ימי תנועת ההתחסדות
כל המתחסדים מתחלחלים מחילול בתי עלמין של מי שאינם יהודים. אבל כשהנזק נעשה על ידי ערבים מתקיימים דברי הפסוק: "פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו"
הרבי המתחסד, מתחלחל מחילול בתי עלמין, כל עוד מדובר בבתי עלמין של מי שאינם יהודים. אבל כשמדובר בחילול בתי עלמין של יהודים, מתקיימים בו דברי הפסוק: "פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו".
לא אדבר על חילול בית העלמין בהר הזיתים, מעשה של יום ביומו. של כתובות נאצה, מצבות מנופצות, בקבוקי אלכוהול שבורים, התקפת לוויות ומשפחות באבנים. זה נדוש, ועדת הפנים דנה בזה כמה פעמים, איש לא מגנה זאת, לכל היותר שבים ומבטיחים שמקדמים במקום מצלמות אבטחה. מיותר לציין שזה לא מרגיע את המשפחות, החוששות להגיע לפקוד את קברי יקיריהם.
אני כן רוצה לרענן את הזיכרון באשר לאירוע אחד של חילול בית עלמין. אירוע שהוא אב טיפוס, ליחס הקברניטים שלנו (מקהלת המגנים) לחילול בתי עלמין יהודים.
זה לא היה בשטחים, אפילו לא במזרח ירושלים, זה היה בבית העלמין של המושבה והקיבוץ מרחביה, השוכנים בסמיכות לעפולה. בעידן השכחה הפוסט ציוני, השם מרחביה לא אומר הרבה. לרענון הזיכרון או ליתר דיוק להכניס לזיכרון, מדובר באחד מסמלי החלוציות של יישוב הארץ בראשית המאה הקודמת.
אדמות מרחביה שנגאלו על ידי יהושע חנקין, היו אבן הפינה להתיישבות
מי שהציל את חלוצי מרחביה מפוגרום וחורבן באותם ימים היו קבוצת טייסים מהטייסת הבאוורית (ששיתפה פעולה עם הטורקים נגד הבריטים) ששכנה בסמוך למרחביה וקשרה עם תושבי המושבה יחסי ידידות. כשמרחביה הותקפה על ידי ערביי כפר סולם, הותקפו הפורעים מהאוויר, וכך ניצלה התושבים ביישוב מפוגרום.
לפני שנה וחצי, ערב יום השואה, שוב הותקפו תושבי מרחביה, הפעם זה היה לכיוון בית העלמין של המושבה. קבריהם של חלוצי העמק, הטמונים במקום לצד צאצאיהם, נופצו בחמת זעם. תושבי המושבה הזדעזעו לגלות שלא פחות מארבעים ושתיים מצבות נופצו, ולוחות השיש הושלכו לכל עבר.
בקברים אחדים אף נפער בור. כל מי שהיה שם (ואני הייתי שם), נוכח שאין מדובר בסתם פוגרום. עוצמת ההרס, דרשה "ידיים עובדות", של מי שהיה מוכן להתאמץ, להשליך סלעים כבדי משקל על מצבות השיש. שלא התעצל להשליך את שברי המצבות, כדי לחשוף את חלל הקבר, כדי להרבות את תחושת התסכול והחילול של קרובי הנפטרים.
עמדתי שם לצדם של תושבי המושבה ביום השואה לפני שנה. מלבד שני הרבנים הראשיים, אף איש ציבור לא הגיע לשם, לא הביע זעם, לא גינה, לא דיבר על מחתרת שרוצה להבעיר אש. פשוט שתיקה. התקשורת דיווחה במינוריות מתסכלת. תושבי המושבה שידעו בדיוק מהיכן הגיעו הפורעים נשארו בתסכולם.
מיד לאחר ההתכנסות בבית העלמין נפגשתי עם מזכירת המושבה ועם ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל, דאגתם המיידית הייתה לשקם בית העלמין, המחולל. הם ציפו שהמדינה תכיר בכך שמדובר בפשע על רקע לאומני, כדי שיוכלו לקבל את הפיצוי ממס רכוש, האחראי לפצות במקרים מעין אלו.
באין איש ציבור אחר בשטח, הם פנו אליי בתביעה תוך ציון סכום הכסף הדרוש. הסברתי להם שחבר כנסת במעמדי, אי שם מספסלי האופוזיציה, לא מסתובב עם פנקס המחאות ממשלתי, אך הבטחתי שלא אנוח עד שהעניין יוסדר במהרה. באותה שעה לא ידעתי כמה טעיתי.
למשטרת ישראל לקח כשבועיים לעלות על כנופיה של שמונה פורעים מהכפר סולם, הכפר השכן. אך למרות מראות ההרס, וכתובות נאצה שהיו במקום, משטרת ישראל החליטה: "זה לא לאומני, זו בריונות ולכן זה פלילי".
החלטה תמוהה זו, השאירה את תושבי מרחביה עם מצבות שבורות, בית עלמין הרוס ובלי פרוטה לפעולות שיקום. לאחר התרוצצויות אין סופיות, הצלחתי לכנס דיון בוועדת הכספים, חברו שם כל גורמי השלטון והפקידות, לעשות את הבלתי אפשרי: להעביר את הכסף הנדרש לשיקום בית העלמין בדרך לא דרך, אך יחד עם זה בשום אופן לא להזכיר שמדובר חלילה בפיגוע לאומני.
הכסף הועבר, עד היום אינני יודע על פי איזה קריטריון. נראה שקיים קריטריון סודי, הנקרא "שקט לאומני", באמצעותו משתיקים כל אירוע לאומני והופכים אותו לפלילי. אך כמה כתובות על קבר ביפו, זה כנראה כבר סיפור אחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם