גבול

ממדף למדף אני מתחילה להשלים עם הרעיון שאני עוזבת, הפעם נוסעת מעבר לגבול, לגור בבית קטן מעץ, רגע לפני שהעייפות שלהם תדבק בי והם יהפכו אותי לאחת מהם, מרירה וחשדנית ובודדה. בכיס פנימי קטן אני שמה תמונה שלהם ביחד, מהחתונה. היא עם תסרוקת גבוהה והוא עם פאות. אני כמעט בטוחה שאלו ההורים שלי - ולא אלו שגרים איתי עכשיו בבית

אורלי עסיס | 13/10/2011 21:11 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
תגיות: טור סיפור
אני מעבירה את הלילה בתחנה המרכזית. אמיר אמר, תפגשי אותי באחת עשרה בבוקר בטאבה, נשתה קהווה עם המצרים בגבול וניקח מונית אל הדיונות. אחת עשרה בבוקר, אל תאחרי.

אני מַקְדימה. סוחבת על גבי שני תיקים ובהם כל תכולתי עלי אדמות, ג'ינסים שגזרתי, ספרים ישנים וטובים ומכתבים שלא רציתי להשאיר אצלם.

במונית בדרך לתחנה אני מדמיינת שוב ושוב את הבוקר שלמחרת. בחמש לפנות בוקר הוא יקום להשתין וישאיר את הדלת קצת פתוחה וכל יושבי הבית, הפעם זו תהיה רק היא, יוכלו לשמוע את הזליגה האיטית של השלפוחית שלו. אחר כך הוא יוריד את המים שלוש פעמים, לא פחות, ואז ידליק אור במטבח וירתיח מים לקפה ומדי פעם ישחרר איזו אנחה, מין איי ארוך כזה שאני זוכרת מהילדות כסימן לאי סיפוק קיומי ושתמיד פחדתי לָרשת.

אחר כך יגיע זמנן של תפילת הבוקר והנחת התפילין, הוא יהמהם את המילים ויודה ויברך וישבח ויבקש ולא יעלה בדעתו שאני לא ישֵנה מאחורי הדלת הסגורה, שמזמן כבר הלכתי, שהוא מבזבז זמן על אלוהים בזמן שכל הבית שלו מתפרק.

זה עושה לי טוב, התמונות האלה שאני מריצה בראש, הנה עוד רגע גם היא תקום ותפתח את הדלת של החדר שלי ותזעק, אז יתחילו הטלפונים, הדאגה המרוטה, הקללות, ההשפלה, כן, הם ישפילו אותי, אין לי ספק שהם ישפילו אותי, ידברו עם חברים, עם כל מי שרק אפשר, יטנפו את שמי ואז ידרשו לדעת איפה אני, וגם עם האלוהים שלהם הם לא יעשו לי חסד, מהם לא בורחים.

התחנה מלאת חיים בלילה. אנשים הולכים, באים, מדברים בניידים, צוהלים. איש מלוכסן עיניים שואל "וואטס דה טיים" ואז רוצה סיגריה. הוא מתיישב לידי ושואל בת כמה אני ולאן אני נוסעת, אני מנידה בראשי לשלילה והוא מניח את הראש על הקיר ונרדם. התיק שלו נשאר פתוח לידי, אני דוחפת אותו פנימה, למרווח הצר שבין גבו לקיר, ואז קמה והולכת.

אמיר מחכה לי בסיני כבר שבוע. הוא התקשר שלוש פעמים שאת כולן אני נוצרת בחיבה בזיכרוני. הקו היה נורא ולא ממש הצלחתי להבין מה הוא אומר. "בתים קטנים מעץ" - יכול להיות שאת זה שמעתי? וים בצבע תכלת עם דגים צבעוניים. הוא אומר, "בואי", ואני כבר מוכנה לבוא, אבל הוא ממשיך לשכנע, "נעבוד פה שחור, נעשה מסאז'ים, שלוש מאות לירות ביום, בואי".

ולעצמי אני חושבת: "אני רק בת שבע עשרה, הם עוד שומרים עליי, מי ישמור עליי אם אני אלך?" והוא, כמו יודע, זורק: "שתדעי לך שבסיני כולם ילדים, זה כמו קיבוץ של ילדים כזה שדואגים אחד לשני". ואז אני כבר לא שומעת אותו בכלל, רק צפצופים של הקו, והוא מתנתק לגמרי.

יום אחר כך, הוא מתקשר עם הוראות בטיחות. לא לספר לאף אחד שאני נוסעת, לא להחליף יותר מחמש מאות שקל ללירות, להגיד למצרים שאני נוסעת לראס-א-שטן. לא, אני לא צריכה מונית. אני מסודרת. אני מהולנד, באתי לביקור בישראל. לא ליצור קשר עין. לדבר בשקט.

שוב הפרעות בקו, ברקע כלבים נובחים ומישהו צועק בערבית. זה בכלל לא נשמע כמו גן עדן ואני מתחילה לומר, אמיר, אני, והשיחה מתנתקת.

בלילה

שאחרי השיחה אני חולמת שאני צריכה לשירותים בסיני ואין לי איפה לעשות. אני עוברת מאסלה כימית אחת לאחרת וכולן גדושות בצואה ושתן וזבובים ואני מתחילה לרוץ על החוף, אני לא יכולה יותר, והכלבים מתחילים לרוץ אחריי, ובסוף אני נכנסת לים ומחרבנת בתוכו והוא נהיה שחור. אני משחירה את הים הכחול של סיני.

אני מתעוררת ואין לי אוויר. אני שומעת את הזליגה האיטית שלו, עכשיו חמש בבוקר. אחריו אני נכנסת לשירותים ונשארת שם שעה.

בימים שאחרי, הם מתנהגים כאילו שהם יודעים שאני עוזבת. "מה עם הבחור", היא שואלת, "שמעתְ מהבחור?" והוא מצקצק בלשונו תוך כדי תפילה ונותן בה מבט מזהיר, בשביל מה להעלות את הבחור עכשיו. ופתאום, כשהטלפון מצלצל, חשוב לה לדעת מי זה היה. היא ממש מתעקשת, והוא מנסה כבר לקבוע איתי מחויבויות לכל מיני תאריכים עתידיים. "בעשרים ושלושה באפריל את צריכה ללכת להביא לי את התרופות", הוא אומר, ואני לא מהססת, בביטחון גמור אני עונה, "אין בעיה", ומרגישה צביטה קלה רק אחרי עשר שעות כשאני רואה אותו לוקח את התרופה ושותה כוס מלאה במים ונעמד חצי דקה ללא תזוזה.

אני מתקשרת לאמיר ומנסה לבטל. אני כותבת נאום שלם על הדף, על רגשות, על אחריות, על זה שאני לא כמוהו, שאני אחרת, בגללם אני אחרת, הם צריכים אותי, הם ימותו בלעדיי, אבל כמה אני אוהבת אותו שהוא הציע, אף אחד אחר לא הציע, כולם העדיפו לתת לי להישאר איתם, להירקב איתם, בתוך ריח הנפטלין וריח הזיקנה, אף אחד חוץ ממנו לא חשב שמשהו אחר יכול לצאת ממני, ורק אמיר אמר, "בואי".
הוא לא עונה. יש מענה קולי בערבית, מהערבית שהפסקתי ללמוד בשנה שעברה אני זוכרת כמה מילים, גם מהבית, אני מבינה שמברכים אותי, אומרים לי שהגעתי לרשת המצרית, הוא לא נמצא, כנראה שמזמינים אותי להשאיר הודעה. יש ביפ. אני נושמת לתוך הנקבים ומנתקת.

אני יורדת למכולת ומשוטטת בין המדפים, ממדף למדף אני מתחילה להשלים עם הרעיון שאני עוזבת, הפעם באמת, לא מתחבאת בבית של השכנה, לא ישֵנה בגינה הציבורית, הפעם נוסעת מעבר לגבול, לגור בבית קטן מעץ, רגע לפני שהעייפות שלהם תדבק בי והם יהפכו אותי לאחת מהם, מרירה וחשדנית ובודדה. אני מתארגנת לעזיבה. דוחפת כמה שיותר גלילים של נייר טואלט לתיק, וגם טישיו לעת הצורך, ואלוורה וקרמים ואת הבגדים הכי זרוקים שיש לי. בכיס פנימי קטן אני גם שמה תמונה שלהם ביחד, מהחתונה, משהו שצולם באחת המצלמות הישנות הענקיות של פעם, באולם אירועים בבת ים, היא עם תסרוקת גבוהה של שנות השישים והוא עם פאות. אני כמעט בטוחה שאלו ההורים שלי, אלו שבתמונה, ולא אלו שגרים איתי עכשיו בבית.

אני מתיישבת ליד דוכן של בייגלה חם, עוד שעתיים האוטובוס יֵצֵא מרציף שישים וחמש ועכשיו הרציף עדיין ריק. סימנים של בוקר מתחילים לצוץ. חייל מתיישב מולי, מוריד את הקיטבג ומתיישב עליו, הוא מייצב את הנשק, מניח את הקת על הירך, ומוציא בורקס מהתיק. הוא נוגס בבורקס ועשרות פירורים של בצק מתפזרים על הקת ועל הקנה. הוא מרים את הראש, בודק אם מישהו ראה, מבחין במבטי, מחייך במבוכה, אני מחייכת חזרה, מזיזה את המבט.

אני כבר לא אתגייס, לא אהיה חיילת, לא אשלים את הבגרויות, אולי תהיה תמונה שלי בעיתון, אולי יראיינו אותה לערוץ עשר והיא תלבש את הכתונת המרופטת שלה ותתחנן למצלמה בשפה עילגת, יא ראבי, שמישהו יחזיר אותה, היא לא יודעת מה שהיא עושה. ועוד שנתיים ישאלו אותה בטופס של הפנסיה אם יש לה ילדים מתחת לגיל שמונה עשרה והיא תסמן "לא", ואם יש לה ילדים מעל לגיל שמונה עשרה והיא גם תסמן "לא". נהיה חם ודחוס, אני מתרוממת ומחפשת פינה שקטה יותר, אבל התחנה כבר מתמלאת בנוסעי בוקר ראשונים, כרטיס האוטובוס מזיע בידי, אני אוחזת בו חזק שלא אפול.

בלילה האחרון אני יושבת לידם בסלון ורואה חדשות. הנוכחות שלי שם מפתיעה אותם, אבל הם מגיבים אליה, כמו לכל דבר אחר, בפליאה שהם שומרים בינם לבין עצמם. אולי הם מניחים שאשב שם עוד פעמים רבות, אולי אני נפתחת, אני לא מספיקה להבין וכבר סודי עולֶה על סדר היום, המגישה אומרת סיני, ואז שוב סיני, אוזניי מזדקרות, אני שומעת, סכנה ביטחונית ממשית בסיני, ותוהה, מה הם יודעים, האם הם ראו שהסמקתי, שנגמר לי האוויר, האם שמו לב.

הם ממשיכים לבהות בטלוויזיה, המגישה מדגישה שארגון הלוחמה בטרור מפציר בישראלים לא לנסוע לסיני, אני שמה לב שרגלי רועדת, הוא משתעל, נדמה לי שהיא ממצמצת, שפיה נפתח, לבי קופא, אבל היא לא אומרת דבר. הוא מפהק, המגישה עוברת לדבר על האבטלה, פה זה מרגיש בטוח יותר.

הם הולכים לישון כעבור שעתיים, בתזמון מדויק וקבוע. הוא מוודא את נעילת הדלת פעמיים, סוגר את האורות, מדליק ושוב סוגר. מעיף מבט בגז, בשקעי החשמל, נאנח אנחה ארוכה ורחוקה ונכנס לחדר. היא נכנסת אחריו ואז דלתם נסגרת. בלילות אחרים היו ביניהם ויכוחים קטנים, יללות של כאב, רעשים חדים. הלילה הם שותקים.

אני מחכה חצי שעה, מוציאה את התיק מהארון, יוצאת מהבית, סוגרת אחריי את הדלת ונועלת. אני מקווה שהלילה יצמיח לי כפילה, מישהי חלופית שתשכב במיטתי מחר בבוקר, שתקבל את פניהם כשהאור יעלה, שתדאג להם בימים הקשים הבאים, לפחות לזמן מה, אני כבר לא יכולה.

האוטובוס נכנס לרציף. אמיר מחכה לי בסיני, מרחק של חמש שעות נסיעה מפה. הוא אמר לי שנוכל להוציא ויזה לחודשיים ואז לשנתיים ושאם ארצה, נוכל להישאר תמיד. הוא אמר שלא ימצאו אותנו, הכל שם מחתרתי, אפשר לנדוד, אפשר להיעלם, בחגים אני אוכל לשלוח להם גלויה ולהגיד שהכל בסדר, שאין מה לדאוג. יהיה לנו טוב, הוא אמר, ואני עולה על האוטובוס ומחפשת את המושב עם הכי הרבה נוף ומתיישבת. אני לא פוחדת.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

טור-סיפור

אחרי שבוע לחוץ, מעריב מזמין אתכם להתנתק קצת מהאקטואליה וליהנות מסיפור קצר שיפורסם בכל סוף שבוע. כותבים למגירה? אתם מוזמנים לשלוח אלינו סיפורים קצרים שכתבתם - ולא פורסמו למייל tomer.brand@maariv.co.il

לכל הטורים של טור-סיפור

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים