אף אחד לא הכיל אותך. כולם חוו אובדן, בסדר, הגיעו הביתה, אמרו להם שאין אמא. אבל אתה חווית גם טראומה. אתה חווית את האירוע עצמו, ואף אחד בכלל לא התעסק עם זה'. לא הייתה שיחה. הבית שלנו בקטע הזה היה מאוד מאוד סגור. האטרף של האובדן גם העלה מאוד את המתח. אני חושב שרוב המשפחה שלי מעולם לא שמעה את הסיפור מפי. אין לי בעיה לספר את זה. אבל כל אחד התכנס בתוך עצמו".
" גם אני", הוא אומר, "בעצם מעולם לא טופלתי, טיפול פסיכולוגי כזה או אחר. עד שאני טיפלתי בעצמי. הרגשתי שמשהו עוצר אותי, בכל מיני דברים. הלכתי לאבחון, פסיכו-דידקטי. זרקו אותי מכל המדרגות. אמרו לי 'מה אתה עושה פה? המחסומים שלך רגשיים'. ' תנסה ללכת לטיפול פסיכולוגי'.
" לי היה אנטי מזה כל השנים. אבא שלי מצא את עצמו, גבר בן 35, עם שבעה ילדים. תשאירי אותי עם שלושת הילדים שלי לשבוע, אני אתמוטט. היה לו איזה פחד, לא רציונלי, שייקחו לו את הילדים. היה לו פחד אדיר שיגידו לו 'איך אתה יכול לגדל שבעה ילדים', וייקחו אותנו. מוסדות הרווחה. אז הוא נעל אותנו בבית.
"הוא לא באמת נעל, אבל ברמת הפתיחות. הוא היה עושה מסדרים ביציאה מהבית, בדרך לבית ספר, לראות שכולם נקיים, שאף אחד לא יגיד ש'הילדים של דודו מוזנחים'. הוא היה בודק אם האחיות שלי מסורקות.'אין מצב שאתם מגיעים לבית ספר, ומישהו אומר עליכם אתם מוזנחים'.
"הוא לא אמר את זה, אבל זה מה שקרה בפועל. זה גם מה שהוא שידר. ולכן הוא חסם אותנו מטיפולים פסיכולוגיים. שלא יעלה משהו בטיפול, כאילו הוא בעיה, ואז נלקח. לי אין טענה כלפיו. לא הייתה אף פעם. היה לו קושי אדיר, לאבא שלי. אני לא יודע איך הוא קם בבוקר. מה שאני עברתי, זה כאין וכאפס לעומת מה שהוא עבר".
רועי עבר מפנימייה אחת לאחרת. לא הפריע, הוא אומר, אבל גם לא למד. "זאת הייתה דרך ההתמודדות שלי עם עצמי", הוא אמר. "אחרי שאתה עובר אירוע כזה, הנורא מכל כבר קרה, מה עוד יכול לקרות? אני לא אלמד, יעיפו אותי, אז מה? אמא שלי נרצחה. זאת בעיה. שום דבר כאילו לא מזיז לך. זה משהו שלא נפתר לגמרי עד היום. לדעתי, הוא גם לא ייפתר אף פעם".
בסופו של דבר קרא לו אליו הרב יעקב ליבי, היום מנהל מחלקת החינוך במועצה האזורית בנימין, ואז ראש הישיבה בבית אל. דרוק עישן באותה תקופה והיה, הוא מעיד על עצמו, "פרחח". ליבי , הוא מספר, אמר לו "תקשיב, אתה את שלך למדינה נתת. עכשיו תורי לתת לך. אני לא אעיף אותך. תעשה מה שאתה רוצה". " הייתי על סף תהום והוא הציל אותי", אמר השבוע. "אם הייתי הולך ללמוד באקסטרני, בירושלים, כנראה שהייתי מידרדר להסתובב עם סמים".
למרות הכל היה לו ברור שישרת בקרבי. "ככה חונכתי", הוא מסביר מיד. היה במכינה קדם צבאית ואחר כך התגייס לקורס טיס. אחרי חצי שנה נשר, ועבר לשרת ב"דובדבן". את רוב המסלול הצבאי שלו עשה ביחידה.
הוא יצא לקורס קצינים וחזר ליחידה. שירת בבית הספר למ"כים. עשה שורה של תפקידים ואחר כך בחר לעבור לחטיבת "כפיר". התקופה הכי יפה שלו בצבא, הוא אומר. "הסיבה שאני בצבא היא כי אני מאמין בערך השליחות", הוא מסביר. "אני מאמין במה שאני עושה. זה לא בגלל אמא. יכול להיות שאם היא לא הייתה נרצחת לא הייתי איש צבא? זאת שאלה היפותטית. אין לי עליה תשובה".
רק לפני כמה שנים, הוא אומר, הבין שאמא שלו מתה. "לאורך תקופה חשבתי 'אין לי אמא, נקודה, סוף פסוק'. לא התעסקתי ברעיון'וואי, אם היא הייתה פה'. לא נכנסתי לזה. זה היה משהו שמעולם לא חוויתי. גם אם התגעגעתי אליה, זה היה משהו מינורי. חשבתי'אין לך אמא, יאללה, תתקדם'".
בשנת 2005 הרגיש ש"זה מנגן אצלי בפנים, בתת מודע של הרגשות", המוות של אמא שלו. בסביבה הקרובה שלו נהרגו הרבה חברים קרובים. הראל בן-נון, חבר טוב שלו, נרצח בפיגוע ירי. גם נועם אפטר. חבר נוסף הסתער על מחבלים בעזה, ונהרג. בחור מבית אל שלמד איתו במכינה הקדם צבאית והיה חברותא שלו, נהרג גם הוא בעזה.
היה המוות של צחי ששון, רצח שני חניכים שלו מבני עקיבא, אחד בפיגוע שהיה באיתמר והשני בגבעה הצרפתית. בגבעה הצרפתית נרצחה גם חברה טובה של אחותו. המורה של אחותו, נרצחה גם היא. חבר אחר, נווט אף-16, נהרג כשיצא לחפש שיטפונות במדבר יהודה. רוב חבריו מילדות מתו. גם מפקד היחידה שלו אייל וייס נהרג. "ואני", הוא אומר, "הלכתי לכל הלוויות. עד שבאתי לאבא שלי ואמרתי לו'מבחינתי, אתה יכול למות, אני ללוויה שלך לא בא, אני לבתי קברות לא נכנס יותר'".
" הרגשתי שאני לא מסוגל להכיל יותר", הוא אומר. "הגעתי למצב שאני כבר מאבד את עצמי לדעת. אני איש קר רוח. קשה להוציא אותי משלוותי. פתאום איבדתי את השלווה. הגעתי ממש לסף התמוטטות עצבים טוטאלית. יצאתי מהפוקוס. ואני תמיד ידעתי, הכיוון היה לי ברור. בכל פיגוע כזה שהיה, חוויתי את הפיגוע של אמא שלי, את תחושת האובדן, את החוסר".
זה היה השלב שבו התחיל את הטיפול הפסיכולוגי. בעקבותיו הוא אומר, "שוב הסתדרו הדברים. חזרתי לרוגע שלי, לקור הרוח ולשלוות הנפש".
הוא לא יודע מה עלה בגורל שלושת המחבלים שרצחו את אמא שלו. מעולם לא בדק או שאל. אפילו את שמותיהם (סוהיל ברקאת, ממשוחררי עסקת ג'יבריל, אבו הילאל וריאד אל מלכי - ח.ק.ב) הוא איננו יודע ואם היו שניים או שלושה. "למרות שאני איש צבא, אף פעם לא בדקתי", הוא אומר. גם למשפטים שלהם לא הלך. "מה היה לי לעשות שם? מה, הם ירו בי? הם לא ירו באמא שלי. הם ירו ביהודים. מה לי ולהם? ".
לפני עשר שנים, כאמור, התחתן. את אשתו הכיר כבר בגיל 15. יש להם שלושה ילדים, בת ושני בנים. הרופא שקבע את מותה של רחלה, ד"ר ארליכמן, הציל את חיי בתו, רוני-רחלה. "פעם אחת קבעת מוות", הוא נזכר שאמר לדוקטור, "לפחות עכשיו אתה מחיה. התאפסת".
כל ילדיה של רחלה דרוק המנוחה, נישאו. יכלו להיות לה, היום, 24 נכדים ועוד שניים בדרך. על הילדים שלו, אומר רועי, שהם יודעים שיש להם סבתא ש"הערבים רצחו אותה" וש"היא בשמים".
בשבת האחרונה, סיפר לי, למד עם בנו ניתאי "משניות סוכה". כתוב שם שהבנים חייבים בסוכה, והבנות לא. מצוות שהזמן גרמן. ילד בן, מתי הוא חייב בסוכה? ברגע שהוא לא תלוי באמו. חשב על עצמו. עד היום, כששואלים אותו, הוא מתעקש לומר ש"הייתה לי ילדות נהדרת. בליל הפיגוע קיבלתי החלטה. ילד בן 11 וחצי רואה את אמא שלו נרצחת, מקבל החלטה,'אני הולך להיות שמח בחיים שלי'. זה מה שהוביל אותי עד היום".
לפני כמה חודשים הגיע עם הגדוד שלו, "לביא", לגזרת תפוח. אז, בפעם הראשונה, התרגש. "זה עשה לי משהו", הוא אומר, "הגדוד מגן על המקום שבו אמא שלי נרצחה. אני רואה בזה שליחות. למנוע מאחרים לחוות את מה שאני חוויתי. אותם מחבלים שבאו לבצע את הפיגוע באו מהמקומות שבהם אני מבצע את המעצרים. עכשיו אלה אולי הילדים שלהם או החברים שלהם בדרך לפיגוע אחר. זה סוג של סגירת מעגל. אני מקווה שאמא שלי הייתה גאה בי. זה בדיוק החוסר שלי. מה היא הייתה אומרת, אם היא הייתה רואה אותי היום".
chen.kotas.bar@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם